ביקורות קולנוע (עמוד 32)

ביקורות קצרות מהשבוע, 29 בינואר, 2021: "הבלוז של מא רייני", "אין כמו עסקי השעשועים"

"הבלוז של מא רייני". ויולה דיויס.

מוזיקה היא מרכיב חיוני בשניים מהסרטים שראיתי השבוע.

"הבלוז של מא רייני" (Ma Rainey's Black Bottom) מתרחש באולפן הקלטות בשיקגו ב-1927. מא (ויולה דיויס, "ספק", "העזרה", "המדריך לרוצח") היא זמרת דעתנית ומיוזעת, לוי (צ'אדוויק בוסמן, "הפנתר השחור") הוא אחד הנגנים שלה. שם הסרט באנגלית הוא אחד מארבעה שירים שהם אמורים להקליט שם.

בוסמן, שמת ב-2020, צפוי להיות מועמד לאוסקר. לו היה בחיים סביר להניח שהסרט היה עוד יותר זניח ולא בולט, כמו שמגיע לו להיות. ואם יזכה -יש סיכוי גבוה שזה יקרה- יהיה השחקן המנוח השלישי שיקבל את הפרס אחרי הית' לדג'ר, שזכה על "האביר האפל" (2008), ופיטר פינץ' שזכה על "רשת שידור" (1976).
דיויס זכתה באוסקר על "גדרות" (2016) כשחקנית משנה על התפקיד הראשי (אותו תפקיד שזיכה אותה בפרס הטוני כשחקנית ראשית), לצד דנזל וושינגטון. גם היא צפויה להיות מועמדת השנה, כשבמקרה הזה התפקיד שלה בקלות היה יכול להיכנס לקטגוריית המשנה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורות קצרות מהשבוע, 23 בינואר, 2021: סרטים עם קרי גרנט, הנרי פונדה וטום הנקס

"חדשות העולם הגדול". הלנה זנגל, טום הנקס.

הפעם על שלושה מתוך ארבעת הסרטים שראיתי השבוע, כולם במקרה מושרשים בהיסטוריה האמריקאית, מתרחשים במאות ה-19 וה-18.

"משפחת האוורד מווירג'יניה" (1940) The Howards of Virginia, דרמה היסטורית, בין מעט הסרטים בכיכובו של קרי גרנט שנותרו לי לראות. זה אינו מסרטיו הטובים, אפילו לא הטוב ביותר מ-1940, שבה שיחק בקומדיות "נערתו ששת", "אשתי המועדפת" ו"סיפור פילדלפיה"!
גרנט מבוגר מדי לתפקיד של מאט האוורד, צעיר שמתחתן ועובר עם אשתו מהמושבה הבריטית וירג'יניה אל אוהיו הפראית של אמצע המאה ה-18, וחברו הטוב ביותר הוא תומאס "טום" ג'פרסון. לקראת פרוץ מלחמת העצמאות נגד האנגלים הכול מואץ מדי, עם כתוביות ארוכות להסברת המהלכים ההיסטוריים וקידום העלילה. גרנט שיחק בסרטים גרועים יותר ("המשבר" מ-1950, Room for One More מ-1952 ו"מעשה בירח דבש" מ-1942 איומים ביותר) אבל אין סיבה ממשית לצפות בסרט הזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורות קצרות מהשבוע, 15 בינואר, 2021: "לילה אחד במיאמי", "המתרגמים", "מגע של איכות", "חג מולד בקונטיקט"

"לילה אחד במיאמי".

עוד שבוע עם הספק נאה מבחינת צפייה בסרטים. והפעם כתבתי על ארבעה מהם: סרט (נוסף) שמתמודד השנה על פרסים קולנועיים, קומדיה רומנטית משנות ה-70 שזכתה באוסקר, סרט חג מולד לא מפורסם משנות ה-40, ומותחן צרפתי נהדר.

"לילה אחד במיאמי" – סרט דרמה שביימה רג'ינה קינג ("ג'רי מגוויר", שזכתה באוסקר על תפקיד משנה ב"סיפורו של רחוב ביל") על פי מחזה שמתאר מפגש בדיוני בחדר מלון (בעצם מלונית, motel) במיאמי ב-1964 של ארבעה גברים שחורים מפורסמים: אלוף העולם הטרי קסיוס קליי (ערב החלפת שמו למוחמד עלי), מלקולם אקס, הזמר סם קוּק ושחקן הפוטבול ג'ים בראון (היחיד מהארבעה שעדיין בחיים).

קמפ פאוורס עיבד את המחזה שלו והשנה גם ביים (עם פיטר דוקטר) את "נשמה" המצויר, ואלו שני הסרטים הראשונים שהוא חתום עליהם; הייתי אומר ש-2020 היתה טובה בשבילו מבחינה מקצועית. חבל שקינג בחרה לעבד את המחזה הזה ולא משהו אחר על אותן שנים כי עד שארבעת הגברים מגיעים למלונית רואים יפה את הגזענות שהם נאלצים לחיות עמה אך ההתנהלות בחדר וסביבו (הם גם עולים לגג הבניין) אינה כה מעניינת. זה ככל הנראה הסרט שאומרים בו הכי הרבה פעמים בתולדות הקולנוע את המילה "אחי" (brother).

"לילה אחד במיאמי" זמין לצפיה באמזון פריים וידאו החל מהיום, 15 בינואר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורות קצרות מהשבוע, 8 בינואר, 2021: "ארץ נוודים", "מונסון", "צ'רטר", "פרנקי"

"ארץ נוודים". פרנסיס מק'דורמנד.

אני תמיד שמח לצפות בסרטים, ואשתדל לדבוק בסקירה שבועית על הסרטים שזו הצפייה הראשונה שלי בהם, אכתוב לפחות על חלק מהם.
בשבוע האחרון ראיתי עשרה סרטים, יותר מהרגיל. המשותף לארבעה שאני סוקר כאן הוא שהם יותר מדי לוקחים את הזמן שלהם, יש בהם התחלה ואמצע אך הסוף לא כל כך משנה (יהיה עוד מאותו דבר, ואז מתים), ומרגישים הרבה יותר מאורכם.

"ארץ נוודים" (Nomadland) – שורשיו של הסרט בספר עיון גלויים מדי ועומדים בעוכריו. התחושה התיעודית של הסרט אינה מעלה ומרגיש יותר מדי שהרכיבו קטעים תוך כדי. לתסריטאית-במאית-והעורכת קלואי זאו יש מזל שפרנסיס מקדורמנד המעולה ("פארגו", "שלושה שלטים מחוץ לאיבינג, מיזורי") לקחה על עצמה את התפקיד הראשי. גזרתה הנורמלית והמראה הלא נוצץ שלה מאפשרים לה להיבלע בקלות בדמות של פרן.

להראות מצבים אנושיים קטנים ורגישים זה יפה מאוד כשהם משולבים בתוך עלילה כלשהי (מקישלובסקי ועד "אמלי"), אך במקרה הזה הם רק מלווים דמות שפוגשת דמויות שונות שבאות והולכות, נוודים כמוה, אנשים שחיים מתחת לרדאר במרכז ארצות הברית. בהתחלה הרגעים מתאחדים לתמונת מצב לא מוכרת של אנשים שגרים בקראוונים קטנים אבל בשלב כלשהו זה פשוט מעייף (פרן בעוד עבודה פיזית זמנית) ולא מספיקים מתח מסוים כשפרן יוצרת קשר עם אחותה או ביחסיה עם נווד (דיויד סטריית'רן, "סניקרס", "לילה טוב ובהצלחה").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"היא תמות מחר" – ביקורת פסטיבל ירושלים: לפחות המחשבות עליו מעניינות

"היא תמות מחר". קייט לין שייל.

פסטיבל הקולנוע ירושלים 2020 – "היא תמות מחר" הוא סרט פסטיבלים קלאסי. כזה שההגדרה ארט-האוס יושבת עליו בול. כמו תמיד בסוג הסרטים האלה, יהיו כאלה שיחשבו שמדובר בסרט מבריק ויהיו כאלה שיחשבו שמדובר בקשקוש. אני כבר יכול לגלות לכם שאני לא נהנתי מהסרט כלל, אך בעוד שבסיום הצפייה הייתי מאמץ את הקשקוש כהגדרה קולעת, הזמן שעבר מאז הצפייה הוכיח לי שהסרט עדיין יושב במחשבותי. זה עדיין לא הפך אותו לסרט טוב, אבל לפחות המחשבות עליו מעניינות.

איימי, בחורה צעירה וגיבורת הסרט שלנו, מגיעה להכרה שהיא הולכת למות מחר. זה אינו חשש או מחשבה. זו עובדה ודאית. ג'יין, חברתה הטובה שמודאגת ממצבה באופן כללי, ועוד יותר לאחר שיחת טלפון בינהן, מגיעה לבקר אותה. היא כמובן לא מקבלת את הודעת המוות של חברתה כעובדה מוגמרת ומייחסת אותה לאלכוהול הרב ששתתה. ג'יין חוזרת לביתה, שם מכה בה הכרה ודאית כי מחר היא הולכת למות. חוסר היכולת שלה באותו הרגע להישאר לבד מוביל אותה לנסיעה לבית אחיה, ליום ההולדת של אשתו. כך, כמו מגיפה, ההכרה הזו מגיעה אל כל מי שמתקרב לאיימי או ג'יין. כל מי ששוהה בקרבתן נדבק בהכרה כי הוא עצמו עומד למות למחרת וכך הוא הופך לעוד מפיץ של המגיפה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פרוקסימה" – ביקורת פסטיבל ירושלים #2: סרט קטן ומרגש

"פרוקסימה". זלי בולאן, אווה גרין.

פסטיבל ירושלים 2020 – "פרוקסימה" הוא סרט קטן ומרגש. הסרט מספר על מערכת היחסים בין אם לבתה, ועל הנסיון של האם לאזן בין הקריירה שלה לרצון להיות חלק משמעותי בחיי הבת הצעירה. זו אינה סיטואציה ייחודית והיא הוצגה באינספור סרטים בעבר. על מנת להפוך את הסיפור למעניין וייחודי יותר, הוא מוצב בתוך סיטואציה מפתיעה שלא השתמשו בה עדיין כדי לספר סיפור זה – המסע לחלל.

שרה (אוה גרין) חולמת מאז היתה ילדה קטנה להגיע לחלל. עכשיו, ברגע האחרון, היא נבחרת על ידי סוכנות החלל הצרפתית להחליף את אחד משלושת חברי הצוות שעומדים להמריא למשימה בת שנה במסגרת פרוייקט חקר מאדים. ההתרגשות הגדולה מתנגשת עם העובדה שלשרה ילדה בת שבע, סטלה (זלי בולאן), אשר היא המטפלת העיקרית בה, לאחר שהיא ובן הזוג שלה תומאס נפרדו. הניסיון לשלב בין חלום חייה לאהבת חייה הוא הבסיס והלב של הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורות פסטיבל ירושלים 2020: "בני האדם האחרונים והראשונים", "האישה שברחה", "פרוקסימה"

"פרוקסימה". אווה גרין.

כמו אחיו החיפאי, גם פסטיבל הקולנוע ירושלים 2020 (ה-37 במספר) הלך למתכונת מקוונת בשל מגבלות הקורונה. כהרגלו, הוא מציג מגוון רחב של סרטים מכל העולם (כשדווקא שלושה סרטים ישראליים לא זמינים לצפיה) וישנם סרטים ישראליים קצרים שניתנים לצפיה ללא עלות (שעליהם "תשלמו" בצפייה בחסויות שלפעמים ארוכות כמו הסרט עצמו). האתר נגיש מאוד, אך מסיבות אבטחה דרישות הדפדפנים להצגת הסרטים משונות (אין אפשרות ל-Chrome או Firefox אם צופים דרך Windows וצריך לפנות ל-Edge ו-Internet Explorer).

בני האדם האחרונים והראשונים (איסלנד, 2020)

בשנים האחרונות נראה שהפופולריות של ספרי האודיו עולה, וזו כנראה הסיבה שהמלחין האיסלנדי יוהאן יוהנסון ("המפגש", "אסירים") החליט לביים סרט שבו מקריאה לצופים טילדה סווינטון האגדית ("חייבים לדבר על קווין", "מלון גרנד בודפשט") ספר מדע בדיוני מאת הסופר הבריטי אולף סטייפלדון, בזמן שמוקרנות תמונות של מבנים משונים במעבר איטי ובשחור לבן כשברקע מושמעת מוסיקה של יוהנסון. שלושת החלקים (תמונה, קריינות, מוסיקה) לא קשורים אחד לשני במיוחד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גרייהאונד" – ביקורת: שחזור די יבש של מהלך צבאי

"גרייהאונד". טום הנקס.

"גרייהאונד" (Greyhound) הוא סרט מלחמה שלא ייזכר לטובה או לרעה במיוחד בין הסרטים הרבים בקריירה הארוכה של טום הנקס. הנקס הגיע מזמן למעמד שפרויקט שהוא מאמין בו זוכה לעניין מצד חברות הפקה ו/או שירותי סטרימינג (במקרה הזה אפל טי-וי) והוא בין מפיקי הסרט ואף כתב את התסריט שמבוסס על ספר של סי-אס פורסטר.
פורסטר כתב הרבה על הרפתקאות ימיות ומומלץ מאוד לצפות במיני סדרה "הורנבלואר- ימאי וג'נטלמן", שנעשו לה גם סרטי המשך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אהבה בוערת" – ביקורת: הקטע היחיד שמרגש מוקף בקטעים נדושים

"אהבה בוערת". אנייס דמוסטייה, פייר ניני.

"אהבה בוערת" (או בתרגום ישיר של שמו בצרפתית, "להציל או להיכחד") הוא סרט דרמה המבוסס על סיפורו האמיתי של כבאי צעיר בעל משפחה וההתמודדות שלו עם תאונה קשה. למרות שסיפורים על טרגדיות אנושיות בדרך כלל סוללים את הדרך הקצרה ביותר ללבו של הקהל, הסרט הזה מפספס את הנקודה כשהוא מאפשר להרבה רקע ופירוט יתר של אירועים ותהליכים לתפוס מקום עלילתי.

לא ברור אם הבמאי והתסריטאי פדריק טייה שם דגש נרחב על שגרת חיי צוותי החירום של פריז מתוך כבוד גדול ורצון לחשוף לצופים את ההכנות והאימונים המפרכים הכרוכים בתפקידם החשוב, אך מה שבטוח שהוא יכול היה לחתוך לפחות חצי ממה שהוא בחר להציג, אם הוא רק היה סומך על האינטליגנציה של קהלו. בניית המתח לקראת הרגע המכונן בסרט לא בוצעה כראוי ולמרות המהלך הדרמטי, הוא לא הצליח להוציא רגש או לעורר תחושת הזדהות. היה קטע יחיד בסרט שהצליח לגעת בי, אבל הוא מוקף בקטעים נדושים ומעייפים ובכך גם הוא לא מממש את הפוטנציאל שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קדימה" – ביקורת: כל חלק בסרט זועק מבינוניות ועצלות

"קדימה".

"קדימה", סרט האנימציה החדש של אולפני פיקסאר, הוא סרט כל כך בינוני וחסר ברק, ששניה לפני שתצאו מבית הקולנוע כבר תשכחו אותו.

האמת היא שזו לא צריכה להיות הפתעה גדולה מדי. פיקסאר איבדו את הייחודיות שלהם לאחר שניקנו על ידי חברת וולט דיסני ומאז הם מדשדשים. בעשור הראשון של המאה הנוכחית המצב עוד היה טוב: פיקסאר הוציאו 7 סרטים. חמישה מהם היו יצירות מופת ("מפלצות בע"מ", "משפחת סופר על", "רטטוי", "וול-אי" ו"למעלה"). נראה היה שהחברה הזו לא יכולה להוציא סרטים גרועים. ברם בעשור הקודם הוציאה פיקסאר 11 סרטים, מתוכם יצירת מופת אחת ("הקול בראש"), סרט טוב מאוד אחד ("צעצוע של סיפור 3") ועוד 9 סרטים שנעו בין החביב לבינוני.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בלתי נראה" – ביקורת: תפניות חדשות בעלילה שאינה אמינה במיוחד

"בלתי נראה". אליזבת' מוס.

"בלתי נראה" הוא מותחן אימה על אשה שחוותה מערכת יחסית מתעללת וממשיכה להיות נרדפת על ידי בן זוגה לאחר שהצליח להפוך את עצמו לרואה ובלתי נראה, לטענתה. הסרט הרבה יותר מבהיל מאשר מפחיד וכמו רוב סרטי האימה, לא השאיר יותר מדי רושם. העלילה כן כללה תפניות חדשות מהתבנית הקבועה של נרדפת-רודף, אבל לא הייתה אמינה במיוחד והתעכבה במקומות שלא היה צורך. הסרט נשען על כתפיה המיומנות של אליסבת' מוס וזה פחות או יותר החוזק היחיד שלו. כמובן שצופים הסולדים מאימה ומראות גרפיים צריכים להימנע ממנו, אבל גם לצופים שאוהבים סרטי אימה קיצוניים לא יהיה הרבה מה לחפש שם.

הבמאי לי וונל ותיק בתחום האימה מכיוון הכתיבה – הוא אחד מצמד היוצרים של זיכיון "המסור" שהתחיל ב-2004, וב-2018 ביים וכתב את מותחן האימה העתידני "משודרג" שזכה לתהודה חיובית (גם על ידי). וונל הצליח כאן ליצור הזדהות עם תלאותיה של גיבורת הסרט, אך לא הצליח ליצור מתח, ולא רק כי העלילה צפויה למדי. קצב הסרט לא עקבי וחלקים מסוימים בו עוברים מהר מדי, כשסצינות אחרות מתארכות ללא סיבה, מתוך כוונה לייצר מתח באופן מלאכותי. זהו לא הסרט הראשון (ובטח גם לא האחרון) שבוחן את סוגיית הרואה ואינו נראה ובכל זאת מכניס זווית חדשה, זה פשוט לא מספיק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ירפה" – ביקורת: סרט פסטיבלים עם קטעים ממושכים וקצב אטי

"ג'ירפה". וסיליסה פרליגינה, ויקטוריה מירושניצ'נקו.

מהרגע שהסרט הרוסי "ג'ירפה" מתחיל ברור שיקרה אסון -וגם ברור למי- אך לא ברור איך בדיוק זה יקרה. ואז זה קורה, כצפוי, וזה לא האסון הראשון או האחרון שעובר על הדמויות בדרמה המדכאת הזאת.

יש תת-ז'אנר של סרטי אימה עם התעללויות (torture), ובמזרח אירופה התפתח ז'אנר נוראי של סרטי דרמה עם התעללות בדמויות ללא הרבה דם או טיפת מתח. בסרטים האלה מתארים את מצב החיים של אנשים מסכנים שהמזל לא שפר עליהם שסובלים וסובלים וחוטפים עוד מכות מהחיים (מטפוריות ולפעמים גם פיזיות). כמוהם, ב"ג'ירפה" הקטעים ממושכים, הטייקים ארוכים, הקצב אטי, לרוב ללא מוזיקה ברקע (כי ככה זה כמו בחיים, הבנתם?). אולי הצופים אמורים לשמוח בסוף שהחיים שלהם לא כאלה נוראיים. זהו סרט פסטיבלים, לא לקהל הרחב, והצליח לו: הוא הוקרן בפסטיבל קאן ונבחר כנציג רוסיה לקטגוריית הסרט הזר באוסקר האחרון אך לא היה מועמד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »