ביקורות קולנוע (עמוד 49)

"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" – ביקורת #2

"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים". אלדן ארנרייך.

"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים". אלדן ארנרייך.

"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים", הסרט החדש ביקום הקולנועי של "מלחמת הכוכבים", מכיל כל כך הרבה פגמים שעצם העובדה שמדובר בסרט כל כך מהנה היא סוג של נס. כנראה ש"הכוח" חזק עם סרט זה.

כמו תמיד, הבעיה המרכזית בסרטים כמו זה, שבאים לספר לנו את סיפור המקור של דמות אהובה מסדרה אהובה, היא שכל מהות התסריט הוא לסמן וי על צ'ק ליסט שמכיל את כל הדברים שהפכו את הדמות ואת הסרטים לכל כך אהובים. ואכן, הסרט הזה מכיל צ'ק ליסט ארוך במיוחד, שלפעמים יש תחושה שהוא הולך לקרוס לתוך עצמו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" – ביקורת #1

"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים". אלדן ארנרייך.

"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים". אלדן ארנרייך.

בתקופה בה כל דבר חייב להיות הכי טוב, הכי מדהים או לחילופין הכי גרוע, הכי נוראי, יש משהו מיוחד בלהיות סתמי. אבל אפילו את זה "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" לא מצליח לעשות היטב. הוא פשוט לא מעניין. במילה אחת: פרווה. בשתי מילים פרווה (של) צ'ואי. לא שציפיתי להרבה מהדמות. כמו כל הדמויות ב"מלחמת הכוכבים" – רובן לא מעניינות – הן סמל לדברים. זה נכון לכל הגיבורים של כל הטרילוגיות: אנאקין, לוק וריילי ועל אחת כמה וכמה לדמויות המשנה כמו האן סולו. הבעיה שהסרט מנסה לבנות מיתוס ועומק סביב דמותו של האן אבל הכול כל כך צפוי וברור. כל טוויסט או מטאפורה אפשריים ברורים. הכול נשאר על פני השטח ובלי תחכום.

יתכן והסיבה לכך היא חילופי הגברי: רון האוורד ("התופת", "וילו והנסיכה") החליף את פיל לורד וכריסטופר מילר  ("רחוב ג'אמפ 21" וההמשך שלו וכן "לגו:הסרט") שהוכיחו שהם יכולים לקחת מותג ישן ולהפוך אותו למעניין ומצחיק – וזה כל מה שהיה חסר בסרט הזה. לא נדרש הרבה כדי להפוך סרט שהדמות הראשית בו היא אחת הדמויות האהודות בתולדות הקולנוע ומשחק בו האיש הכי מגניב באמריקה כעת (דונלד גלובר) ועדיין האוורד הצליח בכך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מקווין" – ביקורת פסטיבל דוקאביב

"מקווין".

"מקווין".

פסטיבל דוקאביב 2018 – "מקווין" הוא סרט תיעודי על חייו של מעצב האופנה לי אלכסנדר מקווין שנפטר לפני שמונה שנים, לאחר קריירה מצליחה שופעת תצוגות אופנה מיוחדות ופרובוקטיביות. רובו של הסרט מעניין מאוד וחושף את המנועים שדחפו אותו לנתיב שסלל לעצמו בעולם המקצועי. מוצגות בסרט שלל יצירותיו של מקווין שילהיבו חובבי אומנות בכלל, וחובבי אופנה בפרט.

הסרט מציג באופן ליניארי את סיפור חייו של מקווין דרך ראיונות עם בני משפחה, חברים, עמיתים ומבקרי אופנה. הסרט מחולק למקטעים לפי הפרקים בחייו, שככל שהם מתקדמים מתרכזים בחייו המקצועיים, ובהלימה גם למקטעים קוראים בשמות תצוגות האופנה שהפיק באותו הזמן. זהו תענוג צרוף לצפות באומנות שיצר באמצעות הבגדים והשימוש במימד הויזואלי בשביל לייצר משהו רענן בעולם האופנה המקובע יחסית. הוא מוצג כאדם שהיה בו דחף לחדש, וגם לזעזע, להמציא את עצמו מחדש ולשאוב השראה מכל מקום. הסרט מגולל את האבולוציה שלו כיוצר וכאדם באופן מקיף יחסית. דואגים להראות את הצדדים הפחות יפים באישיותו כהיפוך לקולקציות הנהדרות שיצר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הצילו! כיווצתי את ההורים" – ביקורת

"הצילו! כיווצתי את ההורים".

"הצילו! כיווצתי את ההורים".

למרות שסרט הילדים הגרמני "הצילו! כיווצתי את ההורים" לא מחדש דבר, ולמעשה אף אין בו טיפת מקוריות, אין לי ספק שהוא יגרום לילדים הנאה ויספק להם שעה וחצי חביבות למדי.

זהו סרט המשך לסרט "הצילו! כיווצתי את המורה", שהוצג לפני שנתיים בארץ, אבל הוא עומד לחלוטין בפני עצמו (אני וילדי לא ראינו את הסרט הראשון וזה לא הפריע לנו כלל).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דדפול 2" – ביקורת

"דדפול 2".

"דדפול 2".

אחרי שנחנו מכל השיאים שהוא שבר, הגיע הזמן לשאר סרטי הקיץ להתמודד על תפקיד הסרט הקופתי ביותר לקיץ 2018 שאינו "הנוקמים: מלחמת האינסוף". מבין שלל המועמדים ("עולם היורה: נפילת הממלכה", "סולו" ועוד) "דדפול 2" הוא בעיני הכי מעניין אך בו בזמן גם בעל סיכוי להיות נפילה גדולה. הסיבה לכך ברורה: מצד אחד הסרט הקודם היה הפתעה אדירה הודות להומור, אלימות ומודעות עצמית, דבר שבא לידי ביטוי בקופות. מצד שני אלו מרכיבים שיכולים בקלות להימאס כשהם ממוחזרים. לשמחתי מסתבר שאם עושים משהו מיוחד ממש טוב – הוא יוצא מצוין גם בפעם השנייה. אפילו בכותרות הפתיחה שמרו על הבדיחות בדומה לקודם אבל במקום לצחוק על העושים במלאכה, צחקו במה על מה שקדם לכותרות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"עושות סדר" – ביקורת

"עושות סדר". מארי לונברגר, מקסימיליאן סימוניסצ'ק.

"עושות סדר". מארי לונברגר, מקסימיליאן סימוניסצ'ק.

"עושות סדר" הוא סרט שוויצרי דובר גרמנית על המאבק לזכות ההצבעה לנשים שהגיע למדינה הנייטרלית באיחור רב אחרי שאר העולם.

ב-1971 לנשים בשוויץ עדיין לא היתה זכות הצבעה. הסרט קושר בין המהפכה המינית של שנות ה-60 לקידום שוויון הזכויות לנשים כשהסיפור בסרט מתנהל לא בזירת התרחשות עירונית מובילה אלא בכפר קטן מושלג על צלע הר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ואז הגיעה טלי" – ביקורת

"ואז הגיעה טלי". שרליז ת'רון.

"ואז הגיעה טלי". שרליז ת'רון.

"ואז הגיעה טלי" הוא סרט דרמה עם נגיעות קומיות על אמהות (בדגש על הקשיים בה) שמצליח לרגש ולהצחיק בדיוק במידה הנכונה ולגרום לצופים לחשוב על הבחירות השונות שאנחנו עושים בחיים ולאן הן מובילות אותנו. הסרט דואג להשאיר את הסקרנות מבעבעת, כיוון שברוב הסרט לא ברור מה הולך לבוא בהמשך ואיך הסרט יפתור את עצמו. יחד עם זאת, הסרט מאוד ישיר ולא מנסה לבלבל בעלילות משניות שיסיטו את תשומת הלב מהחוויות המטלטלות שחווה גיבורת הסרט.

סרט זה הוא שיתוף הפעולה השלישי של הבמאי ג'ייסון רייטמן והתסריטאית דיאבלו קודי (הרביעי, אם מחשיבים את תפקידו כמפיק בסרט שכתבה קודי, "הגוף של ג'ניפר"). "ג'ונו" המקסים היה שיתוף הפעולה הראשון, בה נחשפנו לראשונה לכתיבתה השנונה של קודי, ועליו גם זכתה באוסקר על התסריט, עליו ניצח במומחיות רייטמן והביא לנו סיפור אהבה קצת שונה והתמודדות מיוחדת עם הריון לא צפוי של בת עשרה. שיתוף הפעולה השני הוא הסרט המערער (בקטע משעשע) "תקועה" ("Young Adult" – השם באנגלית כל כך הרבה יותר טוב) שבו כיכבה שרליז ת'רון – כוכבת הסרט החדש. גם בו השנינות של התסריט בולטת, וניכרת עלית מדרגה בביקורתיות על מבניות החברה ומונחי ההצלחה בה נמדדים אנשים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חמישים אביבים" – ביקורת

"חמישים אביבים". אנייס ז'אוי.

"חמישים אביבים".

"חמישים אביבים" הוא דרמה קומית צרפתית על אישה בגיל המעבר ועל הקושי שלה להתרגל לשינויים בחייה, שכמעט לא מצליחה לרגש וגם ההומור בה נע בין משעשע קלות לצולע. יש לה עלילה צפויה, שזה לא תמיד נורא, כי מה שחשוב באמת זו הדרך בה היא מוצגת. הבעיה היא שגם הדרך לא ממש מעניינת. מה שכן אפשר לומר בעד הסרט הוא שזהו אחד הסרטים היחידים (כפי שגם טורחים לציין בסרט) שמתמקד בתקופה משמעותית זו בחיי נשים.

זהו סרטה השני באורך מלא של הבמאית בלנדין לנואר, ונראה כי היא צריכה עוד שפשוף במקצוע. גם סרטה הקודם "זוזו" עוסק בנשיות ובאהבה בגיל שאחרי 50. "חמישים אביבים" זורם טוב בתחילתו ועם התקדמותו מאבד קצב ונמרח. הוא מרגיש ארוך בהרבה מ-90 הדקות של משכו האמיתי. חלק מהסצינות בו מוגזמות באופן מכוון, אך מלבדן הסרט משדר אותננטיות ולמעשה קל להרגיש אמפתיה כלפי הדמות הראשית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" – ביקורת

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים". לילי ג'יימס.

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים". לילי ג'יימס.

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" (כן, זה שם ארוך) הוא דרמה בריטית תקופתית כבדה במעטה של עומק רגשי, כשלמעשה אין בו יותר מדי, מלבד עלילה צפויה רצופה מערכות אמון שנוצרות במהירות רבה ודמעות לא מעטות. יחד עם זאת, הסרט מספק בידור טוב והוא לא משעמם (שזו מעלה נדירה). היו בסרט רגעים קיטשיים וסצינות סתמיות – הוא לא מושלם בשום צורה, אבל מי שמחפש דרמה וסיפור אהבה יוכל להנות ממנו.

הסרט מבוסס על ספרן של מרי אן שייפר ואחייניתה אנני בארוז המורכב ממכתבים מדמות אחת לשנייה, לכן המעבר לסרט עלילתי היה יכול להיות חופשי יותר. הבמאי מייק ניוול לא זר לסרטי דרמה הכוללים סיפורי אהבה מורכבים כבמאי "ארבע חתונות ולוויה אחת" המקסים, "אפריל הקסום", "אהבה בימי הכולרה" ועוד רבים אחרים. לאחר כמה נפילות ביקורתיות עם סרטים כמו "תקוות גדולות" ו"הנסיך הפרסי", הצליח ניוול ליצור סרט קוהרנטי וזורם, למרות הפלאשבקים הרבים והמיותרים שמשובצים לאורך הסרט, והציג סיפור יחסית ישיר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנוקמים: מלחמת האינסוף" – ביקורת

"הנוקמים 3: מלחמת האינסוף".

"הנוקמים 3: מלחמת האינסוף".

אלא אם הרגע נחתתם מכוכב אחר אחרי שחטפו אתכם בתור ילדים אני משער ששמעתם על 'היקום הקולנועי של מארוול'. כמו כן בוודאי ראיתם סרט, שניים או 18 ממנו בעשר שנים האחרונות. אני אישית כתבתי עליהם כבר עשרות אלפי מילים ודיברתי עשרות שעות ועדיין מגיע לכל סרט חדש בהתרגשות כאילו זה הסרט הראשון שאני רואה ביקום הזה. אלא שבאופן פרודקסאלי, כוחה של מארוול לייצר את התחושה הזו כל פעם מחדש זו גם נקודת התורפה שלה: אתה יודע מה תקבל ולכן לסרטים שלהם קשה להתרומם מעבר לרף שהציבו הסרטים הכי טובים שלהם. בתוך זה "הנוקמים: מלחמת האינסוף" – הסרט השלישי של "הנוקמים" (כביכול) – צריך גם להתמודד עם הנטל של סגירת קשת עלילתית שנפרסה על פני שבעה סרטים. על כך יש להוסיף החיבור הרגשי לדמויות מכל הסרטים. ולמרות זאת העוסקים במלאכה: קווין פייגי (המוח/חזון מאחורי היקום), האחים רוסו (שמביימים בפעם השלישית) וכן כריסטופר מרקוס וסטפן מקפליי התסריטאים (בסרט החמישי שהם כותבים ליקום) הצליחו לעמוד במשימה ולספק חוויה חד פעמית. לא בהכרח הסרט הכי טוב של היקום, לא הכי חכם, אבל הכי מהפנט, מרגש וסוחף.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מודי" – ביקורת

"מודי". סאלי הוקינס, איתן הוק.

"מודי". סאלי הוקינס, איתן הוק.

לקח ל"מודי" הרבה זמן להגיע לבתי הקולנוע בארץ. הסרט אודות הציירת הקנדית מוד לואיס הוא אטי ומדוד, כתוב יפה וארוך מדי. הקצב נכון לו בחצי הראשון אך בחצי השני הוא מאבד מהדרמה שבו ומדדה עד לסיום.

מוד (סאלי הוקינס, "צורת המים", "יסמין הכחולה") סובלת מדלקת פרקים קשה שפוגעת ביד וברגל שלה, היא מתגוררת אצל בני משפחה וכצעד לעצמאותה היא נענית להצעת עבודה כמנקה אצל אוורט, סוחר דגים אנאלפבית (איתן הוק) בבית שכוח אל בעיירה קטנה בנובה סקוטיה הנידחת שבקנדה. היחסים ביניהם והתפתחותה כציירת הם הצירים המרכזיים של הסרט, שמתרחש במאה ה-20 אבל בגלל הריחוק הגיאוגרפי של המקום נדמה כמו בתקופה ישנה יותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הבלתי נראים" – ביקורת

"הבלתי נראים".

"הבלתי נראים".

סרט הדוקו-דרמה "הבלתי נראים", מספר את סיפור השרדותם המרתק של יהודים שהסתירו את יהדותם ונשארו בברלין בזמן מלחמת העולם השניה. לכן, גם אם החלקים העלילתיים לא טובים מספיק, די בסיפור עצמו כדי לרתק ולהצדיק את הצפיה.

למרות הצהרות המשטר הנאצי, שהכריז רשמית כי ברלין נקייה מיהודים, בשנת 1943 חיו כ-7000 יהודים בברלין. על מנת לעשות זאת, יהודים אלו הפכו עצמם לבלתי נראים. אותם יהודים הפסיקו ללבוש את הטלאי הצהוב כשיצאו לרחובות ברלין ונעזרו בגרמנים שהסכימו להסתכן על מנת לעזור להם להשיג עבודה או מקלט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »