"עד שיצא עשן לבן". רייף פיינס.
"עד שיצא עשן לבן" מגולל סיפור בדיוני על תהליך בחירת אפיפיור בזמן המודרני. הסרט מבוסס על רב המכר של רוברט האריס.
תהליך הבחירה מתנהל על פי חוקי טקס שנקבעו בעבר. הקרדינלים מכל העולם מתקבצים בכנסייה הסיסטינית שבוותיקן, מבודדים מהעולם, ללא הטלפונים שלהם, ובהצבעה חשאית באמצעות פתקים בוחרים בנציג שלהם לאפיפיור בעקבות מות האפיפיור המכהן. צריך רוב של 66% מהקולות של 118 המצביעים.
"נוכחות". קלינה ליאנג.
"נוכחות" הוא סרט צנוע על בית רדוף של סטיבן סודרברג ("ארין ברוקוביץ'", "אושן 11" והמשכיו) שמביים, מצלם ועורך את סרטיו. ההחלטה המהותית לגבי הצילום בסרט הופכת אותו למשהו מיוחד ומעניין: הכול קורה מנקודת המבט של רוח רפאים (הנוכחות). אבל אין פה מספיק מעבר לכך, וזאת בעיה כשסרט בן פחות מ-90 דקות מרגיש ארוך מדי.
"איש זאב". מטילדה פירת', ג'וליה גרנר.
"איש זאב" הוא סרט אימה עם סיפור קלוש, מעט דמויות, שמצליח להיות מותח על אף שאינו מפתיע בדבר. הוא לא רע, הוא בעיקר סתמי. דמויות לא קיימות, יש מעט מאוד דיאלוגים, וטוב שיש מוזיקה שתורמת רבות.
גבר ננשך בידי חיית פרא (לרוב בזרוע), ולאחר האירוע הוא משתנה. לאט לאט יש סימנים של שינויים באישיות שלו ובגוף שלו. בחלק מהמקרים זה קורה בעיקר בלילות ירח מלא, והוא הופך לאיש זאב שמטיל אימה על סביבתו. הסיפור הישן-נושן הזה הפך לחלק במיתולוגיה של היצורים הפנטסטיים שקיימים בסרטי אימה (וגם בדמות של אוז באחת הסדרות הכי טובות אי פעם, "באפי ציידת הערפדים") ובספרים רבים, כולל "דמדומים" שעובדו לסרטים ו"דם אמיתי" שעובדה לסדרה.
"סחורה יקרה מכל".
פסטיבל חיפה – "סחורה יקרה מכל", סרט האנימציה המצוין של הבמאי הצרפתי ממוצא ליטאי עם שורשים יהודיים, מישל חזנוויצ'יוס, שנכלל בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן האחרון, הוא סרט שואה שאיננו בדיוק סרט שואה. מבוססת על ספרו של ז'אן קלוד גרומברג, ומאויירת גם על ידי הבמאי עצמו, אין ביצירה אזכורים היסטוריים מפורשים למעט התייחסות כללית ל"מלחמת עולם" ופעם אחת, לקראת הסוף גם איקונוגרפיה של מגן דוד וזאת על מנת לשוות לסרט הילה של אגדה על זמנית בעלת מטען הומני אוניברסלי.
"5 בספטמבר".
פסטיבל חיפה – סרטו הגרמני המוצלח של טים פלבאום "5 בספטמבר", הוא יצור כלאיים מוזר. הבמאי נולד בשוויץ, הסרט עצמו הוא קו פרודוקציה גרמנית-אמריקנית (שון פן הוא אחד המפיקים), מתרחש בגרמניה אבל דובר 90 אחוז אנגלית – מכיוון שהוא עוסק בצוות השידור של רשת ABC האמריקנית באותו יום שבו התחוללה דרמת י"א בני ערובה הישראלים באולימפיאדת מינכן.
"כאב אמיתי". ג'סי אייזנברג, קירן קולקין.
"כאב אמיתי", סרטו השני של ג'סי אייזנברג ככותב וכיוצר – קופרודוקציה אמריקאית-פולנית בתקציב צנוע מאוד של 3 מיליון דולר, מנסה להיות סרט "חשוב" ו"איכותי", ואיזה נושא יכול להיות "חשוב" יותר מאשר סרט של זכרון השואה? וכשאתה יהודי אז בכלל יש לך ליגיטימציה אוטומטית לעסוק בכך, כביכול. הבעיה היא שהסרט היה יכול לעסוק בכל נושא בעולם, נניח במסע לירח, ולכלול כמעט בדיוק את אותן שורות דיאלוג בתסריט – והתוצאה הייתה זהה וסתמית בדיוק באותה המידה.
"החדר הסמוך". טילדה סווינטון.
"החדר הסמוך", סרטו הראשון באנגלית (באורך מלא) של פדרו אלמודובר, הוא דרמה נוגה שבמרכזו שתי שחקניות נהדרות, טילדה סווינטון וג'וליאן מור. בזכות השמות של שלושתם הסרט הבינוני זוכה לתשומת לב ולצופים.
פחות או יותר מאז סוף שנות ה-80 ובעקבות המועמדות לאוסקר של "נשים נשים" בקטגוריית הסרט הזר, דובר על כך שפדרו אלמודובר יביים סרט באנגלית. עלתה אפשרות ואף התקדמות בעניין לפני שהוא נסוג ממנה שיביים את "חולייטה" באנגלית בכיכובה של מריל סטריפ.
"אנורה".
זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון "אנורה" הוא אכן הסרט הטוב והראוי ביותר מבין סרטי הפסטיבל שכבר הופצו בארץ, ולמרות שאורכו כשעתיים וחצי, הוא לא משעמם לרגע אחד וגדוש בסצנות משעשעות ומצחיקות מאוד, תודות לכתיבה האיכותית והמשחק המשובח של כלל השחקנים.
אנורה מיכייבה (מייקי מדיסון) היא חשפנית שעובדת במועדון חשפנות בברייטון ביץ' בברוקלין, מעוז הקהילה הרוסית בניו יורק, ויום אחד היא מעניקה שירות לבחור רוסי בשם איוון זכרוב (מרק אדלשטיין), בנו של אוליגרך רוסי שנמצא בארהב למטרות לימודים, והוא מתלהב ממנה ומבקש ממנה להיות צמודה אליו במשך שבוע ולהשתכן באחוזתו הסופר מפוארת, בתמורה ל-15 אלפי דולרים.
"אנורה".
"אנורה", זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ומועמד ל-5 פרסי גלובוס הזהב (סרט, בימוי, תסריט, שחקנית ראשית ושחקן משנה), שהסכימו לשבץ אותו כקומדיה אך זו יותר דרמה עם קטעים קומיים מאשר קומדיה של ממש (אם חייבים להגדיר הכול). יש הרבה עירום, גם אלימות, אך יותר מכול זה סיפור על אנשים ובעיקר הבחורה שנקראת אנורה אך לא אוהבת את השם הזה ובכל זאת קוראים ככה לסרט.
"מרשעת". אריאנה גרנדה, סינתיה אריבו.
"מרשעת" הוא החלק הראשון בעיבוד הקולנועי המצופה (והמשווק בכל הכוח) למחזמר הפנטזיה מברודווי, באותו שם, שמשחק בעולם בעשרים השנים האחרונות. הסרט מגולל את סיפורה של המכשפה הרעה מהמערב, הנבלית מהספר/סרט "הקוסם מארץ עוץ", ומגלה למה היא רעה, ונוגע בנושאים של שונות והעצמה נשית. למרות שאני לא מחבב מחזות זמר במיוחד, האורך של שעתיים וארבעים שלו עובר יחסית מהר (מלבד כמה חלקים מעייפים), וזאת בזכות ההתרחשויות העלילתיות הרבות. מומלץ בחום לחובבי מחזות זמר, השאר מוזמנים לבחור סרט אחר.
"קפיטאנו". צילום: Greta De Lazzaris, באדיבות קולנוע חדש.
מתאו גרונה, המעניין והטוב מבין במאי איטליה כיום, מצליח להתעלות אפילו על סרטיו המשובחים הקודמים עם "קפיטנו", שמשלב בצורה מושלמת בין ריאליזם לפנטזיה וגם משאיר הרבה חומר למחשבה.
סיידו ובן דודו מוסא, שני נערים מסנגל, מעוניינים להגר לאירופה ומצליחים לאסוף בחשאי את סכום הכסף הדרוש לשם כך, אולם אימו של סיידו לא מרשה לו לנסוע כיוון שהוא צעיר מדי והיא מפחדת, כמובן, שיקרה לו משהו, אבל סיידו ומוסא נוסעים, בכל זאת, בלי לספר לאף אחד.
"פחד אלוהים". יו גרנט.
"פחד אלוהים" של סקוט בק ובריאן וודס (הכותבים של "מקום שקט" ו"בוגימן", שהפעם גם כתבו וגם ביימו) ממותג כמותחן פסיכולוגי, אבל זה לא מדויק, כיוון שהפסיכולוגיה נשארת בחלק הראשון והטוב של הסרט, ואילו בחלק השני אנחנו מקבלים שוב פעם את אותם שטיקים מאוסים ולא אמינים שתסריטאים עצלים, או לא מספיק מוכשרים, משתמשים בהם כשהם לא יודעים איך לסיים את מה שכתבו.