"אהבה היא מוזרה". ג'ון לית'גו, אלפרד מולינה
על הנייר "אהבה היא מוזרה" נשמע מעניין, אולי, אך מדובר בסרט משעמם ומשמים, מעצבן ומרגיז, שמבוים וכתוב רע. במקום להתמקד בסיפור של הזוג במרכז העלילה, הסרט מתפזר ולא ממש מספר שום סיפור. השחקנים (הטובים) כנראה רק קראו את תקציר הפרויקט כשחתמו עליו.
"נעלמת". בן אפלק.
בהתאם לשמו, "נעלמת" נותר מין נעלם בעיני. גם מספר ימים אחרי הצפייה, שכללו מספר התנצחויות מקוונות אודות הסרט, עדיין לא החלטתי האם הוא באמת שונא נשים או דווקא מנסה לעשות אחר. האמביוולנטיות הזו היא תוצאה של רשלנות תסריטאית יסודית: למרות שאנחנו מקבלים וויס-אובר של הדמויות, המניעים שלהם לא ברורים לחלוטין ומעשיהם נתונים לפרשנות לכאן או לכאן.
לכן אני גם לא ממהר להוקיע את הבמאי דיויד פינצ'ר ("מועדון קרב", "נערה עם קעקוע דרקון") כמיזוגן. לעומת זאת, כן צריך לדרוש מפינצ'ר אחריות על הטון המוסרי של סרטיו, וזאת למרות שאינו עוסק במלאכת הכתיבה בכלל. מבחינה עלילתית נטו, הסרט הוא פצצת אנרגיה: אינטנסיבי, לא משעמם לרגע וכל סצנה מדויקת והכרחית. לגרום לסרט של שעתיים וחצי להרגיש כמו שעה וחצי דורש כשרון לא מבוטל. אחד הגורמים לכך הוא המבנה של הסרט שהוא כמו מראה, ואחרי חצי מאד מעורפל, החצי השני חושף נקודת מבט אחרת עם תשובות רבות ואיתן שאלות חדשות.
"וויפלאש". ג'יי.קיי. סימונס, מיילס טלר.
יתכן ואני הצופה האידיאלי של "וויפלאש": מצד אחד אוהב ג'אז (והסרט עמוס במוסיקת ג'אז) אבל מצד שני אני לא ג'אזיסט הארדקור שעלול להיעלב מאופן הצגתם של מעריצי הסגנון בסרט: אובססיביים שחוץ מג'אז לא מעניין אותם כלום בחיים – כולל החיים עצמם. כמובן שהסרט ידבר לא רק אל חובבי הג'אז, וכל מי שיצירה אמנותית היא הדלק שלו, שמאמין בטוטאליות של האמנות בה הוא עוסק, יגלה עניין רב בסרט. הסרט משכיל לתאר את מערכת היחסים הטעונה בין מורה שמאמין בטוטאליות לבין תלמיד שמוכן ללכת עד הסוף כדי להצליח. אם בהמשך השנה לא היה יוצא "50 גוונים של אפור" הייתי אומר שזהו סרט חובה לכל חובבי הסאדומאזוכיזם.
"נעלמת". בן אפלק.
"נעלמת" הוא סרטו העשירי של הבמאי דיויד פינצ'ר, ובלעדיו זה היה יכול להיות סרט זניח לגמרי. "נעלמת" עשוי מעולה מכל בחינה – בימוי, צילום, משחק, עריכה ומוסיקה – אבל חייבים להבדיל בין סרט מעולה לסרט שעשוי מעולה. יש לסרט הזה את כל המרכיבים של מותחן לשעת לילה מאוחרת בטלויזיה אך הוא מגיע בחבילה יוצאת מן הכלל, עם כוכב קולנוע בתפקיד ראשי. לכל אורך הסרט הייתי סקרן לדעת מה יקרה – יותר "סקרן" מאשר "במתח".
המגע של פינצ'ר מתחיל, כמו תמיד, בכתוביות הפתיחה של הסרט. הן לא "מיוחדות" כמו בסרטים קודמים שלו*, אך כל שם ….נעלם כמעט ברגע שהוא מופיע, השם נמוג, הוא לא פשוט מתחלף. על המוסיקה אחראים, כמו בשני סרטיו הקודמים של פינצ'ר, טרנט רזנור ואטיקוס רוס (שזכו באוסקר על "הרשת החברתית"), והם חיברו פה פס-קול שלא שמעתי כמוהו בשום סרט, שונה ומשונה, וכולל צלילים ורעשים (כמו נקישות שלא רואים בסרט). גם פס-קול "קונבנציונלי" היה עובד פה, אך זה מוסיף ייחוד חיוני לסרט.
"השקר הטוב". ריס ווית'רספון.
"השקר הטוב" הוא סרט טוב ומרגש, עם רגעים קשים, בעיקר בחלקו הראשון; מסוג הסרטים האלה שכמעט לא עושים יותר: סרט דרמה על נושא רציני עצוב ומורכב, ובתפקיד הראשי שחקנים לא מוכרים ממוצא סודאני. יש לשער שבזכות תפקיד המשנה של ריס וית'רספון הסרט מוקרן בבתי הקולנוע בארץ, ואולי השתתפותה אף עזרה להשיג מימון לסרט. הסרט נעשה בהשראת סיפורם האמיתי של אלפי פליטים סודאניים צעירים שהובאו לארצות הברית בתחילת המאה ה-21, בעקבות מלחמת האזרחים בסודאן.
"נקודת שוויון". דנזל וושינגטון.
"נקודת שוויון" הוא סרט משונה, וזאת לא מחמאה במקרה הזה. אין שום דבר טוב בסרט הארוך הזה (131 דקות, בלי שום הצדקה). הוא מופרך, מגוחך, לא אמין והכי גרוע: לא מעניין.
"נקודת שוויון" מבוסס על סדרה משנות ה-80 (The Equalizer) בת ארבע עונות, שאני מכיר אך מעולם לא ראיתי. הגדרתי את הסרט כ"משונה" בעיקר בשל החלק הראשון שלו שמכיל הקדמה ארוכה מדי, יותר אטית מפרק בסדרה אמריקאית משנות ה-80. אין שום סיבה לחזרות הרבות שבה – היא משהו כמו 45 דקות במקום 15. לו לפחות היה מדובר בבסיס מותח למשהו מרתק; אין שום דבר רע בעלילה פשוטה, אך אחרי כשעה מבינים שבמקרה הזה אין בעלילה השדופה שום מתח או עניין.
"גט – המשפט של ויויאן אמסלם". רונית אלקבץ, מנשה נוי.
בסרט "גט", הבמאים האחים שלומי ורונית אלקבץ שבים לעסוק בהלכות היהודיות ללא רחמים, עם סיפור קיצוני שמוצג על הבד בצורה מקצועית, מרשימה ולופתת. הטרילוגיה המשפחתית שלהם שנפתחה עם "ולקחת לך אישה", המשיכה ל"שבעה", מגיעה כעת לסיומה בהליך גירושין, שהדמויות שגילמה רונית אלקבץ יחלו לו בכל אחד מפרקי הטרילוגיה. הפרק החותם הוא ללא ספק הגרנד פינאלה – הסרט הטוב ביותר שלהם עד כה, אך עדין חלק מהמגרעות שבלטו בסרטים הקודמים מופיעות גם כאן.
בשנת 2004 הפציעו השחקנית רונית אלקבץ עם אחיה שלומי בסרט ביכורים משותף שלהם על כסאות הבימוי. "ולקחת לך אישה" קטף שני פרסים מכובדים בפסטיבל ונציה (הקהל ופרס לסרט ביכורים בשבוע המבקרים), ואת פרס השחקנית בפסטיבל ירושלים לרונית. החיבה למשחק של רונית אלקבץ היא ענין של טעם, שאני אינני נמנה על חובביו (אבל הפרס הוא דוגמה שיש מי שכן). ויויאן אמסלם של אלקבץ היא אישה שנותנת דרור לתנועות גוף תיאטרליות וקיצוניות מאד, ומדי (דבר דומה איני יכול לומר על הבעות פניה). יפה כי ב"גט", ויויאן מיצתה ומאסה כבר בחייה עד כה, ומעבר לשתיקתה במרבית הסרט – גם התנהלותה ותנועותיה מוצנעים יותר, בדומה לארבע הקירות הלבנים ומשמימים של חדר המשפט הכולאים אותה בנישואיה. [ספוילר]יש למשחק הנבון והמאופק שמציגה אלקבץ במרבית הסרט השפעה חיובית מאד על הסצינות המוחצנות יותר לקראת סוף הסרט, שהופך את המשחק שלה שם למרשים יותר.[/ספוילר]
"הרץ במבוך". דילן או'בריאן.
נער שאינו זוכר דבר, אפילו לא את שמו, מתעורר במעלית שעולה ממעמקי האדמה אל שטח פראי לא גדול. סביב פתח המעלית מתאספת חבורה גדולה של בחורים צעירים, שמחכים לראות מי המצטרף החדש לקבוצתם ומה הציוד שהועלה אליהם יחד עמו. זו התחלה מעניינת, מסקרנת ומבטיחה אך "הרץ במבוך" ממשיך באופן צפוי, לא מלהיב או מקורי. זה אינו סרט רע, הוא בעיקר סתם עוד סרט בינוני בשרשרת בלתי פוסקת של סרטים כמו "מפוצלים" שכל אחד מהם מבוסס על ספר שעלילתו מתרחשת בעולם עתידי, אחרי סוג של 'סוף עולם', ובתפקיד הראשי אדם צעיר (בן עשרה עד עשרים וקצת), כיאה לקהל היעד המתויג כ-YA) Young Adult- "מבוגרים צעירים", כביכול).
"חולית של חודורובסקי".
"חולית של חודורובסקי" – סרט תיעודי על "חולית" של במאי האוונגרד אלחנדרו חודורובסקי – סרט שמעולם לא צולם. חודורבסקי השקיע מספר שנים בהכנות לסרט הכוללים ציור של כל השוטים ותנועות המצלמה שהוא מתכנן. כמעט ארבעים שנה אחרי, חודורבסקי שכבר נכנס לעשור התשיעי של חייו, מדבר בנמרצות והתלהבות כמו סטודנט שמכין את סרט הגמר שלו. החזון של חודורבסקי מרהיב וכפי שנאמר לא פעם בסרט הוא הקדים את זמנו. כשרואים את החומרים, זו אינה קלישאה חלולה: נראה שאין סיכוי שהחזון היה מתממש באותה תקופה.
הסרט בנוי עוקב באופן כרונולוגי ומתחיל בימיו כבמאי תיאטרון במקסיקו דרך סרטיו הראשונים ואז עובר להתמקד בתהליך העבודה על "חולית". לעיתים הסרט מרגיש כמו סרט אקשן בו מנהיג חבורה אוסף את הטובים והמוכשרים ביותר למשימה. במקרה של חודורובסקי מדובר (בין היתר) בפינק פלויד, אורסון וולס וסאלבדור דאלי.
"תיאוריית האפס". כריסטוף וולץ (משמאל) עם לוקאס הדג'ס.
"תיאורית האפס" – סרטו האחרון של טרי גיליאם נראה יותר כמו של במאי שרוצה להיות טרי גיליאם ולא גיליאם עצמו. כל המאפיינים הגיליאמים שם: עיצוב מרהיב (העתיד של "ברזיל" פוגש את לונדון של "ד"ר פרנסאוס"), סוריאליזם ומצבי תודעה משונים, דמויות שחצו את קו השפיות. קוון לת' (כריסטוף וולץ) הוא מתכנת גאון ולא יציב נפשית, שמחכה באובססיביות לשיחת טלפון שתשנה את חייו. הבוס שלו (דיויד ת'יוליס) מסדר לו פרוייקט מהבית שמטרתו להוכיח שלקיום אין משמעות. התהליך הזה מערער אותו עוד יותר, אבל גם חושף בפניו רבדים שונים אודות עצמו והחיים.
הדמיון החזותי של גיליאם ייחודי ובלתי נשכח, וגם טכניקות הסיפוריות שלו מבוססות הרבה על התודעה של הגיבור ופחות על המציאות – בכל הקשור באלה גיליאם הוא עדיין בעל קול ייחודי ומרתק. הבעיה ש"תיאורית האפס" הוא פשטני למדי. בסרטיו של גיליאם לרוב אין מסר ישיר, הסרטים מאתגרים את הצופה ודורשים ממנו לעבוד כדי להבין אותו (גם אם לא תמיד הדבר ברור). "תיאורית האפס" מגיש לנו את מוסר ההשכל שלו על מגש וכל מה שנותר מהסרט זו עטיפה יפה ונוצצת. גיליאם שיודע גם לעשות סרטים חכמים ומתוחכמים אפילו לילדים ("הברון מינכהאוזן") נופל הפעם לקלישאות חלולות. זהו אולי סרטו החלש ביותר, שכן "האחים גרים" אולי סרטו הסתמי ביותר עד כה לפחות היה נטול יומרה.
"יחפה". אוואן רייצ'ל ווד, סקוט ספידמן.
בתחושה האישית שלי, חסרות קומדיות רומנטיות טובות בשנים האחרונות. הן אפילו לא חייבות להיות טובות, אבל לי לפחות לא זכורות יותר מדי קומדיות רומנטיות על המסך הגדול מהשנים האחרונות. לכן כשניגשתי ל"יחפה" קיוויתי לקצת ישועה לז'אנר, אבל "יחפה" לא בדיוק מתיישב על המשבצת הזו. לא משום שהוא אינו רומנטי ולא משום שאינו קומי (לפרקים), אלא משום שהסרט אינו קומי ברוחו, וזה אולי אחד הדברים החשובים ביותר לקומדיה רומנטית.
"התבגרות". אלר קולטריין.
"התבגרות" הוא ככל הנראה הסרט הכי לא סרט שאני מכיר. או שמא ההפך? הוא סרט כמו שסרט באמת אמור להיות. הוא ראליסטי מראשיתו ועד סופו: נפתח באופן שרירותי בשיחה פילוסופית נטולת הקשר ונגמר בשיחה אחרת בעלת אופי דומה. בין לבין חולפות 12 שנים, 12 שנים אמתיות ולא 12 שנים קולנועיות. אלו לא 12 שנים בזמן ג'ק באוור, אלא זה הזמן שלקח לצלם את הסרט. זה לא שההפקה נכנסה לקשיים, אלא זה היה הרעיון שעומד מאחורי יצירה זו: לצלם קטעים קצרים כל שנה, המשקפים עוד שנה בחיי הדמויות (אם כי נדמה שעל המסך החסירו כמה שנים) כתוצאה מכך השחקנים גדלו והשתנו הודות לנפלאות הזמן ולא קסמי האיפור.