ביקורות קולנוע (עמוד 49)

"ואז הגיעה טלי" – ביקורת

"ואז הגיעה טלי". שרליז ת'רון.

"ואז הגיעה טלי". שרליז ת'רון.

"ואז הגיעה טלי" הוא סרט דרמה עם נגיעות קומיות על אמהות (בדגש על הקשיים בה) שמצליח לרגש ולהצחיק בדיוק במידה הנכונה ולגרום לצופים לחשוב על הבחירות השונות שאנחנו עושים בחיים ולאן הן מובילות אותנו. הסרט דואג להשאיר את הסקרנות מבעבעת, כיוון שברוב הסרט לא ברור מה הולך לבוא בהמשך ואיך הסרט יפתור את עצמו. יחד עם זאת, הסרט מאוד ישיר ולא מנסה לבלבל בעלילות משניות שיסיטו את תשומת הלב מהחוויות המטלטלות שחווה גיבורת הסרט.

סרט זה הוא שיתוף הפעולה השלישי של הבמאי ג'ייסון רייטמן והתסריטאית דיאבלו קודי (הרביעי, אם מחשיבים את תפקידו כמפיק בסרט שכתבה קודי, "הגוף של ג'ניפר"). "ג'ונו" המקסים היה שיתוף הפעולה הראשון, בה נחשפנו לראשונה לכתיבתה השנונה של קודי, ועליו גם זכתה באוסקר על התסריט, עליו ניצח במומחיות רייטמן והביא לנו סיפור אהבה קצת שונה והתמודדות מיוחדת עם הריון לא צפוי של בת עשרה. שיתוף הפעולה השני הוא הסרט המערער (בקטע משעשע) "תקועה" ("Young Adult" – השם באנגלית כל כך הרבה יותר טוב) שבו כיכבה שרליז ת'רון – כוכבת הסרט החדש. גם בו השנינות של התסריט בולטת, וניכרת עלית מדרגה בביקורתיות על מבניות החברה ומונחי ההצלחה בה נמדדים אנשים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חמישים אביבים" – ביקורת

"חמישים אביבים". אנייס ז'אוי.

"חמישים אביבים".

"חמישים אביבים" הוא דרמה קומית צרפתית על אישה בגיל המעבר ועל הקושי שלה להתרגל לשינויים בחייה, שכמעט לא מצליחה לרגש וגם ההומור בה נע בין משעשע קלות לצולע. יש לה עלילה צפויה, שזה לא תמיד נורא, כי מה שחשוב באמת זו הדרך בה היא מוצגת. הבעיה היא שגם הדרך לא ממש מעניינת. מה שכן אפשר לומר בעד הסרט הוא שזהו אחד הסרטים היחידים (כפי שגם טורחים לציין בסרט) שמתמקד בתקופה משמעותית זו בחיי נשים.

זהו סרטה השני באורך מלא של הבמאית בלנדין לנואר, ונראה כי היא צריכה עוד שפשוף במקצוע. גם סרטה הקודם "זוזו" עוסק בנשיות ובאהבה בגיל שאחרי 50. "חמישים אביבים" זורם טוב בתחילתו ועם התקדמותו מאבד קצב ונמרח. הוא מרגיש ארוך בהרבה מ-90 הדקות של משכו האמיתי. חלק מהסצינות בו מוגזמות באופן מכוון, אך מלבדן הסרט משדר אותננטיות ולמעשה קל להרגיש אמפתיה כלפי הדמות הראשית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" – ביקורת

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים". לילי ג'יימס.

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים". לילי ג'יימס.

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" (כן, זה שם ארוך) הוא דרמה בריטית תקופתית כבדה במעטה של עומק רגשי, כשלמעשה אין בו יותר מדי, מלבד עלילה צפויה רצופה מערכות אמון שנוצרות במהירות רבה ודמעות לא מעטות. יחד עם זאת, הסרט מספק בידור טוב והוא לא משעמם (שזו מעלה נדירה). היו בסרט רגעים קיטשיים וסצינות סתמיות – הוא לא מושלם בשום צורה, אבל מי שמחפש דרמה וסיפור אהבה יוכל להנות ממנו.

הסרט מבוסס על ספרן של מרי אן שייפר ואחייניתה אנני בארוז המורכב ממכתבים מדמות אחת לשנייה, לכן המעבר לסרט עלילתי היה יכול להיות חופשי יותר. הבמאי מייק ניוול לא זר לסרטי דרמה הכוללים סיפורי אהבה מורכבים כבמאי "ארבע חתונות ולוויה אחת" המקסים, "אפריל הקסום", "אהבה בימי הכולרה" ועוד רבים אחרים. לאחר כמה נפילות ביקורתיות עם סרטים כמו "תקוות גדולות" ו"הנסיך הפרסי", הצליח ניוול ליצור סרט קוהרנטי וזורם, למרות הפלאשבקים הרבים והמיותרים שמשובצים לאורך הסרט, והציג סיפור יחסית ישיר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנוקמים: מלחמת האינסוף" – ביקורת

"הנוקמים 3: מלחמת האינסוף".

"הנוקמים 3: מלחמת האינסוף".

אלא אם הרגע נחתתם מכוכב אחר אחרי שחטפו אתכם בתור ילדים אני משער ששמעתם על 'היקום הקולנועי של מארוול'. כמו כן בוודאי ראיתם סרט, שניים או 18 ממנו בעשר שנים האחרונות. אני אישית כתבתי עליהם כבר עשרות אלפי מילים ודיברתי עשרות שעות ועדיין מגיע לכל סרט חדש בהתרגשות כאילו זה הסרט הראשון שאני רואה ביקום הזה. אלא שבאופן פרודקסאלי, כוחה של מארוול לייצר את התחושה הזו כל פעם מחדש זו גם נקודת התורפה שלה: אתה יודע מה תקבל ולכן לסרטים שלהם קשה להתרומם מעבר לרף שהציבו הסרטים הכי טובים שלהם. בתוך זה "הנוקמים: מלחמת האינסוף" – הסרט השלישי של "הנוקמים" (כביכול) – צריך גם להתמודד עם הנטל של סגירת קשת עלילתית שנפרסה על פני שבעה סרטים. על כך יש להוסיף החיבור הרגשי לדמויות מכל הסרטים. ולמרות זאת העוסקים במלאכה: קווין פייגי (המוח/חזון מאחורי היקום), האחים רוסו (שמביימים בפעם השלישית) וכן כריסטופר מרקוס וסטפן מקפליי התסריטאים (בסרט החמישי שהם כותבים ליקום) הצליחו לעמוד במשימה ולספק חוויה חד פעמית. לא בהכרח הסרט הכי טוב של היקום, לא הכי חכם, אבל הכי מהפנט, מרגש וסוחף.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מודי" – ביקורת

"מודי". סאלי הוקינס, איתן הוק.

"מודי". סאלי הוקינס, איתן הוק.

לקח ל"מודי" הרבה זמן להגיע לבתי הקולנוע בארץ. הסרט אודות הציירת הקנדית מוד לואיס הוא אטי ומדוד, כתוב יפה וארוך מדי. הקצב נכון לו בחצי הראשון אך בחצי השני הוא מאבד מהדרמה שבו ומדדה עד לסיום.

מוד (סאלי הוקינס, "צורת המים", "יסמין הכחולה") סובלת מדלקת פרקים קשה שפוגעת ביד וברגל שלה, היא מתגוררת אצל בני משפחה וכצעד לעצמאותה היא נענית להצעת עבודה כמנקה אצל אוורט, סוחר דגים אנאלפבית (איתן הוק) בבית שכוח אל בעיירה קטנה בנובה סקוטיה הנידחת שבקנדה. היחסים ביניהם והתפתחותה כציירת הם הצירים המרכזיים של הסרט, שמתרחש במאה ה-20 אבל בגלל הריחוק הגיאוגרפי של המקום נדמה כמו בתקופה ישנה יותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הבלתי נראים" – ביקורת

"הבלתי נראים".

"הבלתי נראים".

סרט הדוקו-דרמה "הבלתי נראים", מספר את סיפור השרדותם המרתק של יהודים שהסתירו את יהדותם ונשארו בברלין בזמן מלחמת העולם השניה. לכן, גם אם החלקים העלילתיים לא טובים מספיק, די בסיפור עצמו כדי לרתק ולהצדיק את הצפיה.

למרות הצהרות המשטר הנאצי, שהכריז רשמית כי ברלין נקייה מיהודים, בשנת 1943 חיו כ-7000 יהודים בברלין. על מנת לעשות זאת, יהודים אלו הפכו עצמם לבלתי נראים. אותם יהודים הפסיקו ללבוש את הטלאי הצהוב כשיצאו לרחובות ברלין ונעזרו בגרמנים שהסכימו להסתכן על מנת לעזור להם להשיג עבודה או מקלט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המגשר" – ביקורת

"המגשר". דין נוריס, ג'ון האם, רוזמונד פייק.

"המגשר". דין נוריס, ג'ון האם, רוזמונד פייק.

"המגשר" (או "ביירות", בשמו המקורי של הסרט) הוא דרמת מתח עם מעט קטעי פעולה שנותנת לצופה בדיוק מה שהוא הגיע אליו, לא פחות, אבל גם לא יותר. הסרט אפלולי ושומר על קצב קבוע במהלכו. העלילה יחסית צפויה, עם רגעי מתח ספורים, ואפקטיבית. למרות שמרגיש כמו סרט שכבר נעשה בעבר בשונות קלה, הוא קולע למטרה שלמה הוא נוצר – הצגה של מציאות מורכבת בצורה שטחית ונוחה לעיכול שמספקת לצופה אסקפיזם זמני תוך העברת תוכן היסטורי שמשקף את המציאות העכשווית.

במאי הסרט, בראד אנדרסון, לא זר לסרטי מתח ופעולה. הוא ביים את "הקריאה" בכיכובה של האלי בארי בשנת 2013 ופרקים בסדרות מהז'אנר ("פרינג'", "לנצח", "האמיצים" ועוד), וגם הפעם הוא מבצע עבודה טובה, אם כי נטולת סיכונים. אין שום דבר מיוחד או חדשני בבימוי, ולסרט זה הוא הולם וטוב. התסריט נכתב על ידי טוני גילרוי, שכתב ארבעה מתוך חמשת סרטי "ג'ייסון בורן" וסרטים נוספים בסגנון מתח/פעולה על רקע ממשלתי ("סימן חיים", "שם המשחק"), כך שתת הז'אנר של סרט זה הוא בדיוק המומחיות שלו. לכן זו לא ממש הפתעה שהשילוב של הבימוי והתסריט יצרו סרט שמצליח לעניין, גם אם הוא לא מרשים במיוחד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שחקן מספר אחת" – ביקורת #2

"שחקן מספר אחת".

"שחקן מספר אחת".

"שחקן מספר 1", סרטו החדש והמצופה של סטיבן שפילברג, הוא סרט אקשן מדע בדיוני קצבי מאוד שכמעט ולא נותן לצופה רגע לנוח או לחשוב. יכול להיות שהסיבה לכך היא שמנוחה ומחשבה יגלו שמדובר בסרט ריקני מאוד.

הסרט מבוסס על ספרו של ארנסט קליין (שגם כתב את התסריט עם זאק פן), שהפך ללהיט גדול בקרב כל מי שמגדיר את עצמו כגיק. הספר, שהכיל רעיון יפה מאוד, היה כתוב רע מאוד, אבל הפוטנציאל הקולנועי הגלום בו היה ברור. ספר וסרט הם שני מדיומים שונים וההשוואה בינהם היא שגויה, אך עדיין, כיון שקראתי את הספר, לא אוכל להתייחס לסרט בנפרד לגמרי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שחקן מספר אחת" – ביקורת #1

"שחקן מספר אחת".

"שחקן מספר אחת".

זוהי ביקורת על הסרט "שחקן מספר אחת", לא על הספר ולא על העיבוד שלו. קריירת הבימוי של סטיבן ספילברג מתחלקת לסרטי הרפתקה מהנים (אינדיאנה ג'ונס, הוק, פארק היורה) ולסרטי דרמה (להציל את טוראי ראיין, רשימת שינדלר, אמיסטד). "שחקן מספר אחת" הוא מהסוג הראשון אך רחוק מהשיאים שידע בעבר.

הסרט ארוך מדי על אף שעוברים במהירות גדולה על הכול. כמו דמות מחשב, הסרט רץ כל הזמן קדימה והוא שטחי. כשלרגע וייד, הדמות הראשית, יושב לדבר עם מישהי הוא אפילו אומר משהו כמו "הכול יותר אטי בעולם האמיתי." אך קצב חסר נשימה אינו מספיק. הסרט מתרחש ב-2045 -אך 90% ממנו קורה בתוך ה"אואזיס", עולם וירטואלי, כך שזה לא ממש משנה- וכך שזה סוג של סרט אנימציה, אך לא מרגש, לא מצחיק, עם עלילה קלושה על דמויות לא מעניינות במיוחד ואין הפתעות ממשיות. כולם נורא חכמים ומחושבים מדי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בחזרה מטואיצ'י" – ביקורת #2

"בחזרה מטואיצ'י". דניאל רדקליף.

"בחזרה מטואיצ'י". דניאל רדקליף.

"בחזרה מטואיצ'י" הוא סרט הישרדות ישיר למדי, שעל אף המראות הקשים וההזדהות עם גיבור הסרט, לא מצליח לרגש או לעניין באופן מיוחד ועל כן מאבד מהטעם שלו. העלילה, שמבוססת על ספרו של יוסי גינסברג (המגולל את חוויותיו האמיתיות), בעלת פוטנציאל אמיתי, אבל לא מצליחה לממש אותו בעקבות בימוי בעייתי. הסרט משובץ בסצינות גרפיות (ביניהן יותר, ביניהן פחות) שמבקשות לזעזע את הצופה, והן אכן אפקטיביות במטרה זו. אילו רק זה היה מספיק בשביל להפוך סרט לטוב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"להתראות שם למעלה" – ביקורת #2

"להתראות שם למעלה".

"להתראות שם למעלה".

בעיות מהותיות של קצב בסרט הצרפתי "להתראות שם למעלה" פוגמות במה שהיה יכול להיות סרט ממש טוב. בצרפת היה הסרט הצרפתי ה-6 הכי מצליח של 2017 ומועמד ל-13 פרסי סזאר, כולל לסרט הטוב ביותר, וזכה ב-5 מהם: על בימוי, תסריט מעובד, צילום, עיצוב אמנותי ותלבושות; שלושת האחרונים בצדק רב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"להתראות שם למעלה" – ביקורת #1

"להתראות שם למעלה".

"להתראות שם למעלה".

"להתראות שם למעלה" הוא סרט אגדה מרגש שלוקח את הצופים שלו למסע בן שעתיים, שהוא גם דרמטי, גם קומי, ומאוד יפה ויזואלית. למרות הנושאים בהם עוסק הסרט, מתוקף היותו אגדה הוא רחוק מלשמור על ראליזם, ומבקש מהצופה להתלוות אליו לעולם הייחודי אותו הוא יוצר בצורה מדויקת כל כך.

את הסרט הצרפתי כתב וביים אלבר דופונטל. דופונטל מוכר יותר כשחקן (למרות שביים כמה סרטים בעבר), וגם כאן הוא משחק בתפקיד הראשי. את כל אחד מתפקידיו בסרט הוא עושה על הצד הטוב ביותר, ועל שניים מהם (בימוי ותסריט מעובד), אף זכה בפרס הסזאר לאחרונה. הסרט מבוסס על ספר מצליח באותו השם, שיצא בשנת 2013 ונכתב על ידי פייר למטר. ספר זה זכה בפרס גונקור היוקרתי (הפרס הספרותי היוקרתי ביותר בצרפת), כך שמדובר מראש בסרט שהציפיות לגביו היו גבוהות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »