12 באוגוסט 2011 בשעה 16:00, מאת
אלי שגב

עופר ינוב, במאי "פלטשקעס"
אידיבי פועל לקידום הקולנוע הישראלי – הסרט התיעודי "פלטשקעס" של עופר ינוב ובהפקת ענת קנדל, עולה בימים אלו מחדש על המסכים בסינמטקים השונים, כשלושה חודשים אחרי שהוקרן בפסטיבל דוקאביב וחודש אחרי שעלה בסינמטק תל אביב למספר הקרנות מצומצם וזכה לתשבוחות. הסרט מתעד קבוצת נשים שחצו את גיל השבעים ומעלות יחדיו מופע מחול בהנחיית הכוריאוגרפית גלית ליס. בינהן יש נשים שעולם הבידור והתרבות היה חלק מחייהן עוד מצעירותן, ויש גם משפטנית נחשבת שהחליטה לפרוש מחיים אלו ואימצה את האמנות במקומם. המילה "פלטשקעס" מתיחסת ל'בשר המידלדל' שיש לנשים מבוגרות בזרוע, וסרטו של ינוב המשתמש בה לשמו מדגים באופן נפלא שזיקנה לא חייבת להיות דבר עצוב ומעורר רחמים. גם זקנות וזקנים יכולים לרקוד מחול, לדבר בפתיחות על אינטימיות ומיניות, ובעצם כל הדברים המוכרים לדור הצעיר לא חולפים עם השנים, אם רק חפצים בכך. ישבתי עם עופר ינוב לשיחה על הסרט, על החיבור לנשים שראיין ועל המסקנות ששאב מהן על החיים.
קראת לסרט דווקא לפי המילה 'פלטשקעס' שנאמרת בחטף בהתחלה?
"זה סמל. כל אישה שמגיעה לגיל 40, הדבר הזה הוא סמל שמתחילים להסתיר. אבל הן לא מתבישות בסמל הזה, ובעיני זה מעיד על אומץ לב אדיר: לבוא מהמקום שבו אנשים חושבים שזה הכי חלש, ולהגיד חבר'ה, אני שמה את זה בפרונט. היה גם משהו בצליל של זה, מעבר למשמעות, שמחבר בין הנשים האלה ואני לא יכול לתאר במילים."
עד היום עסק ינוב בעיקר בצילום קולנוע עלילתי וברזומה שלו יש סרטים בולטים מאד בתרבות הישראלית, בינהם "בופור" של יוסף סידר ושני החלקים המאוחרים בטרילוגיה של אסי דיין – "שמיכה חשמלית ושמה משה" ו"הבשורה על פי אלוהים". החיבור שלו לקולנוע נוצר בתקופת שירותו הצבאי, כאשר ביקר באופן תדיר בסינמטק תל אביב. הוא לא חשב להפוך זאת לקריירה, אבל אחרי שמצא עבודה דווקא באולפני הרצליה כטכנאי קול, תאורן ועובד במה; החליט ללמוד בבית צבי, שם גם מצא את נישת הצילום. בימוי אינו חדש לו והוא התנסה בזאת מספר פעמים בסדרות טלויזיה וכדומה, אך "פלטשקעס" הוא סרטו האישי הראשון כבמאי.
איך הגעת לעשות את הסרט?
"הרבה פעמים פונים אלי לביים סרטים. תמיד אמרתי לא, ואני לא יודע למה. פנתה אלי הכוריאוגרפית שאני מכיר מקודם, ואמרה שאני עושה מין דבר כזה. אמרתי מיד כן בשלושה תנאים: זה סרט שלי ולא שלך – את לא מתערבת בכלל; שתים – את נותנת את עצמך לסרט כמו שאני מבקש; שלוש, אני רוצה פגישה עם הנשים. גם בפגישה עם הנשים, אחרי דקה הבנתי שאני רוצה את זה. היה ברור לגמרי. היא הגיעה אלי – אבל אני התנפלתי על זה. עשיתי את הכל לבד, כולל סאונד, קניתי מצלמה, השאלתי כל מיני מיקרופונים, הייתי עם אוזניות, כל הסרט ככה… ואף פעם לא עשיתי דבר כזה. אז אפילו מהבחינה טכנית זו היתה חויה, אבל היו שם חויות הרבה מעבר."
לחצו לקריאת הכתבה המלאה »