ביקורות קולנוע (עמוד 7)

"המערכה השניה" – ביקורת: יותר קומוניקטיבי אבל עדיין עמוס מוזרויות מהנות

"המערכה השניה". רפאל קוונרד, ליה סיידו.

"המערכה השניה" של קוונטן דופייה, אשר פתח את פסטיבל קאן 2024, מגיע למסכים בישראל וסביר להניח שיפצל את קהל הצופים, כמו כל יצירותיו הקודמות של הבמאי הצרפתי. מי שמתחבר לסגנון האולטרה ביזארי/נונסנסי שלו, יהנה כנראה גם מיצירתו החדשה, ומי שמחפש מהות ריאליסטית כלשהי, סביר שיעקם את האף.

לדויד (לואי גארל) יש חברה בשם פלורנס (ליה סיידו) והיא מאוהבת בו, אבל הוא לא מאוהב בה, אז הוא רוצה לסדר אותה לחבר הטוב שלו ווילי (רפאל קנאר) שבתורו, חושד שיש פה עוקץ כלשהו שנועד לדפוק אותו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תיק שחור" – ביקורת: סרט ריגול מותח ועשוי מצוין

"תיק שחור". מייקל פסבנדר.

"תיק שחור" הוא סרט ריגול מותח טוב של סטיבן סודרברג. לא מדובר בסרט פעולה נוסח ג'יימס בונד או "משימה בלתי אפשרית" עם מרדפים רגליים, קרבות פיזיים ובריחה ממטר יריות קולני אלא בעלילה שמתרחשת בעיקר בתוך משרדים ובארוחות ערב ביתיות. הוא עשוי מצוין, מעניין, משעשע (הומור הפך למצרך נדיר בימינו).

מייקל פסבנדר וקייט בלנשט -שני שחקנים שתמיד משחקים מעולה- מגלמים את ג'ורג' וקתר'ין, זוג נשוי שעובד באותה סוכנות ביון ממשלתית באנגליה. על ההתחלה מקבל ג'ורג' הודעה שיש חפרפרת בסביבתו ועליו למצוא במי מדובר. תחילה חששתי שזה יהיה דומה ל"החפרפרת" על פי ספרו של ג'ון לה קארה, שבגרסה מ-2011 גארי אולדמן גילם את ג'ורג' סמיילי – ושמחתי להתבדות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שלושת המוסקטרים: דארטניאן" – ביקורת: הסרט הטוב ביותר בקולנוע מזה זמן רב

"שלושת המוסקטרים – חלק ראשון: דארטניאן".

"שלושת המוסקטרים: דארטניאן", הגרסה הצרפתית הקולנועית הראשונה זה עשרות שנים לספרו המפורסם של אלכסנדר דיומא, הוא סרט יוצא מן הכלל, מלהיב, מרשים, אחד הטובים ביותר שהוקרן בארץ בקולנוע מזה זמן רב, וכדאי מאוד לראותו בקולנוע. חשוב לדעת שהסרט נגמר עם הכתובית "המשך יבוא", וההמשך צפוי להיות מוקרן בארץ בקיץ; בצרפת הוקרן החלק הראשון בפסחא 2023 והחלק השני בחג המולד 2023, אז נצטרך לחכות פחות זמן מהם לסרט השני.

יש סיבה שחוזרים ומעבדים את הספר הקלאסי. יחד עם המחזה "סרנו דה ברז'רק", יצירתו של אלכסנדר דיומא היא אחת מאבני הדרך בתרבות הצרפתית, שמרבים להזכיר ולצטט. כולם מכירים את המוטו "כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם" ואת המונח "שלושת המוסקטרים" שמודבק בקלות רבה לכל שלושה שעושים משהו יחד. ההצלחה הגדולה של הספר הובילה לספרי המשך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אלטו נייטס" – ביקורת: מנסה להידמות ל"חבר'ה הטובים" ככל יכולתו

"אלטו נייטס". רוברט דה נירו.

הבמאי הותיק בארי לוינסון ("איש הגשם", "באגסי") משלב כוחות עם התסריטאי ניקולס פילג'י ("החבר'ה הטובים", "קזינו") ליצירת סרט מאפיה נוסף "אלטו נייטס", שאמנם מהנה למדי לצפיה אבל נטול ערך של ממש, ויתאים בעיקר לכאלה שרוצים עוד קצת מאותו דבר.

עלילת "אלטו נייטס" מגוללת את היריבות בין שני המאפיונרים הידועים (והאמיתיים) ויטו ג'נובזה ופרנק קוסטלו (שניהם בגילומו של רוברט דה נירו) שבצעירותם היו חברים ובהמשך נפרדו דרכיהם והם הפכו להיות יריבים מרים שאינם מצליחים לבטוח אחד בשני. כשויטו מוציא חוזה על פרנק, העניינים מתחילים לצאת משליטה ופרנק מנסה לחלץ את עצמו בשלום מהסיטואציה שנכפתה עליו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מכירה פומבית" – ביקורת: דמויות מקוריות ומשחק מוצלח

"מכירה פומבית". לואיז שבילו.

"מכירה פומבית" הוא סרט דרמה צרפתי, שמתרחש בעיקר בפריז, עם אוסף דמויות מקוריות ומאופיינות היטב שאותן מגלמים שחקנים בטבעיות יוצאת מן הכלל.

השלד של הסיפור הוא יצירת אמנות של הצייר האוסטרי אגון שילה שנחשבה לאבודה ומגיעה לידיעת בית מכירות פומביות בפריז (בעל שם שמזכיר את סותבי'ס), שחושד ומשער שמדובר בזיוף. אבל זה כמעט רק תירוץ כדי להציץ לחייהן של מספר דמויות המעורבות בפרשה: אנדרה מאסון, מנהל המחלקה הבין-לאומית של בית המכירות הפומביות; אורור, העוזרת שלו; חברי הנהלה של בית המכירות הפומביות; ברטינה, אשתו לשעבר של אנדרה (ליה דרוקר); מרטין, צעיר שמתגורר עם אמו במולהאוז (קרוב לגבול של צרפת עם גרמניה ושוויץ), חבריו וסוזן, עורכת הדין שלהם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" – ביקורת: עלילה דלה ללא אמירה מקורית

"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור".

הסרט זוכה פרס הגראנד פרי של חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון, "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" של הבמאית ההודית פאייל קפדייה, עוסק בניגודים: העיר לעומת הכפר, ההינדי לעומת המוסלמי, השמרנות לעומת המודרנה. אבל הוא מאכזב משום שיש לו עלילה דלה ואין לו אמירה מקורית כלשהי.

ראשית כדאי להבהיר כי "כל מה אנחנו מדמיינים כאור" הינו קו-פרודוקציה צרפתית-הודית-הולנדית-לוקסמבורגית-איטלקית והעלילה עוקבת אחר פראבה ואנו, העובדות כאחיות בבית חולים במומבאי ונמנות על המיעוט המאלאיילי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורות בקטנה: "חברה מושלמת" ו"הקוף" מאיימים קומית

"חברה מושלמת". סופי תאצ'ר.

שני סרטי אימה קומיים הגיעו אלינו לאקרנים ואם מראות אלימים גרפיים עושים לך את זה, המשיכו לקרוא.

"חברה מושלמת"

מהסרטים האלו שאסור לצפות בקדימון כי הוא ממש הורס טוויסט די מרכזי. למרות שהוא יחסית סתמי, עם מסר מרכזי לא מהודק, ויותר מדי קטעים של האכלת מידע בכפית של הצופים שממש פוגעים לו בקצב ובדיוק שלו, הוא די מהנה ולגמרי מתאים לצפייה עמוסת פופקורן בקולנוע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אני עדיין כאן" – ביקורת #2: חושף נושא חשוב והולך איתו על בטוח

"אני עדיין כאן". פרננדה טורס.

"אני עדיין כאן" של הבמאי הברזילאי וולטר סאלס ("דרום אמריקה באופנוע") עוסק בדיקטטורה ששלטה במדינתו לפני כ-50 שנה וההארה ההיסטורית הזאת היא מעלתו העיקרית, כיוון שמבחינה אמנותית וקולנועית הוא לא מחדש דבר והולך על בטוח.

העלילה מתרחשת בתחילת שנות השבעים, בזמן שהדיקטטורה הצבאית שלטה במדינה, ועוסקת בסיפורו האמיתי והטראגי של הפוליטיקאי רובנס פאייוה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אני עדיין כאן" – ביקורת #1: דרמה חשובה עם חלק גדול ומוצלח שנמתחת מדי

"אני עדיין כאן". פרננדה טורס.

"אני עדיין כאן" הוא סרט ברזיליאי מהסוג שאנשים שאוהבים קולנוע רוצים שיעשו יותר: סרט דרמה על נושא חשוב. אחרי חלק גדול יפה ומוצלח, בשלב מסוים הוא נעדר כל מתח דרמטי ונמתח ללא סוף. הסרט מועמד ל-3 פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר(!), הסרט הזר הטוב ביותר ושחקנית ראשית.

וולטר סאלס ביים את הסרט הקודם מברזיל שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, "ברזיל תחנה מרכזית" (1998), שהיה מועמד גם לשחקנית הראשית הטובה ביותר. אותה פרננדה מונטנגרו שכיכבה בסרט ההוא היא אמה של השחקנית הראשית ב"אני עדיין כאן", פרננדה טורס, והיא אף מגלמת את התפקיד שלה בסוף הסרט הזה.
בין שני הסרטים האלה ביים סאלס את "דרום אמריקה באופנוע" המעולה, אחד הסרטים הטובים ביותר של המאה ה-21, שבעקבותיו ביים כמה סרטים באנגלית ועם "אני עדיין כאן" הוא שוב במולדתו ובשפתו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הברוטליסט" – ביקורת #2: יצירה מרשימה ומונומנטלית שיותר לראש ופחות לרגש

"הברוטליסט".

בריידי קורבט, שחקן בעברו שהופיע אצל מיכאל הנקה, לארס פון טרייר ורובן אוסטלונד, נשאר רחוק מהקולנוע המסחרי גם בתור במאי, ומביא לנו את "הברוטליסט", הסרט המאתגר ביותר לצפיה שיש כרגע על המסכים. 215 דקות של יצירה מרשימה ומונומנטלית, שעובדת בעיקר על הראש ופחות על הרגש ותוך כדי מוכיחה את הבנתו ושליטתו המוחלטת כיוצר.

לסלו טות (אדריאן ברודי), אדריכל הונגרי ממוצא יהודי, מגיע לניו יורק בשנת 1947 מעל גבי אניית נוסעים, כשהוא משאיר מאחוריו את אשתו ואחייניתו היתומה לאחר שהופרד מהן במהלך המלחמה. עם הגעתו, הוא נוסע לפילדלפיה ונפגש שם עם בן דודו, אטילה, שמגלה לו שאשתו והאחיינית עדיין בחיים אבל תקועים באירופה בשל מחלתה של אשתו. לסלו עובר לגור אצל הבן דוד וגם מתחיל לעבוד בעסק הריהוט שלו ומעצב עבורו את הפריטים, עד שאשתו הקתולית של האחרון, אודרי, מאשימה את לסלו שניסה להתעסק איתה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הברוטליסט" – ביקורת #1: מרשים, מיוחד, לפעמים אטי בלי הצדקה

"הברוטליסט".

אורכו של "הברוטליסט" הוא שלוש שעות ו-34 דקות, לא כולל הפסקה מובנית בת 15 דקות ממש באמצע. עם חצי שעה פחות וסוף אחר זה היה יכול להיות סרט ממש טוב. יש בו הרבה דברים טובים אך מגרעותיו רבות מדי וקשה להמליץ עליו. הסרט מועמד ל-10 פרסי אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט ושלושה שחקנים.

אחרי מלחמת העולם השנייה מגיע לאזלו (אדריאן ברודי טוב ומופיע כמעט בכל קטע), אדריכל יהודי מבודפשט, מאירופה לניו יורק. באירופה נשארו אשתו ואחייניתו. הוא מתחיל לחפש את דרכו ופרנסה בארצות הברית, כשהוא נעזר בבן דודו אטילה (אלסנדרו ניבולה) הנשוי שחי כבר כמה שנים שם. לאזלו עובד במה שהוא יכול עד שהוא מקבל הזדמנות לעבוד במקצוע שלו. גיא פירס מגלם מיליונר אמריקאי בשם הריסון ואן ביורן (שם שמורכב משמות משפחה של שני נשיאי ארצות הברית).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אהבה משוגעת" – ביקורת: אלים וארוך מדי

"אהבה משוגעת".

"אהבה משוגעת" הצרפתי, דרמה רומנטית לא-מתקתקה, מהולה באלימות, הוא סרט ארוך מדי; נכון, זו בעיה של סרטים רבים (מאז ומתמיד), ורק לאחרונה הלנתי על כך לגבי "אנורה", וזה נכון גם לגבי "הברוטליסט" שאפשר יהיה לקרוא בהרחבה עליו בשבוע הבא. "אהבה משוגעת" ארוך מדי בשעה, שעה מיותרת שמשכיחה את הדברים הטובים שיש בו, כשהסוף הולך ונמרח. כשלקראת הסוף אתה רוצה שייגמר וזאת ההרגשה שאתה יוצא איתה מהאולם, זה מקלקל כל הנאה שהיתה. הסרט מועמד ל-13(!) פרסי סזאר -אך לא לסרט הטוב ביותר או לתסריט מעובד- והשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן בשנה שעברה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »