"מסיבת פרידה". איטסוס ארנה, ויטו סאנז.
בבסיס "מסיבת פרידה" הספרדי רעיון בעל פוטנציאל: בני זוג, גבר ואישה שגרים יחד, מחליטים להיפרד אחרי 14 שנים. ההחלטה שלהם משותפת והם מחליטים לציין את הפרידה במסיבה עם החברים שלהם, על פי רעיון שהיה פעם לאבא שלה. חוץ מהרעיון הזה אין כלום בסרט המעצבן, הבלתי נסבל והמשעמם הזה.
"מרשעת". אריאנה גרנדה, סינתיה אריבו.
כמו במקרה של "חולית", גם כאן די מסתירים את העובדה שמדובר רק בחלק הראשון ושרק בעוד שנה נראה את החלק השני של "מרשעת", הגרסה הקולנועית של אחד ממחזות הזמר המצליחים ביותר במאה הנוכחית. המחזמר מבוסס על ספר שמתאר את קורות שתי המכשפות -הירוקה המרשעת מהמערב וגלינדה המתקתקה שמתניידת בבועה ורדרדה- לפני קורותיה של דורות'י בסרט המעולה "הקוסם מארץ עוץ", אחד הסרטים הכי מצוטטים ביותר בקולנוע. וכמו ב"חולית" של דני וילנב, החלק הראשון הוא בעיקר בנייה, הכנת השטח למה שיבוא, כש"מרשעת: חלק 2" יגיע לבתי הקולנוע בנובמבר בשנה הבאה.
"אמיליה פרז". קרלה סופיה גסקון, זואי סלדנה.
"אמיליה פרז", סרטו העשירי באורך מלא של ז'אק אודיאר, שהתחרה מוקדם יותר השנה בפסטיבל קאן וזכה בו בשני פרסים: פרס חבר השופטים, ופרס השחקנית הטובה ביותר (שהוענק באופן נדיר לכל ארבעת השחקניות הראשיות), הוא סרט קרוס-ז'אנר שמערב פשע-קומדיה-ומיוזיקל, והוא טוב למדי, מהנה לצפיה ואפילו מאוד משעשע במקומות הנכונים, אבל הכתיבה לא מספיק טובה בשביל שהוא יוכל להיחשב לסרט ממש טוב.
"אמיליה פרז" מבוסס על אופרה באותו שם שגם היא נכתבה על ידי אודיאר עצמו, ואותה אופרה מבוססת בתורה על יצירה ספרותית של בוריס רזון משנת 2018. העלילה עוסקת בריטה (זואי סלדנה) עו"ד פלילית במקסיקו סיטי שמקבלת הצעה כספית נדיבה על מנת לייצג את הבוס של קרטל פשע, חואן "מניטאס" דל מונטה. דל מונטה מבקש ממנה שתעזור לו לעבור ניתוח שינוי מין, כדי שיהפוך להיות אישה ואז אי אפשר יהיה לזהות אותו יותר, וחוץ מזה הוא רוצה להתחבר לצד הנשי שבו, שהוא עדין יותר ואלים פחות.
"להיות גודריץ'". מילה קוניס, מייקל קיטון.
"להיות גודריץ'" הוא סרט הוליוודי מאוד, שסובל מתסריט מתאמץ וששני השחקנים הראשיים שלו, מלאי קסם ככל שהם, רק כמעט מצילים אותו.
אנדי גודריץ' (מייקל קיטון בן ה-72) בפרק ב' של חייו (או שמא פרק ג'; ב"מר אמא" בן 91 הדקות מ-1983 -שכתב ג'ון יוז- קיטון גילם עקר בית, מושג מהפכני באותם ימים. 41 שנים אחרי הוא מגלם אבא מבוגר למשך 110 דקות), ובקטע הראשון אשתו מודיעה לו בטלפון שהיא עוזבת אותו ואשפזה את עצמה במרכז גמילה למשך 90 יום. לראשונה בחייו הוא צריך לתפקד כאבא בפועל של הבת והבן בני ה-9 שלו.
"אמיליה פרז". זואי סלדנה.
"אמיליה פרז" הוא הרבה דברים: סרט דרמה עם שירים (רובם ללא ריקודים והפקות גדולות), סרט בספרדית (ומעט באנגלית) של במאי צרפתי מצוין עם שחקניות אמריקאיות (ושחקן ישראלי). הסרט הוא נציג צרפת לאוסקר ועשוי להיות מועמד במעט קטגוריות נוספות. אי שם ב-132 הדקות יש סיפור מעניין ומקורי, אבל בין ההתרחשויות יש חלקים גדולים מדי של בזבוז זמן ולא ברור בשביל מה יש פה בכלל שירים.
"לה קוצ'ינה".
"לה קוצ'ינה" של אלונסו רואיזפלאסיוס המתרחש במזללה ניו יורקית טיפוסית שממוקמת בטיימס סקוור, עוסק בפרשת היעלמותו של סכום כסף מהקופה של המסעדה, אולם הוא לא באמת מציב את הפרשה המטרידה במרכז יצירתו, אלא משתמש בה כעוגן עלילתי בודד כמעט, סוג של תירוץ, בסרט שנמשך יותר משעתיים, על מנת לדון ביחסים בין הנציגים של התרבויות השונות שמאכלסות את המיקרוקוסמוס שהוא המסעדה, מה שעלול לייגע את הצופים.
"הזמן שלנו". אנדרו גארפילד, פלורנס פיו.
אתמול, שלשום והיום שמעתם ממישהו שאתם מכירים או מבן אדם זר לחלוטין סיפור בצורה מעניינת יותר מהדבר דמוי-עלילה שנפרשת ב"הזמן שלנו", סרט דרמה בריטי גרוע מאוד, חסר עניין, שמראה דברים רגילים לגמרי בצורה סתמית ביותר. אין בו רומנטיקה, הוא בקושי מעורר רגש חיובי כלשהו.
"התחת הזקן שלי". מייזי סטלה, מריה דיזיה.
"התחת הזקן שלי" הוא סרט דרמה אמריקאי צנוע עם רעיון מסקרן (גם אם לא הכי מקורי), שחקנית ראשית מקסימה שמתרחש במסקוקה, עיירת חוף משגעת בקנדה.
הרעיון פשוט: אליוט בת ה-18 (מייזי סטלה מהסדרה "נאשוויל") עומדת לעזוב את הבית לטובת לימודים באוניברסיטה. היא מבלה את הקיץ עם משפחתה (אבא, אמא ושני אחים צעירים ממנה; את אמה מגלמת מריה דיזיה שהתארחה בלפחות סדרה אחת שראיתם בשנים האחרונות) שבבעלותה חווה, עם שתי חברות (שנקראות רו ורות) ושוכבת עם בחורה מקומית. היא מכירה בחור צעיר שבא לעבוד באזור למשך הקיץ, ופוגשת את עצמה בת ה-39. היא מנהלת שיחות פנים מול פנים עם הגרסה העתידית שלה והן מצליחות גם לשמור על קשר טלפוני במהלך אותו קיץ.
"רוז הרובוטית".
"רוז הרובוטית" (The Wild Robot) הוא סרט אנימציה שמבוגרים וילדים יכולים ליהנות ממנו, שכל אחד יבין וייקח ממנו דברים אחרים. האנימציה בכוונה אינה ריאליסטית, וברוב הסרט -בעיקר בשעה הראשונה- סומכים על הקהל להבין את מה שקורה עם הרבה רגישות.
"חדר המורים". לאוני בנש.
"חדר המורים", סרטו של הבמאי הגרמני ממוצא תורכי, אילקר צ'טאק, הוא דרמה ריאליסטית אינטנסיבית הסובבת את קורותיו של מוסד חינוכי שבין כתליו מתרחשים מקרי גניבה מסתוריים. התסריט החכם שמרכיב דמויות שאף אחת מהן לא באמת רעה או טובה, אלא בעיקר טיפשה או טיפשה פחות, הופך את הסרט הזה לדבר החדש הכי טוב שניתן לראות כעת על המסכים.
"אל תוציא מילה". ג'יימס מק'אבוי.
"אל תוציא מילה" הוא מותחן מעניין כשבחלקו האחרון מגיע העימות המדמם שיודעים שיגיע. אמנם אין יותר מדי דברים מיוחדים, יוצאי דופן או מפתיעים, אך זה עשוי טוב וניכר שנעשתה מחשבה בכתיבה.
בן דלטון (סקוט מקנירי), אשתו לואיז (מקנזי דיויס) ובתם אגנס בת ה-11, אמריקאים שעברו להתגורר בלונדון, נופשים באיטליה. במהלך החופשה שלהם הם פוגשים משפחה בריטית: אבא פּאדי (ג'יימס מקאבוי), אמא קירה ובנם אנְט שהוא בערך בגיל של אגנס ואינו מדבר (הוא… לא יכול להוציא מילה).
"תמימות".
סרטו של הירוקזו קורה-אדה "תמימות" שזכה לפני כשנה ורבע בפרס התסריט בפסטיבל קאן, מגיע באיחור מאוד לא אלגנטי למסכי ארצינו ומעבר לתרגום הקצת מעפן של שם הסרט ("מפלצת" ביפאנית, באנגלית וברוב השפות האחרות, אם כי גם באיטליה ובצרפת הוא תורגם ל"תמימות", משום מה), גם היצירה עצמה קצת מקרטעת ואני חושש שאלמלא הטריק התסריטאי שבו נעשה שימוש, בסגנון "ראשומון" של קורוסאווה, הסרט לא היה מספיק מעניין בפני עצמו.