ביקורות קולנוע (עמוד 62)

"ספוטלייט" – ביקורת #1

"ספוטלייט". בריאן דרסי ג'יימס, ג'ון סלאטרי, רייצ'ל מק'אדמס, מארק רופאלו, ליאב שרייבר, מייקל קיטון.

"ספוטלייט" הוא סרט דרמה בעל אופי דוקומנטרי, שזורם היטב לכל אורכו תוך מתן במה לנושא חברתי חשוב. לפי נתוניו, זהו סרט אוסקרים קלאסי: דרמה ביוגרפית המבוססת על סיפור אמיתי שזעזע את אמריקה, בכיכובם של כמה וכמה שמות מוכרים. אכן "ספוטלייט" נותן מענה יפה לקריטריונים של האקדמיה ומעמדותו לפרס הסרט הטוב ביותר הושגה בזכות ולא בחסד. אך האם זהו באמת אחד הסרטים הטובים ביותר של השנה, כמתבקש ממועמדותו לאוסקר? לא בטוח. אמנם מדובר בסרט טוב מאוד, אבל לא עד כדי כך.

את הסרט ביים טום מקארת'י שגם כתב את התסריט (יחד עם ג'וש סינגר). מקארת'י, שעד כה לא ביים סרטים נחשבים (סרט האחרון, "הסנדלר" בכיכובו של אדם סנדלר, נקטל בידי המבקרים והקהל), אינו עושה דבר יוצא דופן או מיוחד מבחינת הבימוי. נראה שעיקר עבודתו היתה לא להפריע לסיפור להתקדם בקצב שלו. לעומת זאת, מבחינת התסריט יש הרבה יותר ממה להתפעל. הבחירה להימנע מהמבנה הקלאסי של פתיחה-סיבוך-התרה, ובמקום זאת לדבוק בדרך סיפור בעלת אופי הרבה יותר היסטורי-דוקומנטרי מאפשרת לסרט לזרום היטב ולקהל לקבל תחושה מציאותית יותר של כיצד נראית עיתונות חוקרת ביום יום.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שמונת השנואים" – ביקורת

"שמונת השנואים". קורט ראסל, ג'ניפר ג'ייסון לי, סמואל ל. ג'קסון.

אני שמח שבגלל אילוצי החיים אני לא מספיק לכתוב ביקורות מיד לאחר שאני צופה בסרטים. בצירוף העובדה שאני כבר לא בגיל של זעם נעורים, מתאפשר לי לעבד את מה שראיתי, לסנן את התחושות המיידיות ולכתוב משהו מעט יותר מרוכך. זה לא שהזמן שעבר בין הצפייה בסרט "שמונת השנואים" של קוונטין טרנטינו לבין הכתיבה ישנה את דעתי על הסרט: זהו עדיין סרט חלול ומתיש. אך אינני מתלהב משימוש במילות תואר נבזיות רק כדי להראות יכולת השתלחות מתוחכמת – משאיר את זה ל'שגיא כהנים' של העולם.

למעשה אף פעם לא הייתי מחסידיו של טרנטינו, אבל אי אפשר שלא להכיר בכך ש"ספרות זולה" הוא אחד מהסרטים המבריקים של דורו, והוליד גל של חיקויים וממשיכים. ולאור זאת ב"להרוג את ביל" (בייחוד בחלקו הראשון) טרנטינו הראה שהוא יודע להיות יותר טרנטינו מכל חקייניו. ברם בשנים האחרונות, טרנטינו (כאן בסרטו השמיני כביכול. כנראה ששני החלקים של "להרוג את ביל" נחשבים כסרט אחד; לא שזה כזה משנה) נשען פחות על חדשנות ויותר על דאחקות. לאחרונה ניסיתי לצפות שוב ב"ג'אנגו ללא מעצורים" אבל הפסקתי באמצע מחוסר עניין. השימוש הכל כך מדויק שלו בשפה נהיה מעיק וטרחני כשסביבו אין קולנוע מעניין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סופרג'יסטיות" – ביקורת

"סופרג'יסטיות". קארי מוליגן.

"סופרג'יסטיות" הוא אחד מהסרטים שראיתי לאחרונה שבסופם יצאתי עם הרגשה של "טוב, אבל לא מדהים" (כאלו היו גם "ג'וי", "גשר המרגלים" ו"חוקי הפשע", למשל).

בתחילת המאה ה-20 מוד ווטס (קארי מוליגן, "לחנך את ג'ני", "בושה") היא כובסת צעירה, נשואה ואם לבן באנגליה. חברה חדשה לעבודה חושפת אותה למאבק שהיא שותפה לו: מתן זכות הצבעה לנשים. "סופרג'יסטיות" עוסק בנושא היסטורי מעניין ובדבר נוסף שתמיד אקטואלי: התנהלות של מאבק בממשל. בסרט מציגים בצורה יפה את המשמעות של זכות ההצבעה בחיי הנשים בתקופה ההיא. מדובר בזכות שמתלוות אליה משמעויות רבות: ניצול האישה, חוסר שוויון ועוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'וי" – ביקורת

"ג'וי". ג'ניפר לורנס.

אף פעם לא הבנתי מה הכוונה כשאומרים ששחקנית היא מוזה של במאי, אבל בכל הנוגע לג'ניפר לורנס ודיויד או. ראסל, ברור שהיא הקטליזטור שלו: לפני שהיא החלה להופיע בסרטיו הוא ביים במשך 14 שנה 5 סרטים. מהרגע שהחל לעבוד איתה: 3 ב-4 שנים. נכון ברדלי קופר ורוברט דה נירו גם כן הופיעו בסרטים הללו, אבל היא הייתה הכוכבת בכל השלושה, בעוד שבחלק הם היו בעלי תפקידים מינוריים (דה-נירו ב"חלום אמריקאי" וכעת קופר). ו"ג'וי" סרטו החדש הוא כל כולו לורנס.

ראסל הוא אחד הבמאים הייחודיים הפועלים כיום. הסגנון שלו לא מובהק כמו טרנטינו או ווס אנדרסון, כך שלעולם לא נדע מה נקבל ממנו, מה שמוביל לכך שכל סרט שלו מפתיע ולא משעמם. וכך גם "ג'וי" – שלמרות שהוא אחד מהסרטים הפחות מוצלחים שלו, ובטח שהכי פחות אחיד מבין יצירותיו, הוא עדיין מעניין ובעל קסם משלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מלחמת הכוכבים 7: הכוח מתעורר" – ביקורת #2

"מלחמת הכוכבים: פרק 7 – הכוח מתעורר". ג'ון בויגה, דייזי רידלי.

אם המנהלים בדיסני – כיום הבעלים של המותג/עולם של "מלחמת הכוכבים" – היו רוצים להיות ציניקנים מוחלטים (ולא היו מפחדים מתגובת הקהל) הם היו עושים רימייק ל"מלחמת הכוכבים" ולא מוסיפים עוד פרק (ואז עוד כמה; ועוד כמה ספין-אופים; ואולי תכנית טלוויזיה; ובטח משחק מחשב). זה לא מופרך לחשוב שמישהו זרק את הרעיון הזה לאוויר לפני הרכישה של המותג מג'ורג' לוקאס, ולאחר צפייה בסרט השביעי בסדרה "הכוח מתעורר" אני חושב שיש הדים לרעיון הזה.

ולא שזו בהכרח בעיה. הרי חלק ניכר מהקולנוע ההוליוודי (ובטח הבלוקבסטרים) מבוסס על חומרים לא מקוריים. "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" מצליח לשלב בין המוכר (בדמויות, מבנה עלילה, רפרנסים ורפליקות) לבין החדש. החדשנות בולטת בעיקר בליהוק של הדמויות הראשיות: ראשית, ובהמשך למסורת של "משחקי הרעב" יש אישה צעירה/נערה שיודעת להילחם ולעמוד על שלה (דייזי רידלי) ולצידה גבר שחור (ג'ון בויגה).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מלחמת הכוכבים 7: הכוח מתעורר" – ביקורת #1

"מלחמת הכוכבים: פרק 7 – הכוח מתעורר". ג'ון בויגה, דייזי רידלי.

קשה לכתוב על "מלחמת הכוכבים 7: הכוח מתעורר" מבלי לגלות דברים שעדיף לראות. אולי אפרסם בקרוב ביקורת שכוללת פרטים רבים יותר על העלילה ומה חשבתי על הגילויים, האזכורים והתפניות שבו. את זו אפתח בכך שחיכיתי מאוד לסרט הזה (כמו עוד כמה אנשים בעולם) ומדובר בסרט המשך טוב ומהנה. הסרט הוא המשך ישיר לטרילוגיה המקורית. מלבד הדמויות המוכרות שחוזרות -האן סולו, ליאה, לוק, צ'ואי ועוד- הוא גם מתבסס על הסרטים הראשונים, מזכיר ומאזכר אותם. עם כל הדברים הטובים שיש להגיד על הסרט הראשון הזה בטרילוגיה החדשה (סרטי ההמשך יגיעו ב-2017 וב-2019), החיסרון הגדול שלו הוא שאין בו מספיק דברים חדשים ומקוריים ואני מקווה שבסרט השני יצליחו להשתחרר מהעבר. זהו גשר טוב לחזרה לאיכות הסיפור של שלושת הסרטים הראשונים, ואני מקווה שיתקדמו בכיוון הנכון. ולמרבה הצער, כצפוי אין שום סיבה לראות את הסרט בתלת-מימד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גשר המרגלים" – ביקורת

"גשר המרגלים". טום הנקס, מארק ריילנס.

רגע לפני כותרות הסיום של "גשר המרגלים", גיבור הסרט מביט מחוץ לחלון ברכבת הלוקחת אותו מהפרבר הניו יורקי בו הוא גר אל העיר הגדולה ורואה ילדים משחקים. הוא נזכר במה שהוא ראה בעת שהיה במזרח ברלין כחלק ממו"מ לחילופי שבויים אותו הוא ניהל. זהו דימוי זול שיחד עם עוד מחווה שמתרחשת ברכבת באים לסמל לנו שבארצות הברית הכול טוב לעומת רוסיה הקומוניסטית. דימוי פשטני שאני מאמין שאין צופה שלא יקלוט אותו. אני נאנחתי מהקלישתאיות, ועל כך אמרה שותפתי לצפייה: למה ציפית משפילברג?

ואכן, לטוב או לרע, שפילברג הוא שפילברג. לפעמים התוצאה הסופית מצוינת ("אי.טי", "דו"ח מיוחד") ולעיתים בלתי נסבלת ("מינכן"). ובהתאם ליוצר שעוד רגע מתחיל את העשור השמיני של חייו, הרבה פעמים התוצאה היא סבירה ומהנה. החלוקה הזו אף קיימת בתוך "גשר המרגלים" עצמו: חלקו הראשון היא דרמה משפטית עם קמצוץ מתח, מעט דרמה והרבה אידיאולוגיה גלויה. חלק זה לא מתרומם אבל ייאמר לזכותו שהוא גם לא מביך. מנגד, ברגע בו הגיבור של הסרט מעורב בעסקת חילופי מרגלים הסרט נהיה יותר מעניין, מותח ומוצלח.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הדינוזאור הטוב" – ביקורת

"הדינוזאור הטוב".

"הדינוזאור הטוב" הוא סרטם ה-16 של אולפני פיקסר, שלפני 20 שנה הביאו לעולם את "צעצוע של סיפור", הסרט הראשון באורך מלא שכולו נעשה באנימציה ממוחשבת, ושינה את ז'אנר האנימציה ואת הקולנוע. לפיקסר מאה אחוזי הצלחה בקופות של בתי הקולנוע, הישג חסר תקדים בתולדות הוליווד: 15 סרטים מצליחים מתוך 15. וכמה מהם גם מוצלחים? רובם! ובכל אחד ואחד מהם יצרו עולם משלו עם שלל דמויות ייחודיות ומזוהות. לכל חובב סרטים יש, כמובן, את הסרטים האהובים עליו של פיקסר ומבחר גדול של קטעים אהובים ובלתי נשכחים גם מהסרטים שלא בראש הרשימה. "הדינוזאור הטוב" נראה משגע. קשה להאמין שכל הטבע שאנחנו רואים הוא מעשה ידי אדם ומחשב. וזהו… זה הדבר היחיד הבלתי נשכח בסרט שאף אחד לא ישבץ בין הסרטים הטובים של פיקסר. הוא יצליח כמו כל הסרטים שלהם אך לא יגיע לגבהים של סרטם האחרון, "הקול בראש", שהוא בין שלושת הסרטים המצליחים ביותר שלהם אי פעם (יחד עם "צעצוע של סיפור 3" ו"מוצאים את נמו").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סטיב ג'ובס" – ביקורת

"סטיב ג'ובס". מייקל פסבנדר.

בדומה למוצרי אפל, גם סרטים על האיש שעומד מאחוריהם יוצאים כל כמה שנים, וגם הם לעיתים מאכזבים ולעיתים מרתקים. על מיסד אפל עולה כעת סרט חדש בשם הפשוט "סטיב ג'ובס", וזה ברור למה הוא זכה כבר לשני סרטים עלילתיים: הוא גאון, חריג, אקצנטרי, כריזמטי, לוזר ווינר בוזמנית – הוא עוף החול. החיים שלו הם סיפור הוליוודי קלאסי: הקים חברת טכנולוגיה חדשנית ומצליחה בגראז' שלו, סולק ממנה חזר והפך אותה לאחת החברות המצליחות בעולם. חומר קלאסי לסרט פיקסאר, ולאור המעורבות שלו בפיקסאר, אני לא אתפלא אם הסרט הבא עליו יעשה באולפנים אותם הקים.

אבל עד שתגיע שעתם של ג'ון לאסטיר ושות', על כיסא הבמאי הופקד הפעם דני בויל. בויל, שהקריירה שלו נעה בין סרטים מקוריים, מעט קיצוניים, עם דמויות שוליים ("טריינספוטינג", "28 יום אחרי"), לסרטים קיטשיים וקלישאתיים ("נער החידות מבומביי") מצליח לרוב להמנע מהפשטות שסרטים ביוגרפיים נוטים ליפול אליהם (ובמקרה הזה אפילו נעשה לאחרונה סרט כזה על אותה דמות). יתרה מזו, התסריט של ארון סורקין ("הרשת החברתית" – רחוק סרט אחד מטרילוגיה טכנולוגית) הוא אתגר לא פשוט. במקום להציג סיפור חיים, או חתיכה מהם, אנחנו מקבלים שלוש מערכות, כל אחת בזמן אמת העוקבת אחרי ג'ובס המתכונן להשקה של מוצר טכנולוגי חדש. במהלכן הוא נפגש עם משפחה, חברים, עמיתים ובעיקר האגו שלו. בויל מתמודד היטב עם האתגר, אבל גם לא מוסיף לו יותר מדי, ולעיתים מורגשת ההתרככות שלו מהשנים האחרונות, דבר המעלה את התהייה איך הוא יתמודד עם סרט ההמשך ל"טריינספוטינג" הצפוי לצאת בקרוב?

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אחותנו הקטנה" – ביקורת

"אחותנו הקטנה".

יש מסטיקים שלעסתי במשך שעתיים שהיה להם יותר טעם מאשר לסרט היפני בן 128 הדקות האין-סופיות "אחותנו הקטנה". כמעט בזבוז אנרגיה לכתוב ביקורת על הסרט הסתמי הזה שהתחרה בפסטיבל קאן השנה. אני כמעט מרחם על השופטים שהיו שם השנה ונאלצו לצפות בו ובעוד אסונות מסרטי השנה. יחד אתו היו בתחרות "הלובסטר", סרט טוב אך רחוק ממעולה של גיורגוס לנתימוס ("שיני כלב"), וחמישה סרטים נוספים שראיתי, ששומר נפשו ירחק מכל אחד מהם: "סיקאריו" האמריקאי המשעמם, "אמא שלי" האיטלקי הגרוע, "המתנקשת" הטייוואני המרדים, "השקט שבפנים" שהיה צריך להיות רומן ולא סרט ו"ערכו של אדם" הצרפתי שמביא את החיים כדרמה משעממת לשיאה ונזכרתי בו בזמן הצפייה בסרט היפני הזה.

אמנם, לעומת "ערכו של אדם", ב"אחותנו הקטנה" הקטעים קצרים יותר והמצלמה לא נעה ונדה, אבל חוץ מזה גם במקרה הזה רואים קיום יומיומי, לרוב סתמי, חסר טעם, לא מעניין ונמשך. ב"ערכו של אדם" (אני לא מאמין שהצלחתי למצוא בו משהו טוב) לפחות התכוונו ליצור תמונת מצב של משהו, פה אפילו אין יומרה שכזאת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קרימזון פיק" – ביקורת

"קרימזון פיק".

יש משהו מטעה ב"קרימזון פיק" של גיירמו דל טורו. על פניו, זהו סרט אימה על טבעי הכולל נערה היכולה לתקשר עם רוחות. זה לא עניין של ספויילר או חשיפת טווויסט, הדבר ברור מהטריילר ואף נאמר לנו בפתיחה של הסרט. אנחנו נכנסים לסרט בידיעה ברורה מה צפוי לנו. אבל זוהי בעצם כסות. עיקר האימה נובע מגורמים אנושיים בלבד. בכלל, בניגוד לסרטים אחרים בז'אנר, הרוחות הן פסיביות, משמשות כמורות דרך או מדריכות לגיבורה.

דל טורו שב לעולם הפנטזיה והרוחות אחרי ההתנסות שלו עם רובוטים ב"פאסיפיק רים". הז'אנר והפנייה לקהל פחות-צעיר (שבאה לידי ביטוי גם באיטיות של הסרט) מאפשרים לו לחזור לקיצוניות הגרפית של האלימות כפי שהתנסה בו כבר ב"מבוך של פאן". למרות זאת והודות לצילום העדין והאופן בו האפלה מצטלמת, זה מרגיש בטוב טעם (עד כמה שזה יישמע מוזר). ברם כל הוויזואליה הזו לא יכולה להחליף תסריט חלש. דל טורו רצה לעשות רומן גותי, ואכן הצליח – אלא שבלי אמירה או תוספת על ז'אנר ישן, יש תחושה של טעם של פעם. הסרט אף מתרחש בסוף המאה ה-19 בהתאם לרומנים הגותיים. אני לא בטוח שניתן להציג עלילה גותית בתקופה אחרת, אבל זה לפחות היה יכול להיות מעניין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מקס הזועם: כביש הזעם" – ביקורת

"מקס הזועם: כביש הזעם". טום הארדי.

הסרט "מקס הזועם: כביש הזעם" אמנם מציג עלילה ממוחזרת וחסרת היגיון, אך היא מוקפדת דיה כדי לא לחרב את מופע החזון הויזואלי המרהיב של הסרט. הויזואליה הזו היא למעשה כל הסרט, והיא לחלוטין משגעת את העיניים.

הבמאי-תסריטאי-מפיק האוסטרלי ג'ורג' מילר פתח את הקריירה העלילתית שלו ב-1979 עם הסרט "מקס הזועם" בכיכובו של מל גיבסון צעיר ולא מוכר דיו, שאינו זכור על ידי רבים. הסרט גם לא עובר את מבחן הזמן, אך נוצרו לו שני סרטי המשך בידי מילר, לא ממש טובים ממנו. האחרון בהם היה בשנת 1985, ואחריו התפנה מילר לז'אנרים אחרים, כמו של "המכשפות מאיסטויק" (1987), "בייב בעיר הגדולה" (1998) ושני סרטי "תזיזו ת'רגליים". אמנם מילר התקדם לז'אנרים אחרים והעולם לא זכר במיוחד את "מקס הזועם" (כנראה שרוב תהילתו מבוססת על גיבסון, שהפך למגה כוכב מאוחר יותר, לפני דעיכתו עם הערותיו האנטישמיות החוזרות ונשנות), אך בכל זאת הוציא לפועל סרט נוסף בסדרה, 36 שנים אחרי הראשון. השאלה הראשונה שקופצת לראש היא מי בכלל היה צריך עוד סרט?

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »