"גרימסבי". סשה ברון כהן, מארק סטרונג.
נדמה שזו שנה בה הכל קורה הפוך בהוליווד. קודם במאי קומדיות עושים דרמות היסטוריות ("טרמבו", "מכונת הכסף"), וכעת במאי אקשן עושה קומדיית אקשן. אבל בניגוד לאדם מקאי שלמרות הבוסריות היה רענן ומעניין ב"מכונת הכסף", לואי לטרייר, הבמאי של "גרימסבי" לא מחדש בקומי ולא מלהיב ברגעי הפעולה – למרות שמשם הוא צמח. וזה לא שהסרט לא מצחיק (אם כי לא מספיק, אפילו שהוא נופל מ-90 דקות), אבל נדמה שזה פחות היכולות של לטרייר ויותר הכישרון של סשה ברון כהן.
"יחי הקיסר!". ג'וש ברולין, ג'ורג' קלוני.
יותר מש"יחי הקיסר" הוא סרט, הוא אוסף של סצנות. אלה אמנם סצנות שהושקעה בהן מחשבה רבה ומבוצעות היטב בידי קאסט איכותי, ברם נראה כל קשר בין אחת לזו שבאה אחריה הינו מקרי בהחלט. לכן בסופו של דבר עולה התחושה שהשלם קטן מסכום חלקיו. משום שעל אף שהקומדיה הפרודית מכילה כמה וכמה חלקים מצחיקים עד דמעות, וכמה אחרים עם ביקורת עמוקה על תעשיית הסרטים, בשורה התחתונה "יחי הקיסר" הוא לא יותר מסרט נחמד.
"דדפול".
בקיץ האחרון הגשתי מועמדות למשרה בקרן הון סיכון, כשחלק ממבחן הקבלה היה להציע מרצה שידבר בפני מנהלים של חברות סטארט אפ על שיווק. אני רציתי להרשים ולהראות שאני חושב מחוץ לקופסה אז הצעתי את קווין פייגי, מפני שאני מאמין שהתכנון הקפדני והאחדותי של היקום הקולנועי של מארוול, הוא משהו שכל מנהל צריך ללמוד ולשאוף אליו. אם כי כיום, אחרי שביסס את עצמו כנותן הטון לסרטי הקיץ בעשור הקרוב, יש הרגשה שפייגי כבר לא מחדש ולא מסתכן – יעיד על כך ההתפטרות של אדגר רייט מ"אנט מן". למה לקלקל משהו שעובד?
לכן אני גם חושב שאין שום סיכוי שסרט כמו "דדפול" היה נעשה תחתיו. יש לכך שתי סיבות: הראשונה קשורה לאולפן הגג של מארוול, דיסני. ספק אם דיסני היו מוציאים סרט שמדורג R שיש בו יותר קללות מ-CGI, עירום (גברי ונשי כאחד), מין (ולא בהכרח מהסוג שרואים בסרטים הוליוודים) וגם דיון מוסרי שאינו שחור ולבן. דבר שני, ספק אם דמות כמו דדפול, גם אם מנתקים ממנה את הגסות (אם הדבר אפשרי בכלל) יכול להתקיים בתוך היקום שפייגי יצר. הסיבה לכך היא ש"דדפול" שובר את הקיר הרביעי בכל סצנה וסצנה (ולפעמים יותר מפעם אחת בסצנה). מילא שזה חריג לסרט קיץ, זה גם חריג לסרטים "אמנותיים" יותר. לא זכורים לי הרבה סרטים שלכל אורכם, ללא הפסקה יש דיאלוג בין הגיבור לבין הקהל. לנתק את "דדפול" מהדיאלוג הזה יהיה לסרס אותו אף יותר מאשר השתקתו (וראינו איך זה יצא ב"אקס מן המקור: וולברין"). דדפול הוא אולי המקרה היחיד בו אני מקווה שהשאיפה של מעריצי מארוול לראות איחוד של כל הגיבורים תחת אולפני מארוול – לא תתממש (כן, אני מדבר אליך בריאן סינגר ו"אקס מן – אפוקוליפסה").
"המדריך לסינגלס". רבל ווילסון, דקוטה ג'ונסון.
הקומדיה הרומנטית מתה. אני לא אומר את זה כי אני ציניקן שחושב שהטכנולוגיה הרסה כל טוב בעולם. פשוט לי הרגשה שכבר לא פוגשים סרטים כאלה על המסך הגדול כמעט – אם כי טרם בדקתי את זה עובדתית. וחבל לי שזה המצב, כי השילוב הזה עבד מצוין פחות או יותר מאז שהקולנוע התחיל לדבר: לוקחים את הדבר הכי יפה בחיים וצוחקים עליו ואיתו – מה רע? ולמרות שציפית שהוא יהיה כזה, "המדריך לסינגלס" אינו כזה. הוא רומנטי וקומי, אבל הוא לא פועל לפי חוקי הז'אנר: הוא לא מגולל את ההתאהבות של זוג כולל שלב הרמייה, הפרדה וההשלמה. הוא יותר כמו ספר עזרה עצמית עם אלמנטים קומיים-רומנטיים מאשר סרט. הוא עדיין מצחיק ועדיין מרגש, אבל הצד ההסברי-חינוכי בו מונע ממנו להפוך לסרט טוב באמת.
"מכונת הכסף". כריסטיאן בייל.
האם אפשר ליהנות מסרט שלא מבינים בו את הרוב? במקרה של "מכונת הכסף" התשובה, למרבה ההפתעה, היא חיובית. הסרט עוסק בפיצוץ הבועה של המשכנתאות בארצות הברית שהביאה למשבר הכלכלי העולמי ב-2008. הסרט רווי במונחים כלכליים ומנסה לעשות סדר בדברים ולהסביר את העניינים, ולפעמים זה מצליח, אך הוא בעיקר נשען על כוח השחקנים שלו, שבהחלט עושים את העבודה.
כריסטיאן בייל, סטיב קארל, ברד פיט וריאן גוסלינג הם ארבע הסיבות שסרט על כלכלה הרוויח מעל 55 מיליון דולר בארה"ב. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, כמובן, ועל דמויות אמיתיות (תחת שמות אחרים) וכל אחד מארבעת הכוכבים הללו, כמו גם שחקנים נוספים בסרט (ביניהם רייף ספאל), מגלם דמות עם אישיות מובחנת, וכל אחד מוזר מאוד בדרכו הייחודית. במקרה של ספאל זה היה עובד יותר טוב אם לא היו מציינים בקול את נטייתו הטבעית להיות חיובי.
"חדר". ג'ייקוב טרמבליי, ברי לארסון.
"חדר" הוא אחד הסרטים הטובים של 2016 והוא יישאר בקבוצה המובילה עד סוף השנה. זוהי דרמה מטרידה, מקורית ומרגשת, עשויה טוב, עם משחק טוב, וצריך ללכת לראות אותו מבלי לראות את הקדימון שלו שמגלה את כל הסרט.
זו אינה ביקורת רגילה. אני חושב שצריך לדעת לאיזה סרט הולכים, מה הסגנון הצפוי, אבל בשום אופן לא צריך לדעת כל מה שקורה בעלילה, וקשה לכתוב על "חדר" (ולהשמיע דעה וביקורת) מבלי לגלות יותר מדי על מה שקורה בו. כמו במקרה של סרט שלא דומה לו בשום בחינה אחרת, "מלחמת הכוכבים 7: הכוח מתעורר", צריך אולי לכתוב ביקורת שתיקרא לפני שהולכים לצפות בו, וביקורת שנייה למי שצפה בסרט (למשל: הקטע המעולה עם הטנדר!).
"ספוטלייט". בריאן דרסי ג'יימס, מייקל קיטון, רייצ'ל מק'אדמס, מארק רופאלו.
"ספוטלייט" הוא סרט טוב שעם במאי מיומן וטוב יותר היה יכול להיות סרט… טוב יותר.
בקיץ 2001 עורך (מייקל קיטון) ושלושה עיתונאים מהווים את "ספוטלייט", צוות כתבות התחקיר של ה"בוסטון גלוב". הם עובדים במשך חודשים על סיפור רגיש מאוד בעיר שידועה באוכלוסייה הקתולית השמרנית שלה: התעללות מינית של כמרים בנערות ובנערים צעירים. מדובר בהתעללות של כמרים רבים שהיתה ידועה, ככל הנראה, לראשי הכנסייה. את הסיפור דוחף עורך ראשי חדש של העיתון (ליב שרייבר), שזוכה לתואר: היהודי הראשון שעומד בראש ה"בוסטון גלוב".
הסרט מצליח לתאר בצורה טובה את השתלשלות הדברים. יש הרבה דמויות ושמות ומצליחים לעקוב יפה אחרי המתרחש. מציגים יפה את הסביבה שבה מתרחש הסיפור, נראה שבכל מקום בבוסטון יש כנסייה; עם זאת, יש רגע אחד שמדגים את חוסר התחכום בעשייה. כשמייק (מארק רופאלו) מגיע לראיין אדם שהיה קורבן כשהיה ילד, בנוכחות עורך דינו (סטנלי טוצ'י). ברגע שרואים את האיש בפעם הראשונה אי אפשר שלא לשים לב לצלקות ממחטים בזרועו. ובכל זאת, בסוף ריאיון בן מספר דקות יש תקריב ליד המנוקבת שלו. אם לא ראיתם את זה עד עכשיו אין לכם סיבה לצפות בסרט.
"האיש שנולד מחדש". ליאונרדו די'קפריו.
"האיש שנולד מחדש" הוא מערבון ארוך מדי, מרשים ביותר, משעמם לפרקים, אלים מאוד אך במידה, לעתים קשה לצפייה וצפוי. זהו מערבון בשלג. אנחנו רגילים לראות את הסוסים במערבון מעלים עפר בדהירתם, את השמש היוקדת מסנוורת את עיני הבוקרים ואת האינדיאנים חצי ערומים. אז פה הם לובשים משהו – אחרת הם יקפאו מקור.
"ספוטלייט". בריאן דרסי ג'יימס, ג'ון סלאטרי, רייצ'ל מק'אדמס, מארק רופאלו, ליאב שרייבר, מייקל קיטון.
"ספוטלייט" הוא סרט דרמה בעל אופי דוקומנטרי, שזורם היטב לכל אורכו תוך מתן במה לנושא חברתי חשוב. לפי נתוניו, זהו סרט אוסקרים קלאסי: דרמה ביוגרפית המבוססת על סיפור אמיתי שזעזע את אמריקה, בכיכובם של כמה וכמה שמות מוכרים. אכן "ספוטלייט" נותן מענה יפה לקריטריונים של האקדמיה ומעמדותו לפרס הסרט הטוב ביותר הושגה בזכות ולא בחסד. אך האם זהו באמת אחד הסרטים הטובים ביותר של השנה, כמתבקש ממועמדותו לאוסקר? לא בטוח. אמנם מדובר בסרט טוב מאוד, אבל לא עד כדי כך.
את הסרט ביים טום מקארת'י שגם כתב את התסריט (יחד עם ג'וש סינגר). מקארת'י, שעד כה לא ביים סרטים נחשבים (סרט האחרון, "הסנדלר" בכיכובו של אדם סנדלר, נקטל בידי המבקרים והקהל), אינו עושה דבר יוצא דופן או מיוחד מבחינת הבימוי. נראה שעיקר עבודתו היתה לא להפריע לסיפור להתקדם בקצב שלו. לעומת זאת, מבחינת התסריט יש הרבה יותר ממה להתפעל. הבחירה להימנע מהמבנה הקלאסי של פתיחה-סיבוך-התרה, ובמקום זאת לדבוק בדרך סיפור בעלת אופי הרבה יותר היסטורי-דוקומנטרי מאפשרת לסרט לזרום היטב ולקהל לקבל תחושה מציאותית יותר של כיצד נראית עיתונות חוקרת ביום יום.
"שמונת השנואים". קורט ראסל, ג'ניפר ג'ייסון לי, סמואל ל. ג'קסון.
אני שמח שבגלל אילוצי החיים אני לא מספיק לכתוב ביקורות מיד לאחר שאני צופה בסרטים. בצירוף העובדה שאני כבר לא בגיל של זעם נעורים, מתאפשר לי לעבד את מה שראיתי, לסנן את התחושות המיידיות ולכתוב משהו מעט יותר מרוכך. זה לא שהזמן שעבר בין הצפייה בסרט "שמונת השנואים" של קוונטין טרנטינו לבין הכתיבה ישנה את דעתי על הסרט: זהו עדיין סרט חלול ומתיש. אך אינני מתלהב משימוש במילות תואר נבזיות רק כדי להראות יכולת השתלחות מתוחכמת – משאיר את זה ל'שגיא כהנים' של העולם.
למעשה אף פעם לא הייתי מחסידיו של טרנטינו, אבל אי אפשר שלא להכיר בכך ש"ספרות זולה" הוא אחד מהסרטים המבריקים של דורו, והוליד גל של חיקויים וממשיכים. ולאור זאת ב"להרוג את ביל" (בייחוד בחלקו הראשון) טרנטינו הראה שהוא יודע להיות יותר טרנטינו מכל חקייניו. ברם בשנים האחרונות, טרנטינו (כאן בסרטו השמיני כביכול. כנראה ששני החלקים של "להרוג את ביל" נחשבים כסרט אחד; לא שזה כזה משנה) נשען פחות על חדשנות ויותר על דאחקות. לאחרונה ניסיתי לצפות שוב ב"ג'אנגו ללא מעצורים" אבל הפסקתי באמצע מחוסר עניין. השימוש הכל כך מדויק שלו בשפה נהיה מעיק וטרחני כשסביבו אין קולנוע מעניין.
"סופרג'יסטיות". קארי מוליגן.
"סופרג'יסטיות" הוא אחד מהסרטים שראיתי לאחרונה שבסופם יצאתי עם הרגשה של "טוב, אבל לא מדהים" (כאלו היו גם "ג'וי", "גשר המרגלים" ו"חוקי הפשע", למשל).
בתחילת המאה ה-20 מוד ווטס (קארי מוליגן, "לחנך את ג'ני", "בושה") היא כובסת צעירה, נשואה ואם לבן באנגליה. חברה חדשה לעבודה חושפת אותה למאבק שהיא שותפה לו: מתן זכות הצבעה לנשים. "סופרג'יסטיות" עוסק בנושא היסטורי מעניין ובדבר נוסף שתמיד אקטואלי: התנהלות של מאבק בממשל. בסרט מציגים בצורה יפה את המשמעות של זכות ההצבעה בחיי הנשים בתקופה ההיא. מדובר בזכות שמתלוות אליה משמעויות רבות: ניצול האישה, חוסר שוויון ועוד.
"ג'וי". ג'ניפר לורנס.
אף פעם לא הבנתי מה הכוונה כשאומרים ששחקנית היא מוזה של במאי, אבל בכל הנוגע לג'ניפר לורנס ודיויד או. ראסל, ברור שהיא הקטליזטור שלו: לפני שהיא החלה להופיע בסרטיו הוא ביים במשך 14 שנה 5 סרטים. מהרגע שהחל לעבוד איתה: 3 ב-4 שנים. נכון ברדלי קופר ורוברט דה נירו גם כן הופיעו בסרטים הללו, אבל היא הייתה הכוכבת בכל השלושה, בעוד שבחלק הם היו בעלי תפקידים מינוריים (דה-נירו ב"חלום אמריקאי" וכעת קופר). ו"ג'וי" סרטו החדש הוא כל כולו לורנס.
ראסל הוא אחד הבמאים הייחודיים הפועלים כיום. הסגנון שלו לא מובהק כמו טרנטינו או ווס אנדרסון, כך שלעולם לא נדע מה נקבל ממנו, מה שמוביל לכך שכל סרט שלו מפתיע ולא משעמם. וכך גם "ג'וי" – שלמרות שהוא אחד מהסרטים הפחות מוצלחים שלו, ובטח שהכי פחות אחיד מבין יצירותיו, הוא עדיין מעניין ובעל קסם משלו.