ביקורות קולנוע (עמוד 71)

"התחלה חדשה" – ביקורת

"התחלה חדשה". קירה נייטלי.

"התחלה חדשה" הוא סרט כובש ומקסים והוא לא לכל אחד, כלומר- אני אבין אם אנשים ישתעממו בחלקים מהסרט. לא קל בימינו לראות אנשים שרים שירים מקוריים (חדשים לאוזן) מבלי שיהיו עניינים מיוחדים תוך כדי, כמו ריקודים או פעלולים כלשהם.

ג'ון קרני, שכתב וביים את הסרט, מביא את אהבתו הגדולה למוסיקה לסרט ומצליח להציג אותה בדרך ויזואלית וסוחפת. סרטו הנודע ביותר של קרני, "פעם אחת", זכה באוסקר בקטגוריית השיר הטוב ביותר בזכות השיר המקסים Falling Slowly. לו היו השנה מספיק סרטים עם אסופה של שירים מקוריים, "התחלה חדשה" ודאי היה זוכה באוסקר בקטגוריה של הסרט עם פסקול השירים הטוב ביותר- פעם אחרונה שהקטגוריה הזאת (שלפי החוקים עדיין יכולה להתקיים אם יש מספיק סרטים מתמודדים ראויים) זה קרה היה לפני 30 שנה בדיוק ו"גשם סגול" זכה בפרס.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לוסי" – ביקורת

"לוסי". סקרלט ג'והנסון.

מכל הופעות האורח של סטן לי בסרטי מארוול, האהובה עליי היא זו ב"ספיידר מן 2" (סם ריימי/טובי מגוויר): ספיידי הולך ברחוב ונעצר מול שלט תמיכה בו. לי נעמד מולו ואומר: "אתה יודע, אני משער שאדם אחד באמת יכול לעשות שינוי". זו הפעם הראשונה שלהופעתו של לי הייתה ערך לסרט ולא רק לשם הדאחקה. הופעה זו גרמה לי לחשוב איך ייראו סרטי גיבורי על אם במאים מודרניסטיים כמו גודאר היו מביים  סרטי גיבורי על. נו, לפחות לוק בסון הוא צרפתי.

ב"לוסי", סרטו החדש, הדמיון לקולנוע מודרני אינו נובע מדמויות המדברות ישירות אל המצלמה, אבל יש ניסיון לעשות סרט אקשן מד"ב מאד אמנותי. הוא כמובן לא הראשון, ולא חסרים כאלה שעשו והצליחו, הבעיה שבמקרה הנוכחי הדבר מרגיש מאולץ. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בעריכה פשטנית שמנסה להיות אינטלקטואלית: השוואה בין בני אדם לבין חיות פראיות. כל זה בזמן הרצאה על אבולוציה. הניסיון הזה פוגע בסרט, שכן בסון שכבר הוכיח יכולת בעשיית סרט מד"ב מוצלח ומהנה ("האלמנט החמישי"). המסרים של הסרט הם אולי עמוקים, אבל מועברים באופן כזה שלא ניתן לדון ולהרהר בהם באופן מעמיק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המעניק" – ביקורת

"המעניק". ברנטון ת'ווייטס, אודיה רש.

חשבתי לוותר על כתיבת ביקורת על "המעניק" כי הוא לא עשה לי חשק לכתוב עליו. "אבל אני צריך להזהיר אנשים מפניו, הם עוד עלולים לרצות לראות אותו." אז אל תלכו ל"המעניק" מכיוון שאין שום סיבה לראות אותו, רק סיבות להתרחק. מדובר ב-93 דקות בלבד – עם הקדמה ארוכה של כשעה וסוף של המשך יבוא (שכנראה לא יבוא) – שמרגישות כמו פיילוט לסדרה שאני לא רוצה לראות.

"המעניק" מבוסס על ספר מ-93', שחזרו אליו בעקבות הפריחה בשנים האחרונות של סרטים כמו "משחקי הרעב" ו"מפוצלים", על עולמות עתידיים, חלקם אוטופיים, שמתארים את החברה המסודרת והלא-באמת-מתפקדת, על פי ספרים תחת התווית של YA) Young Adult- 'מבוגרים צעירים' כביכול). אז עכשיו הגיעו ל"המעניק", הראשון מארבעה ספרים עד עתה שמתרחשים בעולם הזה, שסרטים (על פי ספרים) רבים שראינו בשנים האחרונות, ללא ספק, הושפעו ממנו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ברביקיו" – ביקורת

"ברביקיו". סופי דוץ, ליזין מייס, ואלרי קרוז.

סרט הדרמה הקומי הבינוני "ברביקיו" הוא סרט צרפתי מאוד עם כל המרכיבים שאתם מצפים. הוא גם משעשע, השחקנים נהדרים, העלילה מתקדמת בקצב מספק וההומור -כמו ברוב הסרטים הצרפתיים- די ילדותי ולרוב צפוי מאוד. הסיפור פשוט ומוכר אך עשוי כמו שצריך. כתוצאה מכך, הסרט סובל מחוסר תחכום מעורר השתאות, כמו לא ניסו אפילו לעשות משהו מקורי או קולנועי יוצא דופן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הבלתי נשכחים 3" – ביקורת

"בלתי נשכחים 3".

מסדרת סרטים שבנויה על רעיון שנראה כאילו הגה פטריק כוכב ים, לא צריך לצפות להרבה: הומור זול, אקשן חסר מעצורים ורחמים ופריטה על מיתרי הנוסטלגיה. אבל הבעיה העיקרית ב"בלתי נשכחים 3" היא ששניים מהשלושה לא כל כך מתקיימים. מעל הכול בולטת רמת האלימות שהופחתה באופן משמעותי לעומת שני הסרטים הקודמים בסדרים. הדבר ניכר בסיווג של הסרט קיבל: בעוד האחרים זכו ל-R  המדמם, הסרט הנוכחי כבר הותאם לבני 13 – דירוג הזהה לזה של "צבי הנינג'ה". בנוסף על כך, בהתאם לסרטי הקיץ ובניגוד לסרטי האקשן של פעם, הוא נמשך שעתיים (הקודמים בסרט היו קצת יותר משעה וחצי – כי מי צריך עלילה?). אני לא אתפלא אם חלק 4 יהיה כבר בתלת מימד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"איש מבוקש מאוד" – ביקורת

"איש מבוקש מאד". פיליפ סימור הופמן, ווילם דפו.

"איש מבוקש מאוד" מגולל את סיפורו של מהגר צ'צ'ני מוסלמי המגיע להמבורג באופן לא חוקי ונקלע למרכזה של פרשה בינלאומית שעיסוקה מלחמה בטרור. המותחן המשובח פורש באופן מדוד וחכם את האופן בו רשת רציונלית וקרה נפרשת סביב המהגר ואת המידה בה נוכחותו מציתה פחדים ואינטריגות פוליטיות ואמוציונליות. "איש מבוקש מאוד", חף כמעט מאקשן פיסי, הוא סרט של מרוץ חכם למרחקים ארוכים, מלא מתח ועניין. הרלוונטיות העצובה שלו למצב האקטואלי כיום רק הופכת אותו לחשוב ומיוחד עוד יותר.

סביב "איש מבוקש מאוד" ישנן הרבה ציפיות, לא רק מאחר וזהו ספר נוסף המבוסס על ספר של הסופר ג'ון לה קארה, סופר מוערך ומצליח שרבים מספריו עובדו לקולנוע בהצלחה ("החפרפרת", "הגנן המסור" ו"החייט מפנמה", הם רק חלק מהדוגמאות), אלא בעיקר כי זהו אחד הסרטים האחרונים של השחקן הנהדר שנפטר השנה- פיליפ סימור הופמן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"צבי הנינג'ה" – ביקורת

"צבי הנינג'ה".

למרות שמייקל ביי לא הבמאי אלא המפיק, כבר הספקתי לשמוע אנשים שטוענים שהוא הרס להם הילדות (שוב). אז נכון, קשה להסתיר את חיבתי ליצירותיו, אבל במקרה של "צבי הנינג'ה" 2014, באמת שהתגובות מוגזמות בעיני. יש לכך שתי סיבות, ראשית, זהו סרט לילדים (כמו שהיו אותם סרטים שהמבוגרים של היום זוכרים): גיבוריו הם ארבעה צבים בגיל ההתבגרות, העלילה היא פשטנית ולינארית עם טוויסטים צפויים, הדמויות לא מורכבות וההומור נמוך. ושנית, לפחות במקרה של סדרת הסרטים הישנה, המקור עצמו לא היה מאבני היסוד של הקולנוע. זה קצת כמו שמעריצי סדרת הרובוטריקים של מייקל ביי יתלוננו עוד עשרים שנה שהרסו להם יצירה (אני כבר אהיה זקן מדי לכל הרעש הזה).

כאמור ביי הוא רק המפיק הפעם, כשאת מלאכת הבימוי הוא הפקיד אצל ג'ונתן ליבסמן. עם התמחות ברימייקים וסיקוולים ("זעם הטיטאנים", "המנסרים מטקסס: ההתחלה") ליבסמן מתאים כמו כיסוי עניים לצב נינג'ה. אי אפשר להגיד שביי לא היה מעורב בסגנון, אבל התוצאה הסופית היא מתונה יותר (וטוב שכך – אף אחד לא עושה ביי כמו שביי עושה). ליבסמן לא חסיד של פיצוצים כמו ביי, אבל כן שולט באופן מרהיב במרדפים: סצנה אחת בביוב החשוך והסגור והשנייה בשלג הלבן ובהיר עשויות באופן מדויק ומלהיב – כמו שמצפים מסרט אקשן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מסע של מאה צעדים" – ביקורת

"מסע של מאה צעדים". הלן מירן.

הדרמה הרומנטית "מסע של מאה צעדים" מביאה את סיפורה של משפחה הודית המתיישבת בכפר צרפתי קטן ומתעקשת לפתוח בו מסעדה הודית אותנטית. מה שעשוי היה להיות סרט חמוד על מפגש מצחיק בין תרבויות בוחר להיות דווקא שמאלץ סנטימנטלי וארוך מדי. אפילו ההשפעה המתבקשת של גרגורי רעב לנוכח צילומי האוכל היפים אינה משמעותית מאחר והפנטזיה הקולינרית נקברת עמוק תחת רומנטיקה שחוקה, צפויה ובסוף גם משעממת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שומרי הגלקסיה" – ביקורת

"שומרי הגלקסיה".

בעוד כמה שנים הטקסונומיה של הקולנוע האמריקאי תשתנה ולצד הוליווד וקולנוע עצמאי יתפתח ענף מיוחד עבור אולפני מארוול. ובתוך זה, "שומרי הגלקסיה" יהיו ענף משל עצמם. לא רק כי הם לא קשורים לענף המרכזי של "הנוקמים" (לפחות לא כרגע. זה רק שאלה של זמן עד שגם אלו ייפגשו) אלא כי הם לא עשויים מאותו חומר. הדבר בא לידי ביטוי בשני היבטים עיקריים: הגיבורים הם חבורה של דחויים, שמה שמאחד אותם הוא בעיקר בצע כסף. דבר שני, בתור גיבורים לא שגרתיים, ההתנהגות שלהם היא בהתאם: הם מקללים בלי הרף, לא חושבים יותר מדי על השלכות המעשים שלהם – פועלים מאינסטינקט טהור כמעט.

והחריגות של הדמויות גם הופכת את הסרט לשונה בנוף המארוולי ומהנה יותר. אלו אולי גיבורים עם כוחות על, אבל הם ללא ספק לא גיבורי על. זו לא הפעם הראשונה שסרטי מארוול מציגים אנטי גיבורים, למעשה רוב "הנוקמים" ברחו בשלב כזה או אחר מהאחריות הנלווית לכוחות שלהם, אבל אצל "שומרי הגלקסיה" ההתלבטות בכלל לא קיימת, לפחות לא בהתחלה. המעבר ממשימה תמורת כסף למשימה של הקרבה ושמירה על הגלקסיה היא בלי דיאלוגים רבים מדי והתחבטויות פסיכולוגיות. הגיבורים עושים את זה, כי זו הדרך היחידה לשרוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קסם לאור ירח" – ביקורת #1

"קסם לאור ירח". אמה סטון.

וודי אלן מנפק סרט בכל שנה וסרטו החדש הוא "קסם לאור ירח". הוא יוצר שראיתי את כל הסרטים שלו, אני מחכה לסרט השנתי שלו על אף שאני יודע שהוא לא יגיע לפסגות העבר שלו ("הרומן שלי עם אנני", "מנהטן", "שושנת קהיר הסגולה", "חנה ואחיותיה"). מאז 1997 היו סרטים שלו שנהניתי מהם (ב"חצות בפריז" היה בו מעט מן הקסם של אלן משנות ה-80 וה-90) אך היו לו הרבה סרטים בינוניים: סבלתי קשות מ"לרומא באהבה", "יסמין הכחולה" לא היה סרט טוב (המשחק הטוב של קייט בלנשט לא מחפה על התסריט), והתחושה העיקרית שהיתה לי בזמן הצפייה של "קסם לאור ירח" ובסופה היא סתמיות. סתם סרט של וודי אלן. מעוצב ומצולם להפליא, המוסיקה נהדרת, וזהו. סיפור העלילה קטנטן והוא נעדר כל מעוף או מקוריות, ואין לפחות הומור טוב שיחפה על כך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פרנק" – ביקורת

"פרנק". דומנל גליסון עם מייקל פסבנדר תחת המסיכה.

מרגע הפתיחה שלה ברור כי "פרנק", קומדיית הרוק המוזרה והמיוחדת, עומדת להיות חוויה שונה. העלילה מתמקדת בלהקת אוונגרד העושה את דרכה משולי המוסיקה אל תוך המיינסטרים ובוחנת מה נדרש על מנת להחזיק מעמד בכל אחד מהקצוות. ביזארי ומשעשע, הסרט "פרנק" בוחן את הקשר בין יצירה לבין נבכי הנפש ומציע מבט מעניין על החופש להיות יצירתי ויותר מכך, על החופש להיות עצמך.

מי שכתבו את התסריט של "פרנק" הם ג'ון רונסון ופיטר סטרוהן. כפי שניתן היה לראות בסרטם "גברים שבוהים בעזים" (רונסון כתב את הסרט וטרוהן ביים), לשניים חיבה לסיפורים המשחקים עם גבולות המציאות. אחד המאפיינים של הסרט האקסנטרי ההוא היה ההקפדה המתמשכת של יוצריו לתעתע במידת אמיתות העלילה. ב"פרנק" לעומת זאת, אין בכך צורך; לא רק שבמקרה הזה עלילת הסרט נשענת על מקרה אמיתי אלא גם אמת זו כל כך ביזארית עד כי נראה שהיא מומצאת- גיבור הסרט, פרנק, מתכתב עם המוסיקאי והקומיקאי האנגלי כריס סייבי, שזכה לפירסום בעיקר בזכות דמותו האניגמטית Frank Sidebottom. בכל פעם שסייבי הופיע בציבור כדמות זו, הוא עשה זאת כאשר הוא לובש מסכת ענק עשויה מעיסת נייר. רונסון, שבעבר ניגן בלהקתו של סייבי, ביסס את קו האישיות המרכזי של גיבור הסרט- פרנק- על סייבי ובהתאם, למסיכה אותה לובש פרנק בסרט דימיון מדויק כמעט לזו של הדמות הקומית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שושנה חלוץ מרכזי" – ביקורת

"שושנה חלוץ מרכזי". אושרי כהן עם גל גדות.

"שושנה חלוץ מרכזי" מספר את סיפורו של שחקן כדורגל המעיז להביע עניין בחברתו של איש עולם תחתון ירושלמי וכעונש חינוכי מאולץ להכריז בפומבי כי הוא הומוסקסואל גאה. כשהוא מסתמך על שלל סטריאוטיפים מעליבים וקאסט מנצח הכולל את אלי ומריאנו, גל גדות וחביב הבנות אושרי כהן, "שושנה חלוץ מרכזי" הוא סרט קיץ עממי ומשעשע, אך לא נטול סיכון; מה שוודאי יצליח בקופות, גם עשוי לעודד לעג והנצחת תוויות חברתיות פוגעות ומסוכנות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »