ביקורות קולנוע (עמוד 31)

"צעירה מבטיחה" – ביקורת: סרט שיזיז בכם משהו, גם אם בדרך מעט מעוותת

"צעירה מבטיחה". קארי מוליגן.

"צעירה מבטיחה" הוא דרמת מתח על בחורה בת 30 שנשרה מלימודי רפואה לאחר אירוע מטלטל ומוצאת תכנית אלטרנטיבית לחייה. הבימוי, התסריט, המשחק והעיצוב בסרט מעולים. אמנם לא צפיתי בכל הסרטים שכרגע מוצגים בקולנוע, אבל אני מניח שלא אמצא ביניהם סרט שאוהב יותר. לפני שאתם מפתחים ציפיות גבוהות, הסרט לא מושלם – מה שהוא כן זה חכם ורגיש שגם נושא עמו מסר שמועבר בצורה מענגת לצפייה. כמו כן, שימו לב כי הסרט לא יתאים לצופים שרגישים לאלימות או לבוטות מינית.

על סרט זה שקדה אמרלנד פנל הבריטית כבמאית, כתסריטאית וכמפיקה, וכאמור, עשתה עבודה מצוינת. הניסיון שלה רב יותר במשחק, היא אף משתתפת בעונה הרביעית של הסדרה המצליחה "הכתר" כקמילה פרקר בולס, אך הספיקה לצבור ניסיון כתסריטאית, כולל במספר פרקים של "להרוג את איב", שאולי היה המקום ממנו ספגה את זווית הפשע שנשזרה בתסריט סרט זה. כנראה שעוד מספר אנשים זיהו את העבודה הטובה שעשתה על התסריט כשזיכו אותה עליו באוסקר בטקס הפרסים האחרון. פנל הצליחה להתאים את הקצב בסרט כמו כפפה ליד לנושא שהוא עוסק בו ולהתפתחות העלילה. ללא ספק הישג מרשים לבמאית שזהו סרטה הארוך הראשון. מלבד תסריט לסרט קומיקס מבית DC "זאטאנה", בהחלט מסקרן מה היא עוד תיצור בשנים הבאות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מקום שקט 2" – ביקורת: דל יותר בדרמה ועדיין מעורר אימה ומתח

"מקום שקט 2". נואה ג'ופ, אמילי בלאנט.

"מקום שקט 2" הוא המשכו הישיר של הסרט הקודם, שהיה מורכב מדרמה משפחתית במסגרת של מציאות מלאת אימה. אך בסיבוב הזה נזנח החלק של הדרמה ונשאר רק החלק של האימה. הסרט אכן מעורר אימה ובזה ממלא את הבטחת-העל שלו, רק חבל שהוא מאכזב כהמשכו של סרט שהיה בו יותר מהבהלות, התמודדות עם עולם דיסוטופי ואויב משותף. קשה לי שלא להמליץ עליו לאנשים שאהבו את הקודם, פשוט כדאי שיהיו מוכנים לסרט דל יותר. ללא ספק מומלץ לצפות בסרט הראשון כהכנה לסרט זה.

ג'ון קרזינסקי חוזר לחבוש את ארבעת כובעיו כבמאי, כתסריטאי, כמפיק וכשחקן, ומחזיר את כובע הדמות הראשית על ראשה של אשתו, השחקנית אמילי בלנט ("עד קצה המחר", "השטן לובשת פראדה"). הוא יצר סרט מבוים היטב עם סצינות ברורות (למרות הבלאגן המובנה בתוכַן) ומתח שנבנה ונשמר לכל אורכו. כאמור, עומק העלילה יכול היה להשתפר בהרבה, אבל הדרך שהיא לוקחת אותנו מרגישה טבעית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קרואלה" – ביקורת: אכזריות בלתי פוסקת בקהל

"קרואלה". אמה סטון.

"קרואלה", סרט מקדים על האישה הרעה ב"על כלבים וגנבים" המצויר של דיסני מ-1961 (שאותה גילמה גלן קלוז בשני סרטים ב-1996 וב-2000), אינו הסרט הראשון שמכתים/מביש/מביך את שם החברה שייסד וולט דיסני, אך הוא בהחלט אחד הגרועים שבהם. גם אמה סטון ואמה תומפסון הכישרוניות ומלאות הקסם (בדרך כלל) אינן מצליחות להציל את האסון הארוך הזה (134 דקות!) שיש בו יותר מגרעות מנקודות על דלמטי. לא הלכתי לסרט בציפייה ליצירת מופת אלא קיוויתי לסרט מבדר עם רגעים מצחיקים בזכות שתי האֶמות אבל אין אפילו כימיה ביניהן. לא עפים ניצוצות, הן משעשעות לעתים נדירות בבאלגן הזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סתם אחד" – ביקורת: למרות קטעים משלהבים, מרגיש ארוך מאורכו האמיתי

"סתם אחד". בוב אודנקירק.

"סתם אחד" הוא סרט פעולה גרפי במיוחד, שמתאמץ מאוד להיות מסוגנן, אבל לא לוקח את השאיפה הזאת עד הסוף, והתוצאה היא סרט שעטנזי שמרגיש ארוך יותר מאורכו האמיתי. הוא מכיל קטעים טובים ומשעשעים ולעיתים אף משלהבים בסצינות פעולה מבוימות בקפידה, אך רמת העניין בו לא נשמרת באופן קבוע ובעיקר בולטת בחסרונה הסיבתיות העלילתית. סרט קלאסי לנערים בוגרים שאוהבים להתלהב מאלימות חסרת דעת אשר עטופה במסגרת שמדמה אותנטיות.

במאי הסרט אילייה נאישולר הספיק לביים סרט אקשן בשנת 2015 שנקרא "הארדקור הנרי", ומעבר לזה ביים בעיקר קליפים. לתסריטאי דרק קולסטד יש ניסיון רב יותר ממנו, עם כל סרטי "ג'ון וויק" ברזומה, שבאופן חשוד סרט זה די מזכיר אותם. ניכר הניסיון של השניים ליצור משהו מיוחד ושונה, ואולי שם נעוצה הבעיה האמיתית שלו, כשהוא בשורה התחתונה צפוי ביותר ודומה לכל סרט פעולה שאי פעם ראינו על גבר ש"רק מנסה להציל את המשפחה שלו".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טנט" – ביקורת: שעתיים וחצי של נולאן מנסה יותר מדי להרשים ולהלהיב

"טנט". ג'ון דיויד וושינגטון.

כריסטופר נולאן הוא נודניק. הבמאי-תסריטאי של "התחלה" ושלושה סרטי באטמן ("האביר האפל") עם כריסטיאן בייל אוהב לעשות רעש עם הרבה פירוטכניקה, אבל צריך להבין שיצירה "פשוטה" לא אומרת בהכרח "לא מתוחכמת". מזמן אמרתי שנולאן צריך להתרכז בבימוי ולוותר על שלב הכתיבה כי זה ישפר את הסרטים שלו (גם כשיש לו רעיונות טובים הוא לא יודע מה לעשות אִתם). הוא צריך מישהו אחר שימצא סיבה מוצדקת לעבור בין קטעי הפעולה שהוא כל כך רוצה לצלם. בהתחלה "טנט" מתקדם בקצב טוב כשדבר מוביל לדבר, ואז קורה מה שקרה ב"דנקרק": הוא חוזר על עצמו. נולאן יותר מדי מנסה להרשים ולהלהיב, ועוד חושב שצריך שעתיים וחצי בשביל זה. "טנט" הוא כמו הסרט "דה ז'וו" עם תסריט פחות טוב ותקציב גבוה יותר. בסרט המוצלח (אך לא נטול הפגמים) מ-2006 כיכב דנזל וושינגטון, ובסרט הזה מככב בנו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורת: "לבי השוטה" My Foolish Heart (1949) – אם ל"קזבלנקה" היו ליהוק ובימוי לא נכונים

"לבי השוטה". סוזן הייוורד, דיינה אנדרוז.

יש שיאמרו שזה לא כוחות להשוות כל-סרט-שהוא ל"קזבלנקה", וזה נכון, אבל "לבי השוטה" (My Foolish Heart) הוא דוגמה מאלפת לכמה חשוב הליהוק ולהבדל בין בימוי טוב לרע, מעבר לבסיס החיוני של תסריט טוב.

טייפקאסטינג אינו נחלתם של שחקנים בלבד בהוליווד. אחרי שעיבדו את המחזה-שלא-הופק וכתבו את "קזבלנקה" גויסו התאומים ג'וליוס ופיליפ אפשטין לעבד את הסיפור הקצר של ג'יי-דִי סלינג'ר "הדוד ויגלי מקונטיקט", שפורסם מאוחר יותר כשני באוסף "9 סיפורים" שלו (בתרגום הישן לעברית הסיפור נקרא "מר קרוסלי שלנו מקונטיקט"). בשני המקרים מדובר בסרט בשחור-לבן על נאהבים, כשברקע מלחמת העולם השנייה וחלק גדול של סיפור האהבה בפלאשבק, כולל קטע בתחנת רכבת. ב"לבי השוטה" משובצים משפטים שעם שחקנים אחרים ובימוי נכון היו יכולים להישמע הרבה יותר טובים ואולי אף להפוך לקלאסיים, כמו כשאבא של אלואיז אומר לה: "כמה מזל יש לך שאף פעם לא תהיי אבא."

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורות קצרות מהשבוע, 29 בינואר, 2021: "הבלוז של מא רייני", "אין כמו עסקי השעשועים"

"הבלוז של מא רייני". ויולה דיויס.

מוזיקה היא מרכיב חיוני בשניים מהסרטים שראיתי השבוע.

"הבלוז של מא רייני" (Ma Rainey's Black Bottom) מתרחש באולפן הקלטות בשיקגו ב-1927. מא (ויולה דיויס, "ספק", "העזרה", "המדריך לרוצח") היא זמרת דעתנית ומיוזעת, לוי (צ'אדוויק בוסמן, "הפנתר השחור") הוא אחד הנגנים שלה. שם הסרט באנגלית הוא אחד מארבעה שירים שהם אמורים להקליט שם.

בוסמן, שמת ב-2020, צפוי להיות מועמד לאוסקר. לו היה בחיים סביר להניח שהסרט היה עוד יותר זניח ולא בולט, כמו שמגיע לו להיות. ואם יזכה -יש סיכוי גבוה שזה יקרה- יהיה השחקן המנוח השלישי שיקבל את הפרס אחרי הית' לדג'ר, שזכה על "האביר האפל" (2008), ופיטר פינץ' שזכה על "רשת שידור" (1976).
דיויס זכתה באוסקר על "גדרות" (2016) כשחקנית משנה על התפקיד הראשי (אותו תפקיד שזיכה אותה בפרס הטוני כשחקנית ראשית), לצד דנזל וושינגטון. גם היא צפויה להיות מועמדת השנה, כשבמקרה הזה התפקיד שלה בקלות היה יכול להיכנס לקטגוריית המשנה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורות קצרות מהשבוע, 23 בינואר, 2021: סרטים עם קרי גרנט, הנרי פונדה וטום הנקס

"חדשות העולם הגדול". הלנה זנגל, טום הנקס.

הפעם על שלושה מתוך ארבעת הסרטים שראיתי השבוע, כולם במקרה מושרשים בהיסטוריה האמריקאית, מתרחשים במאות ה-19 וה-18.

"משפחת האוורד מווירג'יניה" (1940) The Howards of Virginia, דרמה היסטורית, בין מעט הסרטים בכיכובו של קרי גרנט שנותרו לי לראות. זה אינו מסרטיו הטובים, אפילו לא הטוב ביותר מ-1940, שבה שיחק בקומדיות "נערתו ששת", "אשתי המועדפת" ו"סיפור פילדלפיה"!
גרנט מבוגר מדי לתפקיד של מאט האוורד, צעיר שמתחתן ועובר עם אשתו מהמושבה הבריטית וירג'יניה אל אוהיו הפראית של אמצע המאה ה-18, וחברו הטוב ביותר הוא תומאס "טום" ג'פרסון. לקראת פרוץ מלחמת העצמאות נגד האנגלים הכול מואץ מדי, עם כתוביות ארוכות להסברת המהלכים ההיסטוריים וקידום העלילה. גרנט שיחק בסרטים גרועים יותר ("המשבר" מ-1950, Room for One More מ-1952 ו"מעשה בירח דבש" מ-1942 איומים ביותר) אבל אין סיבה ממשית לצפות בסרט הזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורות קצרות מהשבוע, 15 בינואר, 2021: "לילה אחד במיאמי", "המתרגמים", "מגע של איכות", "חג מולד בקונטיקט"

"לילה אחד במיאמי".

עוד שבוע עם הספק נאה מבחינת צפייה בסרטים. והפעם כתבתי על ארבעה מהם: סרט (נוסף) שמתמודד השנה על פרסים קולנועיים, קומדיה רומנטית משנות ה-70 שזכתה באוסקר, סרט חג מולד לא מפורסם משנות ה-40, ומותחן צרפתי נהדר.

"לילה אחד במיאמי" – סרט דרמה שביימה רג'ינה קינג ("ג'רי מגוויר", שזכתה באוסקר על תפקיד משנה ב"סיפורו של רחוב ביל") על פי מחזה שמתאר מפגש בדיוני בחדר מלון (בעצם מלונית, motel) במיאמי ב-1964 של ארבעה גברים שחורים מפורסמים: אלוף העולם הטרי קסיוס קליי (ערב החלפת שמו למוחמד עלי), מלקולם אקס, הזמר סם קוּק ושחקן הפוטבול ג'ים בראון (היחיד מהארבעה שעדיין בחיים).

קמפ פאוורס עיבד את המחזה שלו והשנה גם ביים (עם פיטר דוקטר) את "נשמה" המצויר, ואלו שני הסרטים הראשונים שהוא חתום עליהם; הייתי אומר ש-2020 היתה טובה בשבילו מבחינה מקצועית. חבל שקינג בחרה לעבד את המחזה הזה ולא משהו אחר על אותן שנים כי עד שארבעת הגברים מגיעים למלונית רואים יפה את הגזענות שהם נאלצים לחיות עמה אך ההתנהלות בחדר וסביבו (הם גם עולים לגג הבניין) אינה כה מעניינת. זה ככל הנראה הסרט שאומרים בו הכי הרבה פעמים בתולדות הקולנוע את המילה "אחי" (brother).

"לילה אחד במיאמי" זמין לצפיה באמזון פריים וידאו החל מהיום, 15 בינואר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורות קצרות מהשבוע, 8 בינואר, 2021: "ארץ נוודים", "מונסון", "צ'רטר", "פרנקי"

"ארץ נוודים". פרנסיס מק'דורמנד.

אני תמיד שמח לצפות בסרטים, ואשתדל לדבוק בסקירה שבועית על הסרטים שזו הצפייה הראשונה שלי בהם, אכתוב לפחות על חלק מהם.
בשבוע האחרון ראיתי עשרה סרטים, יותר מהרגיל. המשותף לארבעה שאני סוקר כאן הוא שהם יותר מדי לוקחים את הזמן שלהם, יש בהם התחלה ואמצע אך הסוף לא כל כך משנה (יהיה עוד מאותו דבר, ואז מתים), ומרגישים הרבה יותר מאורכם.

"ארץ נוודים" (Nomadland) – שורשיו של הסרט בספר עיון גלויים מדי ועומדים בעוכריו. התחושה התיעודית של הסרט אינה מעלה ומרגיש יותר מדי שהרכיבו קטעים תוך כדי. לתסריטאית-במאית-והעורכת קלואי זאו יש מזל שפרנסיס מקדורמנד המעולה ("פארגו", "שלושה שלטים מחוץ לאיבינג, מיזורי") לקחה על עצמה את התפקיד הראשי. גזרתה הנורמלית והמראה הלא נוצץ שלה מאפשרים לה להיבלע בקלות בדמות של פרן.

להראות מצבים אנושיים קטנים ורגישים זה יפה מאוד כשהם משולבים בתוך עלילה כלשהי (מקישלובסקי ועד "אמלי"), אך במקרה הזה הם רק מלווים דמות שפוגשת דמויות שונות שבאות והולכות, נוודים כמוה, אנשים שחיים מתחת לרדאר במרכז ארצות הברית. בהתחלה הרגעים מתאחדים לתמונת מצב לא מוכרת של אנשים שגרים בקראוונים קטנים אבל בשלב כלשהו זה פשוט מעייף (פרן בעוד עבודה פיזית זמנית) ולא מספיקים מתח מסוים כשפרן יוצרת קשר עם אחותה או ביחסיה עם נווד (דיויד סטריית'רן, "סניקרס", "לילה טוב ובהצלחה").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"היא תמות מחר" – ביקורת פסטיבל ירושלים: לפחות המחשבות עליו מעניינות

"היא תמות מחר". קייט לין שייל.

פסטיבל הקולנוע ירושלים 2020 – "היא תמות מחר" הוא סרט פסטיבלים קלאסי. כזה שההגדרה ארט-האוס יושבת עליו בול. כמו תמיד בסוג הסרטים האלה, יהיו כאלה שיחשבו שמדובר בסרט מבריק ויהיו כאלה שיחשבו שמדובר בקשקוש. אני כבר יכול לגלות לכם שאני לא נהנתי מהסרט כלל, אך בעוד שבסיום הצפייה הייתי מאמץ את הקשקוש כהגדרה קולעת, הזמן שעבר מאז הצפייה הוכיח לי שהסרט עדיין יושב במחשבותי. זה עדיין לא הפך אותו לסרט טוב, אבל לפחות המחשבות עליו מעניינות.

איימי, בחורה צעירה וגיבורת הסרט שלנו, מגיעה להכרה שהיא הולכת למות מחר. זה אינו חשש או מחשבה. זו עובדה ודאית. ג'יין, חברתה הטובה שמודאגת ממצבה באופן כללי, ועוד יותר לאחר שיחת טלפון בינהן, מגיעה לבקר אותה. היא כמובן לא מקבלת את הודעת המוות של חברתה כעובדה מוגמרת ומייחסת אותה לאלכוהול הרב ששתתה. ג'יין חוזרת לביתה, שם מכה בה הכרה ודאית כי מחר היא הולכת למות. חוסר היכולת שלה באותו הרגע להישאר לבד מוביל אותה לנסיעה לבית אחיה, ליום ההולדת של אשתו. כך, כמו מגיפה, ההכרה הזו מגיעה אל כל מי שמתקרב לאיימי או ג'יין. כל מי ששוהה בקרבתן נדבק בהכרה כי הוא עצמו עומד למות למחרת וכך הוא הופך לעוד מפיץ של המגיפה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פרוקסימה" – ביקורת פסטיבל ירושלים #2: סרט קטן ומרגש

"פרוקסימה". זלי בולאן, אווה גרין.

פסטיבל ירושלים 2020 – "פרוקסימה" הוא סרט קטן ומרגש. הסרט מספר על מערכת היחסים בין אם לבתה, ועל הנסיון של האם לאזן בין הקריירה שלה לרצון להיות חלק משמעותי בחיי הבת הצעירה. זו אינה סיטואציה ייחודית והיא הוצגה באינספור סרטים בעבר. על מנת להפוך את הסיפור למעניין וייחודי יותר, הוא מוצב בתוך סיטואציה מפתיעה שלא השתמשו בה עדיין כדי לספר סיפור זה – המסע לחלל.

שרה (אוה גרין) חולמת מאז היתה ילדה קטנה להגיע לחלל. עכשיו, ברגע האחרון, היא נבחרת על ידי סוכנות החלל הצרפתית להחליף את אחד משלושת חברי הצוות שעומדים להמריא למשימה בת שנה במסגרת פרוייקט חקר מאדים. ההתרגשות הגדולה מתנגשת עם העובדה שלשרה ילדה בת שבע, סטלה (זלי בולאן), אשר היא המטפלת העיקרית בה, לאחר שהיא ובן הזוג שלה תומאס נפרדו. הניסיון לשלב בין חלום חייה לאהבת חייה הוא הבסיס והלב של הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »