ביקורות קולנוע (עמוד 71)

"רובוטריקים 4" – ביקורת

"רובוטריקים 4".

נדרשו שלושה סרטים אבל בסוף הצליחו במשימה: לייצר קרבות של רובוטים ענקיים כך שבכלל נוכל להבין מי נגד מי. וזה העיקר ב"רובוטריקים 4": קרבות ומרדפים, כשנדמה שהפעם הם תופסים יותר מחצי מהסרט (את הצפייה הבאה אעביר עם שעון עצר ואחשב). כל מי שבא למשהו אחר – כנראה התבלבל. ייתכן ותשמעו טענות של כל מיני שמרנים שיאמרו שאין לסרט עלילה, אבל עלילה היא הפיקציה הכי גדולה של האנושות מאז אלוהים. מי צריך עלילה כשיש רובוט מעשן סיגרים מדובב על ידי ג'ון גודמן.

כמובן שגם הפעם מייקל ביי ביים את מסע הלונה פארק הזה, והוא מוכיח שהוא פשוט בליגה משל עצמו בכל הנוגע לבימוי או שמא בעצם יש לומר מלאכת הרכבת סצנות אקשן. אפשר לא לאהוב את הקולנע שמייקל ביי מייצג, ואף לסלוד מהעשייה הזו. ניתן לנהל דיון מעמיק על אסתטיקה ומוסר והאם הקולנוע מת או שמא הוא רק רק נולד מחדש בקולנוע מסוג זה. אבל כל דיון וכל אמירה כנגד מייקל ביי חייבת לצאת מנקודת מוצא אחת: הוא הטוב ביותר בתחומו. נקודה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אשמת הכוכבים" – ביקורת

"אשמת הכוכבים". שיילין וודלי, אנזל אלגורט.

"אשמת הכוכבים" הוא ספר של ג'ון גרין שיצא בשנת 2012 ומיד נקנה על ידי מפיקי סדרת סרטי "דמדומים" לשם יצירת גירסה קולנועית. מכאן היה ברור כי בדומה לנוסחה שהוכיחה עצמה כמוצלחת עם סדרת סרטי הערפדים, גם "אשמת הכוכבים" צועד לעבר עיבוד שכולו שני כוכבים יפים הנאבקים לנהל אהבה מרגשת ובלתי אפשרית. דגש זה מסמן את הבעייתיות הגדולה ביותר בסרט, שלוקח ספר יחסית פשוט אך מקסים והופך אותו לדרמה רומנטית סוחטת דמעות. בני נוער יאהבו את הגיבורים היפים ויבכו בגלל הטרגדיה. בכל זאת תנסו לגרום להם לקרוא את הספר; הוא קל לקריאה ומוסיף חכמה לכל הקלילות הטרגית הזו.

ג'וש בון ("כותבים, סיפור אהבה") הוא במאי יחסית צעיר, שסך הכל עושה עבודה נקיה בסרט, גם אם ללא תחכום או מורכבות. ישנה רק סצינה אחת נוראית, עליה יורחב בהמשך, בה מבקרים הגיבורים בבית אנה פרנק, ואותה לוקח בון לקחת למקום מוגזם ואף מביך. גם אם בחירתו הבמאית היא רק היענות למטרתם של יוצרי הסרט מההפקה, עדיין, המלודרמטיות סרת הטעם בה הוא נקט מציירת סביבו סימן שאלה מביך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הזמיר" – ביקורת

"הזמיר". לו באוטיאן, יאנג שין לי.

"הזמיר" הוא דרמה סינית לכל המשפחה המספרת על סב ונכדתו היוצאים למסע אל כפר הולדתו של הסב. מערכת היחסים בין השניים היא מרכז הסרט ויש בה הזדמנות לבחון מפגש בין החדש והישן, המודרני והמסורתי והכל על רקע נופים יפהפיים של סין הכפרית. כנראה שבשפה או תרבות אחרת הסרט היה מתקבל פחות בברכה, אך האקזוטיות עושה את העבודה ומתקבל סרט חמוד ונעים, שמבוגרים וילדים יכולים להנות ממנו כאחד.

פיליפ מויאל הוא הבמאי העומד מאחורי הסרט והתסריט ולמעשה מבחינתו זו אותה גברת בשינוי אדרת, לאחר שבשנת 2002 הוציא את "פרפרים". גם במרכז הסרט הצרפתי ההוא עמדו אדם מבוגר וילדונת, היוצאים למסע משותף בעקבות בעל כנף. אז היה זה פרפר נדיר וכעת מדובר בזמיר. שני הסרטים פונים אל קהל היעד המשפחתי ובשניהם מידה רבה של קיטש. ההבדל הוא שמאחר והסרט הנוכחי ממוקם בסין, ארץ הנעה בין המודרני והמהיר לבין העתיק והאיטי, היכולת להמחיש את פערי הדורות אותנטית יותר והתרבות הזרה מוסיפה לתסריט המוכר עניין וצחוק נעימים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רחוב ג'אמפ 22" – ביקורת

"רחוב ג'אמפ 22". צ'אנינג טאטום, ג'ונה היל

"רחוב ג'אמפ 22" הוא סרט ההמשך בעל השם החביב ל"רחוב ג'אמפ 21" שהיה מבוסס על הסדרה מסוף שנות ה-80 בכיכובו של ג'וני דפ. הסרט מלפני שנתיים היה מוצלח מאוד, מצחיק יותר ממה שאנשים ציפו שיהיה והצליח מאוד. סרט המשך היה אך מתבקש, ומי שאהב את הסרט הראשון ייהנה גם מסרט ההמשך. על אף שהוא פחות טוב ממנו, הוא מבדר, מהנה ומצחיק. זהו אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בקיץ הזה המלא סרטים בינוניים.

השוטרים הסמויים שמידט וג'נקו (ג'ונה היל וצ'אנינג טייטום), שבסרט הקודם חיפשו את המקור לסם החדש שנפוץ בתיכון, יוצאים למשימה די דומה: חיפוש מקור סם חדש שנפוץ בקולג'. זהו סרט קומי שמודע לכך שהוא סרט, ומודע לכך שהוא סרט המשך. מזכירים הרבה כמה העלילה של הסרט דומה לזאת של הסרט הראשון ומשחקים הרבה עם קלישאות קולנועיות ("תגיד משהו מגניב לפני שאתה זורק את הרימון").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בסתר" – ביקורת

"בסתר". אוסקר אייזק, אליזבת' אולסן.

"בסתר" היא דרמת פשע הממוקמת בפריז של מאה ה- 19 ובמרכזה יצרים ותשוקות. תקופה היסטורית של נימוסין והתנהגות נאותה סוגרת על תרז הצעירה, שהרוח החופשית המקננת בה נחנקת לא רק על ידי הסביבה, אלא בעיקר על ידי המסגרת המשפחתית בה היא כלואה. נעדר הפתעות ומתקשה להכיל או לפרוש כראוי את המורכבות הרגשית החשובה שבו, "בסתר" אינו מצליח לשחזר את הייחודיות המאפיינת את הספר עליו הוא מבוסס. סרט שהיה נהנה הרבה יותר מיד מכוונת מתוחכמת יותר או שהיה עליו להישאר על דפי הספריה, ממנה הגיע.

תרז (אליזבת' אולסן, "מרתה מרסי מאי מרלין"), שחייה באפריקה נקטעים על ידי מות אמה והחזרתה לאנגליה למגורים אצל דודתה (ג'סיקה לאנג, "אימה אמריקאית"). כעת, יתומה ובודדה, נאלצת תרז להפוך למטפלת הצמודה של בן דודה החולני קאמיל (תום פלטון, הלא הוא דראקו מאלפוי המרושע מסדרת סרטי "הארי פוטר", בתפקיד שמרמז כי לפלטון הצעיר עשויה להתפתח קריירה מעניינת), ומאוחר יותר מאלצת אותה דודתה אף להתחתן עמו. תרז הולכת ונמקה לצד בעלה הילדותי וחייה חסרי חיות, אך הכל משתנה כאשר המשפחה עוברת לפריז וחבר ילדות של קאמיל, לורן, חוזר אל חייהם (אוסקר אייזיק, "בתוך לואין דיויס").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שף" – ביקורת

"שף". ג'ון פאבריו, סופיה ורגרה.

סרט האינדי המצליח "שף", שבימים אלה זוכה להצלחה בקופות, מציב דילמה לא פשוטה כאשר רוצים לכתוב עליו. מצד אחד, במקום לכתוב עליו אפשר ישירות להגיש תלונה למשטרה על כך שסרט אינדי עם פוטנציאל נעים וקאסט נהדר, נרצח באכזריות כחצי שעה מעת תחילת ההקרנה שלו; מה שמתחיל טוב ומפתה מתחלף במהרה למפוספס וצולע. מצד שני, מדובר פה בכל זאת בסרט שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל טרייבקה האחרון, כך שנראה שהחביבות והפשטות, שאופפות בנדיבות את התסריט הלא אפוי, בכל זאת מצליחות למנוע ממנו להיות ממש נוראי ואף מעניקות לו את הזכות להיות פסק זמן קולנועי סביר. אולי אף נחמד.

אז מה הדין? מאסטר פיס קולנועי זה ממש לא – פספוס גדול זה ממש כן ובאמצע יש צופה שייצא מהסרט רעב (food porn תמיד עובד), מחויך (כי בכל זאת ברובנו חבוי אמריקאי רומנטיקן) ועם הרבה יותר מידע על אופן השימוש בטוויטר (פרסומת סמויה מישהו?). מכאן, לשיקולכם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קצה המחר" – ביקורת #2

"קצה המחר". טום קרוז.

"קצה המחר" הוא סרט לא רע בכלל, ובהשוואה לשני הסרטים האחרונים בכיכובו של טום קרוז, הוא אפילו נראה טוב יותר. יש הרבה סרטים שנתפרים למידותיו של שחקן מסוים, בדרך כלל כדי להעצים תדמית חיובית כלפיו (חתיך מאד, אמיץ מאד וכדומה). "קצה המחר" נתפר לחיוך המתנשא של טום קרוז (אותו אחד שכיכב עוד ב"אהבה בשחקים"), והפעם שולח אותו בניגוד לרצונו לשדה הקרב עם חייזרים. שילוב הומור מצוין ותסריט לא-אידיוטי לחלוטין (נדיר לעונה) בהחלט מעניקים לסרט את הבידול מסרטי קיץ אחרים, אך בשלב מסוים כבר קולטים את 'הקטע' והוא מתחיל קצת לעייף.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנסיך הירוק" – ביקורת

"הנסיך הירוק".

נדב שירמן שם את ידיו על הסיפור האמיתי והמרתק של "הנסיך הירוק", בנו של בכיר חמאס בגדה שהפך להיות משת"פ ישראלי חשוב. הוא גם יצר סרט שאינו מסתפק בתיאורם של שני הצירים החשובים בסיפור המרתק, אלא משודרג בפסקול מותח שבהחלט מעצים את החוויה. אבל שירמן לא חתך מספיק בבשר ואורך הסרט מקלקל אותו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גרייס ממונאקו" – ביקורת #3

"גרייס ממונקו". ניקול קידמן.

סינדרלה פוגשת את המפקח קלוזו; רומן לעקרות בית בכריכה רכה; המדריך להצלת העולם מאת מרתה סטיוארט (או כיצד תערכי מסיבה שתשנה את פני האומה) – כל אחד מאלה יתאר נאמנה את סרט הדרמה המביך "גרייס ממונאקו". סיפורה של מי שהזינה את דמיונם של רבים כאשר הגשימה את חלום הנסיכות האולטימטיבי, זוכה כעת לגירסה קולנועית המביעה ניסיון לאמירה משמעותית אך עיקרה פיתוי ילדותי לפנטזיה מיושנת והקטנת ביוגרפיה עם פוטנציאל מקסים לכדי סרט זול ומגוחך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גרייס ממונקו" – ביקורת #2

"גרייס ממונקו". ניקול קידמן.

בפסטיבל קאן, לרוב, נמצא הדגש דווקא על סרט הנעילה. סרט הפתיחה נועד בעיקר להיות הסחת דעת מסחרית, מעין ספתח נעים למערבולות הקולנוע המתקרבת. כנראה שמסיבה זו נבחר "גרייס ממונקו" לפתוח השנה את הפסטיבל. הסרט מביא פיסה קצרה מסיפור חייה הנרחב של אחת הכוכבות הגדולות ביותר שידעה הוליווד, אולם בניגוד לסיפור חייה האמיתי והמרתק של גרייס קלי, הסרט הוא מיותר ומשעמם.

הסרט הוא תוצר של שיתוף הפעולה בין התסריטאי אראש אמל, שכתב סרטי פעולה בעבר ("אקס-פטריוט"), לבין אוליבייה דהאן, שביים גם את "אדית פיאף – החיים בוורוד". בעוד "החיים בורוד" הביא למריון קוטיאר את האוסקר על גילום דמותה של אדית פיאף, אין סיכוי ממשי ש"גרייס ממונקו" יעשה חסד דומה עם הקריירה של הכוכבת הראשית בו, ניקול קידמן. "גרייס ממונקו" מגיע מספר חודשים לאחר סרט ביוגרפי אחר על נסיכה, "דיאנה", שגם בו גילמה שחקנית אוסטרלית בהירת שיער את הדמות הראשית. המשותף לשני הסרטים הוא שהם מתמקדים באפיזודות משמימות יחסית בחייהן של בנות המלוכה, ונעים על קו התפר שבין מלודרמה מוקצנת לערבוב היסטורי. כאמור, התוצאה לא ממש נעימה לעין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קצה המחר" – ביקורת #1

"קצה המחר". טום קרוז.

"קצה המחר" הוא סרט פעולה הממוקם בעולם עתידני בו חייזרים בלתי מנוצחים מאיימים על שלום כדור הארץ. כאשר ביל קייג' מגלה כי הרג של אחד החייזרים העניק לו את היכולת לחיות את יום הקרב שוב ושוב, עליו לגלות כיצד לנצל זאת על מנת להביס את הפולשים. על ידי שימוש בהגיון הבסיסי של משחקי וידאו, מתקבלת עלילה המתכתבת בצורה יפה עם האתגר המוצב בפני כל גיימר מתחיל- פסילה משמעה חזרה אחורה לתחילת המשחק ועבודה קשה על מנת לשוב לרמה המושגת והלאה. מותח במידה ומשעשע, "קצה המחר" מצליח ליצור סרט קצבי אך מרוסן, הירואי אך בעיקר צנוע- לא איכות מבוטלת כאשר הגיבור המככב הוא טום קרוז.

דאג לימן הוא במאי הסרט ("זהות כפולה", "מר וגברת סמית'"), אשר למעשה מבוסס על All You Need is Kill – רומן מדע בדיוני יפני שזכה להצלחה רבה ואף יצא בגירסה אנגלית. העיבוד לתסריט נעשה בצורה טובה ויש בו הדגשה של הרעיון הבסיסי והמייחד של העלילה, זה הלקוח מתחום משחקי הוידאו- בכל פעם שהגיבור נכשל, כלומר נהרג, הוא חוזר לנקודת ההתחלה ועליו לעבור את כל תלאות הדרך מחדש עד לנקודה בה נכשל, בתקווה שהפעם יצליח ויתקדם. כאשר הוא עושה את דרכו שוב ושוב, מאחר וברבות מהסכנות וההפתעות הממתינות לו הוא כבר פגש בסיבוב הקודם, כעת הוא מגיע לקראתן מוכן וכל שנותר לו הוא ללמוד כיצד להילחם טוב יותר או לחשוב על פיתרון חלופי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גרייס ממונקו" – ביקורת #1

"גרייס ממונקו". ניקול קידמן.

"גרייס ממונקו", שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן השנה, הוא סרט רע. השיקולים שהביאו לבחירתו ברורים: הוא עוסק בזוהר, תהילה, כוכבי קולנוע, הוא של במאי צרפתי, בתפקיד הראשי כוכבת קולנוע אמריקאית שמגלמת שחקנית מפורסמת, הסרט מתרחש במונקו (נסיכות בדרום צרפת, לא רחוק מהעיר קאן) ועוסק ביחסים בין מונקו וצרפת. אך הסיבה שהוא אכן נבחר לא ברורה; מדובר בסרט גרוע, לעתים מגוחך, וחסר סגנון אחיד באופן מעורר תמיהה.

הבמאי אוליביה דהן הוכיח את יכולתו לספר בצורה מקורית וטובה ביוגרפיה של זמרת צרפתייה מפורסמת ב"אדית פיאף – החיים בוורוד". הפעם הדרמה האנושית קטנה יותר ומתמקדים בפרק זמן קצר יותר, אך מעבר לסיפור העלילה המצומצם יחסית, משתלטת על הסרט העשייה שלו: בימוי השחקנים האיום ושלל אמצעים קולנועיים מיושנים שלא משרתים את הסיפור, כולל תקריבים שסיבתם לא ברורה, דיאלוגים שחוקים, מוסיקה איומה (של כריסטופר גאנינג), שורות דיאלוג שחוזרים בקטע הבא כמהדהדים בתודעה של הדמות ורגעים של הילוך אטי שבמקום להוסיף לדרמה מוסיפים שעמום. איך יכול להיות שב-2014 עדיין מראים בהילוך אטי צלחת נשברת על הרצפה כשמישהו כועס?! בסוף הסרט -שלא מגיע- זה הופך להיות סרט "אמנותי" במובן הכי רע של המילה ולא ממש מצליח לספר דבר בדימויים במונטז' חסר הדיאלוגים שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »