ביקורות קולנוע (עמוד 8)

"כאב אמיתי" – ביקורת #1: סתמי ויכל לעסוק בכל נושא אחר במקום השואה

"כאב אמיתי". ג'סי אייזנברג, קירן קולקין.

"כאב אמיתי", סרטו השני של ג'סי אייזנברג ככותב וכיוצר – קופרודוקציה אמריקאית-פולנית בתקציב צנוע מאוד של 3 מיליון דולר, מנסה להיות סרט "חשוב" ו"איכותי", ואיזה נושא יכול להיות "חשוב" יותר מאשר סרט של זכרון השואה? וכשאתה יהודי אז בכלל יש לך ליגיטימציה אוטומטית לעסוק בכך, כביכול. הבעיה היא שהסרט היה יכול לעסוק בכל נושא בעולם, נניח במסע לירח, ולכלול כמעט בדיוק את אותן שורות דיאלוג בתסריט – והתוצאה הייתה זהה וסתמית בדיוק באותה המידה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"החדר הסמוך" – ביקורת: שחקניות מעניינות והאדום האופייני של אלמודובר

"החדר הסמוך". טילדה סווינטון.

"החדר הסמוך", סרטו הראשון באנגלית (באורך מלא) של פדרו אלמודובר, הוא דרמה נוגה שבמרכזו שתי שחקניות נהדרות, טילדה סווינטון וג'וליאן מור. בזכות השמות של שלושתם הסרט הבינוני זוכה לתשומת לב ולצופים.

פחות או יותר מאז סוף שנות ה-80 ובעקבות המועמדות לאוסקר של "נשים נשים" בקטגוריית הסרט הזר, דובר על כך שפדרו אלמודובר יביים סרט באנגלית. עלתה אפשרות ואף התקדמות בעניין לפני שהוא נסוג ממנה שיביים את "חולייטה" באנגלית בכיכובה של מריל סטריפ.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנורה" – ביקורת #2: פורטרט מרשים של אישה "עובדת"

"אנורה".

זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון "אנורה" הוא אכן הסרט הטוב והראוי ביותר מבין סרטי הפסטיבל שכבר הופצו בארץ, ולמרות שאורכו כשעתיים וחצי, הוא לא משעמם לרגע אחד וגדוש בסצנות משעשעות ומצחיקות מאוד, תודות לכתיבה האיכותית והמשחק המשובח של כלל השחקנים.

אנורה מיכייבה (מייקי מדיסון) היא חשפנית שעובדת במועדון חשפנות בברייטון ביץ' בברוקלין, מעוז הקהילה הרוסית בניו יורק, ויום אחד היא מעניקה שירות לבחור רוסי בשם איוון זכרוב (מרק אדלשטיין), בנו של אוליגרך רוסי שנמצא בארהב למטרות לימודים, והוא מתלהב ממנה ומבקש ממנה להיות צמודה אליו במשך שבוע ולהשתכן באחוזתו הסופר מפוארת, בתמורה ל-15 אלפי דולרים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנורה" – ביקורת #1: מעניין בזכות הדמויות

"אנורה".

"אנורה", זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ומועמד ל-5 פרסי גלובוס הזהב (סרט, בימוי, תסריט, שחקנית ראשית ושחקן משנה), שהסכימו לשבץ אותו כקומדיה אך זו יותר דרמה עם קטעים קומיים מאשר קומדיה של ממש (אם חייבים להגדיר הכול). יש הרבה עירום, גם אלימות, אך יותר מכול זה סיפור על אנשים ובעיקר הבחורה שנקראת אנורה אך לא אוהבת את השם הזה ובכל זאת קוראים ככה לסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מרשעת: חלק 1" – ביקורת #2: חוויה בינונית שעוברת מהר

"מרשעת". אריאנה גרנדה, סינתיה אריבו.

"מרשעת" הוא החלק הראשון בעיבוד הקולנועי המצופה (והמשווק בכל הכוח) למחזמר הפנטזיה מברודווי, באותו שם, שמשחק בעולם בעשרים השנים האחרונות. הסרט מגולל את סיפורה של המכשפה הרעה מהמערב, הנבלית מהספר/סרט "הקוסם מארץ עוץ", ומגלה למה היא רעה, ונוגע בנושאים של שונות והעצמה נשית. למרות שאני לא מחבב מחזות זמר במיוחד, האורך של שעתיים וארבעים שלו עובר יחסית מהר (מלבד כמה חלקים מעייפים), וזאת בזכות ההתרחשויות העלילתיות הרבות. מומלץ בחום לחובבי מחזות זמר, השאר מוזמנים לבחור סרט אחר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קפיטנו" – ביקורת: ביצוע מושלם שמתעתע בין אמת לפנטסיה

"קפיטאנו". צילום: Greta De Lazzaris, באדיבות קולנוע חדש.

מתאו גרונה, המעניין והטוב מבין במאי איטליה כיום, מצליח להתעלות אפילו על סרטיו המשובחים הקודמים עם "קפיטנו", שמשלב בצורה מושלמת בין ריאליזם לפנטזיה וגם משאיר הרבה חומר למחשבה.

סיידו ובן דודו מוסא, שני נערים מסנגל, מעוניינים להגר לאירופה ומצליחים לאסוף בחשאי את סכום הכסף הדרוש לשם כך, אולם אימו של סיידו לא מרשה לו לנסוע כיוון שהוא צעיר מדי והיא מפחדת, כמובן, שיקרה לו משהו, אבל סיידו ומוסא נוסעים, בכל זאת, בלי לספר לאף אחד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פחד אלוהים" – ביקורת: התחלה טובה מוחלפת בשטיקים ובעצלנות תסריטאית

"פחד אלוהים". יו גרנט.

"פחד אלוהים" של סקוט בק ובריאן וודס (הכותבים של "מקום שקט" ו"בוגימן", שהפעם גם כתבו וגם ביימו) ממותג כמותחן פסיכולוגי, אבל זה לא מדויק, כיוון שהפסיכולוגיה נשארת בחלק הראשון והטוב של הסרט, ואילו בחלק השני אנחנו מקבלים שוב פעם את אותם שטיקים מאוסים ולא אמינים שתסריטאים עצלים, או לא מספיק מוכשרים, משתמשים בהם כשהם לא יודעים איך לסיים את מה שכתבו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מסיבת פרידה" – ביקורת: יומרה לפילוסופיה שאין מאחוריה דבר

"מסיבת פרידה". איטסוס ארנה, ויטו סאנז.

בבסיס "מסיבת פרידה" הספרדי רעיון בעל פוטנציאל: בני זוג, גבר ואישה שגרים יחד, מחליטים להיפרד אחרי 14 שנים. ההחלטה שלהם משותפת והם מחליטים לציין את הפרידה במסיבה עם החברים שלהם, על פי רעיון שהיה פעם לאבא שלה. חוץ מהרעיון הזה אין כלום בסרט המעצבן, הבלתי נסבל והמשעמם הזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מרשעת: חלק 1" – ביקורת #1: אריאנה גרנדה לא הופכת את הדמות לשלה

"מרשעת". אריאנה גרנדה, סינתיה אריבו.

כמו במקרה של "חולית", גם כאן די מסתירים את העובדה שמדובר רק בחלק הראשון ושרק בעוד שנה נראה את החלק השני של "מרשעת", הגרסה הקולנועית של אחד ממחזות הזמר המצליחים ביותר במאה הנוכחית. המחזמר מבוסס על ספר שמתאר את קורות שתי המכשפות -הירוקה המרשעת מהמערב וגלינדה המתקתקה שמתניידת בבועה ורדרדה- לפני קורותיה של דורות'י בסרט המעולה "הקוסם מארץ עוץ", אחד הסרטים הכי מצוטטים ביותר בקולנוע. וכמו ב"חולית" של דני וילנב, החלק הראשון הוא בעיקר בנייה, הכנת השטח למה שיבוא, כש"מרשעת: חלק 2" יגיע לבתי הקולנוע בנובמבר בשנה הבאה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אמיליה פרז" – ביקורת #2: טוב ומשעשע אבל היה יכול להיות יותר

"אמיליה פרז". קרלה סופיה גסקון, זואי סלדנה.

"אמיליה פרז", סרטו העשירי באורך מלא של ז'אק אודיאר, שהתחרה מוקדם יותר השנה בפסטיבל קאן וזכה בו בשני פרסים: פרס חבר השופטים, ופרס השחקנית הטובה ביותר (שהוענק באופן נדיר לכל ארבעת השחקניות הראשיות), הוא סרט קרוס-ז'אנר שמערב פשע-קומדיה-ומיוזיקל, והוא טוב למדי, מהנה לצפיה ואפילו מאוד משעשע במקומות הנכונים, אבל הכתיבה לא מספיק טובה בשביל שהוא יוכל להיחשב לסרט ממש טוב.

"אמיליה פרז" מבוסס על אופרה באותו שם שגם היא נכתבה על ידי אודיאר עצמו, ואותה אופרה מבוססת בתורה על יצירה ספרותית של בוריס רזון משנת 2018. העלילה עוסקת בריטה (זואי סלדנה) עו"ד פלילית במקסיקו סיטי שמקבלת הצעה כספית נדיבה על מנת לייצג את הבוס של קרטל פשע, חואן "מניטאס" דל מונטה. דל מונטה מבקש ממנה שתעזור לו לעבור ניתוח שינוי מין, כדי שיהפוך להיות אישה ואז אי אפשר יהיה לזהות אותו יותר, וחוץ מזה הוא רוצה להתחבר לצד הנשי שבו, שהוא עדין יותר ואלים פחות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"להיות גוּדריץ'" – ביקורת: קיטון וקוניס לא מספיקים

"להיות גודריץ'". מילה קוניס, מייקל קיטון.

"להיות גודריץ'" הוא סרט הוליוודי מאוד, שסובל מתסריט מתאמץ וששני השחקנים הראשיים שלו, מלאי קסם ככל שהם, רק כמעט מצילים אותו.

אנדי גודריץ' (מייקל קיטון בן ה-72) בפרק ב' של חייו (או שמא פרק ג'; ב"מר אמא" בן 91 הדקות מ-1983 -שכתב ג'ון יוז- קיטון גילם עקר בית, מושג מהפכני באותם ימים. 41 שנים אחרי הוא מגלם אבא מבוגר למשך 110 דקות), ובקטע הראשון אשתו מודיעה לו בטלפון שהיא עוזבת אותו ואשפזה את עצמה במרכז גמילה למשך 90 יום. לראשונה בחייו הוא צריך לתפקד כאבא בפועל של הבת והבן בני ה-9 שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אמיליה פרז" – ביקורת #1: דרמה עם שירים משום מה

"אמיליה פרז". זואי סלדנה.

"אמיליה פרז" הוא הרבה דברים: סרט דרמה עם שירים (רובם ללא ריקודים והפקות גדולות), סרט בספרדית (ומעט באנגלית) של במאי צרפתי מצוין עם שחקניות אמריקאיות (ושחקן ישראלי). הסרט הוא נציג צרפת לאוסקר ועשוי להיות מועמד במעט קטגוריות נוספות. אי שם ב-132 הדקות יש סיפור מעניין ומקורי, אבל בין ההתרחשויות יש חלקים גדולים מדי של בזבוז זמן ולא ברור בשביל מה יש פה בכלל שירים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »