ביקורות קולנוע (עמוד 30)

"לשחרר את גאי" – ביקורת #1: בידור, קלילות והנאה

"לשחרר את גאי". ריאן ריינולדס.

"לשחרר את גאי" הוא סרט מבדר, משעשע פה ושם, שנועד בראש ובראשונה למעריצי ריאן ריינולדס. הסרט וההומור שבו -כולל השירים בפסקול- הם בני דמותו של ריאן ריינולדס והפרסונה הקולנועית שלו, שהוא בין מפיקי הסרט. הסגנון לא כל כך רחוק מסרטי "דדפול" בכיכובו.

גאי (ריינולדס) חי במשחק מחשב, ואין לו מושג שהוא NPC, דמות רקע בלבד, בניגוד לדמויות האחרות ששחקנים ברחבי העולם שולטים בהן. גאי מנהל חיים שגרתיים שחוזרים על עצמם והוא נהנה מהם. תמיד לבוש באותם בגדים, בכל בוקר הולך לעבוד כפקיד בבנק ונהנה משיחת החולין עם המאבטח שם. הוא, כמובן, כמו מיליוני אנשים בכל העולם (האמיתי). הוא מתקשה לקבל את התגלית שהוא חי בעולם שלא קיים, מומצא. לא צריך להכיר יותר מדי את עולם משחקי המחשב כדי ליהנות מהסרט (גם מי שלא רצה שמע על "פורטנייט").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יחידת המתאבדים" – ביקורת: ללא מגבלה, גאן רקח בלאגן עמוס, מעייף ומתאמץ

"יחידת המתאבדים". אידריס אלבה, דניאלה מלכויר, מרגו רובי.

"יחידת המתאבדים", קומדיית האקשן הקומיקסית הקיצונית של הקיץ תפלג את הקהל. יהיו מי שישבעו שהיא גאונית ויהיו מי שיבקשו, אם אפשר, להנמיך קצת את הסאונד, ואם אפשר אז גם את התמונה.

אבל רגע לפני, בואו נדון בשם – "יחידת המתאבדים". סרט זה הוא ריבוט (עם התייחסויות קלות) לסרט קודם באותו השם שיצא בשנת 2016 וזכה, למרות היותו אחד הסרטים הגרועים של העשור הקודם, להצלחה גדולה. שמו של הסרט הקודם היה Suicide Squad. על מנת להבהיר שלא מדובר בסרט ההוא, החליטו יוצרי הסרט ללכת על אבחנה משמעותית – שמו של הסרט החדש הוא The Suicide Squad. האמת היא שזה מבריק בעיני. הדבר המבריק היחידי בסרט. בארץ שני הסרטים קיבלו את אותו השם, וזאת משום שהתרגום האמיתי של הסרט הקודם היה אמור להיות "יחידת מתאבדים". אז מה עושים? יכלו לפתור זאת בקלות באופן הטבעי בו מתייחסים לתרגומי שמות סרטים בארץ ולקרוא לזה "2 יחידת 2 מתאבדים" או באופן סולידי יותר "היחידת המתאבדים", אבל במקום זאת החליטו לקרוא לו באותו שם. משעשע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"התקופה היפה בחיי" – ביקורת #2: סרט צרפתי קסום ומושך ויזואלית

"התקופה היפה בחיי". דניאל אוטיי, דוריה טילייה.

"התקופה היפה בחיי" הוא סרט צרפתי קסום ומושך ויזואלית העוסק בהזדקנות, במערכות יחסים, בזכרון ונוסטלגיה ובאהבה. אמנם מהלך העלילה מעט צפוי, אבל כמו שאומרים תמיד, זו הדרך שחשובה ולא היעד. במקרה הזה, הדרך שזורה בסטים של תפאורות מפוארות ושלל תלבושות מדהימות, שגם אם הסרט היה מסתכם בהן, זה היה שווה את זה. למזלנו, יש משחק מעולה של ארבעת השחקנים בתפקידים הראשיים שמעבירים את המסע של הדמויות באופן מדויק ומרתק.

הבמאי והתסריטאי ניקולא בדוס החזיר לסרט זה מספר שחקנים מסרטו הקודם, "מר וגברת אדלמן" (2017), פייר ארדיטי, דני פודלידה והשחקנית הראשית (שאף כתבה איתו את התסריט של הסרט הקודם), דוריה טילייה. את עצמו בחר להשאיר מאחורי המצלמה הפעם. גם מוטיב התפתחות זוגיות במהלך השנים עד לגיל זקנה וזכרונות של תחילת הקשר חוזרים כאן, רק בצורה פנטסטית יותר. בדוס משכיל להשתמש בקצב הסרט ובצבעיו כדי להעביר תחושה. הקצב המהיר והצבעים הקרים של תחילת הסרט מפנים את מקומם בצורה מושלמת לרוגע מקושט בצבעים חמים כשהעלילה נכנסת למסלול הארוך שלה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'אנגל קרוז" – ביקורת: הכול מרגיש מאולץ, נעדר מקוריות ואינו מבדר

"ג'אנגל קרוז". אמילי בלאנט, דוויין ג'ונסון.

"ג'אנגל קרוז" (Jungle Cruise, שיִט בג'ונגל) צפוי להיות אחד הסרטים הגרועים של השנה. הוא מבוים רע, העריכה בלתי נסבלת, הכול מרגיש מאולץ, נעדר כל מקוריות (לא רק בשלד של הסיפור), והחטא העיקרי: הוא אינו ממלא את התפקיד המינימלי של להיות מבדר.
התאפקו ודחו את בכורת הסרט ביותר משנה כדי שיוקרן בבתי הקולנוע, ולא שחררו אותו ל"דיסני פלוס", שירות הסטרימינג המצליח שאליו הועלו ישירות בין השאר שני הסרטים האחרונים של "פיקסר" (נשמה, לוקה). בבית הייתי מפסיק לפני האמצע ולא חוזר אליו לעולם (וגם מוחק אותו אילו היתה לי אפשרות).

בפתיח מקבלים בקריינות, שלא נשמעת שוב בהמשך, את המניע לעלילה (ה"אוצר" שיחפשו) ואז מכירים את שתי הדמויות הראשיות לקראת ההיכרות שלהן.
זה מתחיל עם מנת יתר של דיסניות הניבטת מכל שנייה ואלמנט אך נעדרים הקסם, החן או המקוריות שהסרטים של "דיסני" היו ידועים בהם בעשורים עברו. לאחר מכן זה הופך למשהו (נחות) בהשראת כל שלושת סרטי אינדיאנה ג'ונס (אין משהו יוצא מן הכלל וראוי לאזכור ברביעי), כשבמקום על רקע מלחמת העולם השנייה זה שנתיים לתוך מלחמת העולם הראשונה אז הגרמנים עדיין הרעים, או לפחות חלק מהם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"התקופה היפה בחיי" – ביקורת #1: סרט רב קסם עם משחק נהדר של פאני ארדן

"התקופה היפה בחיי". פאני ארדן.

"התקופה היפה בחיי" הוא סרט דרמה צרפתי רב קסם עם נגיעות קומיות.
ההתחלה עשויה קצת לסחרר או לבלבל אבל ברגע שצולחים אותה ואת קצב האירועים והמעברים -עשוי נפלא בעריכה מושלמת- מגיעים לתמצית העלילה שעוסקת בנוסטלגיה, אהבה, זיכרון וחרטות.

הפסיכולוגית מריאן (פאני ארדן היפה והמצוינת) ובעלה המאייר ויקטור (דניאל אוטי הנהדר) נשואים שנים רבות ויש להם בן הייטקיסט מצליח. חבר ילדות של הבן מספק שירות מיוחד ויקר מאוד: שחזור תקופתי עם שחקנים, תפאורה ותלבושות תואמות שהלקוח יכול לחיות בתוכו, להסתובב ולדבר עם כולם (בדומה, למשל, לסדרה Westworld). היו לפחות עוד שני סרטים צרפתיים נוספים על סוכנויות שהשתמשו בשחקנים לטובת הלקוחות שלהם: "אליבי.קום" (רעיון טוב, סרט רע) ו"שובר הלבבות" המוצלח.
מרגו (דוריה טיליה), השחקנית הראשית בהפקות המושקעות הללו, עוזבת בעקבות ריב על רקע רומנטי עם הבמאי (גיום קנה המקסים), שיש לו קשר יפה ולא רגיל עם ויקטור (הוא אבא של חברו וזוכר לטובה אותו ואת ההשפעה שלו על חייו).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"האחים ספארקס" – ביקורת פסטיבל דוקאביב: דפוס קבוע שמפסיק לעניין

"האחים ספארקס".

פסטיבל דוקאביב 2021 – "האחים ספארקס" הוא סרט תיעודי על להקה שהיא, כביכול, קרובה לאלמונית לקהל הרחב, שהשפיעה רבות במהלך השנים על שלל מוסיקאים והקדימה את זמנה מאז הקמתה מבחינת סגנון מוסיקלי וויזואלי, וממשיכה להיות אוונגרדית עד היום. עשר הדקות הראשונות של הסרט מאוד דינמיות ומעניינות, הבעיה היא שזה מרגיש כאילו שתי הדקות האחרונות מתוכן חוזרות על עצמן בלופ עד לסוף הסרט – שעתיים ומשהו אחר כך. ככלל אצבע, סרט תיעודי שמתמקד בנרטיב יחיד לא צריך להימשך מעל שעה וחצי.

ההבטחה בסרט התחילה מבחינתי בזהות הבמאי – אדגר רייט, מי שאחראי לסרטים "מת על המתים" (2004), "שוטרים לוהטים" (2007) ו"סקוט פילגרים נגד העולם" (2010). זהו אמנם סרטו התיעודי הראשון, אבל כל הגישה שלו לקולנוע שנונה, מוטרפת ובעיקר מצחיקה, כך שניתן היה להסיק (ולטעות) שגם הסרט הזה יהיה בעל אופי דומה. רייט שוב חזר לשתף פעולה עם שותפיו ה(סמי-)קבועים סיימון פג וניק פרוסט, כשהשניים דיבבו את הביטלס בקטע אנימציה קצר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תנו לו ללכת" – ביקורת: קצב לא הולם מקלקל משחק ועלילה איכותיים

"תנו לו ללכת". קווין קוסטנר, דיאן ליין.

זה הולך להישמע קצת מוזר, אבל אני תוהה אם בעצם תיאור סוג הסרט של "תנו לו ללכת", אני חושף איזשהו ספוילר, אבל חובתי לא תושלם אם לא אאפשר לאנשים שחושבים שהם מגיעים לדרמה תקופתית על שכול, לדעת שבהמשכו הוא הופך להיות מותחן פשע (גרוטסקי לעיתים), ואני בן אדם שמשתדל לעמוד בחובות שלו. העלילה בו טובה, הנופים מדהימים והמשחק איכותי, אבל הוא יחסית משמים עקב בימוי לקוי, שלא שם דגש על קצב הולם.

הסרט מבוסס על רב מכר מאת לארי ווטסון וללא ספק הניסיון המצומצם של הבמאי והתסריטאי תומס בזוצ'ה, שמסתכם בסרטי דרמה קומית בינוניים להחריד – "ביג עדן" (2000), "עד שהמשפחה תפריד בינינו" (2005) ו"מונטה קרלו" (2011), לא הספיק בשביל לממש את הפוטנציאל הגלום בסיפור. הדמויות העגולות מטופלות בשטחיות והתפניות המפתיעות בעלילה מועברות במעין פיהוק. ישנם רגעים ספורים שמצליחים לרגש, שגם הם היו יכולים להיות מרגשים בהרבה תחת ידי במאים מיומנים יותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"האלמנה השחורה" – ביקורת: האקשן מרשים, הקומדיה והדרמה עובדות

"האלמנה השחורה". סקרלט ג'והנסון.

"האלמנה השחורה", הסרט החדש ביקום הקולנועי של מארוול, מתחיל מצוין והולך לאיבוד בחלקו האחרון. למרות מגרעותיו הסרט מצליח להיות ייחודי ומעניין.

אחרי שנים רבות בהן הגיעו לקולנוע מספר סרטי מארוול בשנה, חוו המעריצים, בחסות מגפת הקורונה, תקופת יובש ארוכה. בתקופה הזו נדחתה יציאת הסרט "האלמנה השחורה" מספר פעמים ובמקביל החלו לשדר בערוץ דיסני פלוס סדרות טלוויזיה של היקום הקשורות באופן ישיר לעולם הסרטים. עכשיו מגיע סוף סוף סרט הקולנוע הראשון של השלב הרביעי ביקום, ממנו ניתן ללמוד שמעכשיו היקום הטלוויזיוני והקולנועי אחד הם. אחזור לזה בהמשך.

שנים רבות נטאשה רומנוף, האלמנה השחורה, היתה רק רקע נשי עבור שאר חברי האוונג'רס. היא החברה הכי טובה של הוקאיי, מושא הרומן המוזר עם ברוס באנר או האדם אליו יכול טוני סטארק לשגר משפטים סקסיסטיים. כל הגיבורים הגבריים קיבלו סרטים משלהם אבל היא, שהיתה שם כמעט מתחילת הדרך, לא היתה אפילו הראשונה כשבחרו בסרט בו דמות נשית תככב. [ספוילר לסרטי "הנוקמים"]הדרך בה טופל מותה של נטאשה, שהקריבה את עצמה למען העולם (והוקאיי) ב"אוונג'רס: סוף המשחק" היתה מקוממת. מותה של הדמות האהובה נבלע בתוך רצף ההתרחשויות. כשטוני סטארק מת, הוא קיבל לווית מלכים.[/ספוילר]

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הציור" – ביקורת: אחרי פתיחה מוצלחת, הסרט אטי בלי תמורה

"הציור". אליזבת' דביקי, קלאס בנג.

ב"הציור" אין דרמה בדרמה, המתח לא מספיק מותח, ועם הפריים האחרון המחשבה הראשונה שלי היתה "שיהיה".

מבקר האמנות ג'יימס (קלאס באנג הגבוה והדני, שכיכב ב"הריבוע" השוודי אשר עסק גם הוא בעולם האמנות) מתפרנס מכתיבה על אמנים ומהרצאות. ג'וזף קסידי, אספן אמנות עשיר מאוד (מיק ג'אגר בהופעה קולנועית נדירה), מזמין אותו לביקור בווילה המשגעת שלו על חוף אגם קומו באיטליה. הוא מגיע עם מישהי שצעירה ממנו ב-23 שנים (אליזבת' דיביקי הסתמית, מ"טנט" ובקרוב הנסיכה דיאנה בסדרה "הכתר", שלא ברור למה ממשיכים ללהק דווקא אותה). לג'וזף יש הצעה לעסקה שקשורה לג'רום, צייר זקן ומפורסם. ג'רום (דונלד סאת'רלנד הזקן והמפורסם) מדבר במשפטים סתומים, כביכול חכמים, שאוהבים להכניס בסרטים לפיהם של זקנים ואמנים. שם הסרט במקור, The Burnt Orange Heresy, הוא שם של ציור שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שכונה על הגובה" – ביקורת: סוחף גם אם אינו חף מפגמים

"שכונה על הגובה". מליסה בררה, אנתוני ראמוס.

המיוזיקל "שכונה על הגובה" הוא סרט מלהיב ומהנה. אם יש לכם חיבה למיוזיקלס, הסרט הזה, על אף שאינו חף מפגמים, יצליח לסחוף אתכם ולהעניק לכם מקום לברוח אליו מהחום הבלתי נסבל שבחוץ, מקום בו תוכלו להתמסר לסיפור אגדה על אהבה וחלומות.

לפני שאגע בסרט עצמו, אי אפשר שלא להתעכב על השם העברי שניתן לו. שם הסרט במקור הוא In The Heights. ה"הייטס" הוא קיצור לשם השכונה הניו יורקית "וושינגטון הייטס" בו מתרחש הסרט. אין קשר בין השם העברי למה שמתרחש בסרט. לפעמים ניתן לחשוב שהמפיצים של הסרטים בארץ לא רוצים שאנשים יבואו לראות את הסרטים שלהם. מצד שני יכול היה להיות גרוע יותר. יכלו לקרוא לסרט "ג'ננה בשכונה" או "השכונה נפלה על הראש".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לוקה" – ביקורת #2: כשהסרט פשוט, העושר והקסם של האנימציה מתבלטים

"לוקה".

"לוקה" הוא סרט אנימציה מקסים לכל המשפחה מבית דיסני-פיקסאר על יצור מים צעיר שחולם לחוות את החיים מחוץ למים, אך חושש לאכזב את המשפחה שלו שמתנגדת לקשר עם העולם מעל פני הים. כרגיל, אולפני פיקסאר (סדרת סרטי "צעצוע של סיפור", "הקול בראש" ועוד הרבה קלאסיקות אנימציה מיידיות) מפליאים באנימציה המהממת שלהם, אך שלא כמנהגם, הפעם הסרט לא מתנהל בשני מישורים – רמה אחת שילדים יבינו ורמה שנייה שבעיקר המבוגרים יבינו (קריצות לבעיות בחיים בוגרים, משפטים עם כפל משמעות מיני וכו'). אני לא בטוח שהייתי ממליץ למבוגרים ללכת לסרט ללא ליווי ילדים, אבל הם יוכלו לבוא בראש שקט שהם מגיעים לסרט מהנה, סוחף ומרגש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לוקה" – ביקורת #1: אנימציה משגעת שפונה לקהל צעיר יותר מהרגיל בשביל פיקסר

"לוקה".

"לוּקָה" הוא סרט נוסף של פיקסר שבמרכזו חברוּת בין שניים (וודי ובאז ב"צעצוע של סיפור", מייק וסאלי ב"מפלצות בע"מ"), כשהפעם מדובר בשני נערים צעירים באיטליה. במהלך הסרט חשבתי על שורת הסיום המושלמת ב"אני והחבר'ה" המעולה: "מעולם לא היו לי חברים כאלה כמו שהיו לי כשהייתי בן 12. למי כן?" (?I never had any friends later on like the ones I had when I was twelve. Jesus, does anyone) הסרט חמוד מאוד והוא יצליח, כמו כל סרט של פיקסר, אך גם אם בתי הקולנוע בכל העולם היו פתוחים כרגיל (ולא היה זמין בארה"ב בשירות של דיסני+ באותו זמן) לא היה הופך לשובר קופות ענקי.

לוקה (ג'ייקוב טרמבלי, הילד מ"חדר", אותו סרט שזיכה את ברי לרסון באוסקר) הוא יצור שחי מתחת למים לחופי איטליה יחד עם הוריו וסבתו. הוא נמשך לעולם האנושי, שמזהירים אותו מפניו, ופוגש על חוף של אי קטן את אלברטו. כשלוקה ושאר בני מינו יוצאים מהמים ומתייבשים הם נראים כמו בני אדם רגילים, הולכים על שניים עם שיער ועיניים אנושיים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »