ביקורות קולנוע (עמוד 53)

"להעיר את המלכה" – ביקורת

"להעיר את המלכה". עלי פאזל, ג'ודי דנץ'.

"להעיר את המלכה" הוא לא עוד סרט-המבוסס-על-סיפור-אמיתי דרמתי שגרתי, בכך שברובו הוא קליל וקומי, ועל כן מצליח להוות בילוי נחמד ומעניין. הוא מבוסס על המפגש היוצא דופן בין מלכת אנגליה, ויקטוריה, ועבדול קארים, בחור הודי צעיר שמוצא את עצמו בטירה המלכותית במקרה.

אפשר להגיד שהבמאי סטיבן פרירס אוהב סרטים הקשורים לדמויות נשיות מבוגרות, "המלכה" (2006), "פלורנס פוסטר ג'נקינס" (2016), "פילומנה" (2013) ועכשיו "להעיר את המלכה". הוא עושה עבודה טובה וסרטו הזה קסום, זורם ומצחיק רוב הזמן. הבעיה העיקרית היא בשליש האחרון שלו, בו הסרט מנסה לרגש אותנו די בכוח. החלוקה הזאת של הסרט (שני שלישים מצחיקים וזורם ושליש דרמתי ותקוע) בא לידי ביטוי גם בכתיבה שלו: בשני השלישים הראשונים, הדיאלוגים נהדרים וזורמים, ובשליש האחרון הם יותר מדי קיטשים וכבדים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קינגסמן: מעגל הזהב" – ביקורת #2

"קינגסמן 2: מעגל הזהב". טארון אגרטון.

פחות טוב מ"קינגסמן", "קינגסמן: מעגל הזהב" הוא מטופש (יש שיאמרו קליל), ארוך ומבדר.

עוד יותר מהסרט הראשון, עם האתרים הבין-לאומיים, הנבל חסר הרחמים עם תכניותיו הזדוניות, המכוניות, הגאדג'טים, הסימניות המוזיקליות (כלומר ה-musical cues, הצלילים אחרי סוף המרדף, המעברים המוזיקליים), החליפות והמשקאות, נראה שמת'יו ווהן יצר סרט כדי למשוך את תשומת לבם של מפיקי סרטי ג'יימס בונד כדי שישכרו אותו כבמאי לסרט עתידי בסדרת הסרטים הוותיקה בקולנוע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קינגסמן: מעגל הזהב" – ביקורת #1

"קינגסמן 2: מעגל הזהב". טארון אגרטון.

למרות האקשן המצוין והקצב המסחרר, "קינגסמן: מעגל הזהב" לא מצליח לעמוד בציפיות. בניגוד לפרק הראשון, "קינגסמן: השירות החשאי" מ-2015, "מעגל הזהב" חסר פיתוח דמויות ויש בו יותר מדי רצון לעשות סרט יותר גדול מהקודם. אלה משאירים אותנו רק עם קפיצות, פיצוצים והמילה 'פאק'.

מתיו ווהן חוזר לכיסא הבמאי ורואים את החותמת שלו בסצנות אקשן היוצאות מגדרן. ברם, הפעם משחק המצלמה התמידי באותן סצינות הוא כל כך קיצוני, שלמרות שהוא מפקס אותנו בדברים החשובים, הוא גם מבליט את השימוש ב-CGI. אני מבין את הרצון לשחזר את הצלחת סצינת 'הכנסיה' מהסרט הקודם, אבל שם לא היה בכלל שימוש ב-CGI, ומדובר ב'וואן-שוט' אדיר שמבוים מושלם ונראה אותנטי. בפרק השני בסדרה, אותנטיות היא אחד המרכיבים החסרים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תוצרת אמריקה" – ביקורת #2

"תוצרת אמריקה". דונל גליסון, טום קרוז.

"תוצרת אמריקה" מבוסס על סיפור אמיתי שמרוב שהוא מגוחך ואבסורדי, הוא מעניין ומטריד להחריד. בדומה לסרטי פשע / דרמה קומית, כמו "כלבי מלחמה" או אפילו "שר המלחמה", "תוצרת אמריקה" הוא סרט זורם, מהיר ומצחיק שעוסק בפגמים של מערכת הביטחון האמריקאי שמשפיעים על כל העולם. הפעם, טום קרוז מציג לנו את הפגמים האלה בעזרתו של הבמאי דאג לימן ("מר וגברת סמית'", "קצה המחר").

יש ללימן עליות וירידות בקריירה שלו כבמאי, הוא יכול לייצר סרטים ענקיים כמו "קצה המחר" וגם יכול להביא לקולנוע דברים כמו "ג'אמפר" מ-2008. "תוצרת אמריקה" הוא בהחלט אחד העליות שלו, אם לא הפסגה שלו עד עכשיו. הוא מצליח להעביר את האבסורד של הסיפור בלי לקפוץ על שלבים ובו זמנית בלי לעצור לשנייה, כאשר הכל קורה בטון קומי וקליל. מאוד מרשים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תוצרת אמריקה" – ביקורת #1

"תוצרת אמריקה". טום קרוז, דונל גליסון.

"תוצרת אמריקה" (American Made במקור) הוא שם מושלם לסרט הזה משתי בחינות. מדובר בעלילה שמבוססת על סיפור אמיתי שיכול היה להתרחש אך ורק בארצות הברית בסדר הגודל ובאופן שלו, ורק בארצות הברית נעשים סרטים בצורה כה מושקעת, קלילה וסוחפת. הדרמה הקומית הזאת (הקומדיה נובעת בעיקר מהמצבים האבסורדיים שבארי נקלע אליהם) היא כמו שילוב של "הזאב מוול סטריט" והסדרה "הפמליה", בלי החשיבות העצמית של ליאונרדו די-קפריו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"טירת הזכוכית" – ביקורת

"טירת הזכוכית".

"טירת הזכוכית" הוא עיבוד מרגש עם תצוגת משחק מרתקת, של רב המכר מאת ג'נט וולס באותו השם, בו היא מספרת את סיפור החיים המאד מיוחדים שלה בדגש על משפחתה היוצאת דופן. סרט עם רגעים מאוד חשוכים ונקודות אור זוהרות ביותר שלוקחים את הצופה לרכבת הרים של רגשות מבלי להצביע על מה נכון ומה לא נכון, מי הטוב ומי הרע, ועל זה אני מעריך אותו מאוד.

דסטין דניאל קרטון, שביים גם את הסרט "בית זמני" ("טווח קצר 12") מ-2013, עושה עבודה מצוינת בהעברת הצופה מהעבר של ג'נט (ברי לארסון) להווה. הוא מצליח להראות לנו את הקואורלציה בין ההתנהגויות של הדמויות וכך מפתח אותן. כמובן שהוא בעיקר מפתח את ג'נט ואת אביה, רקס (וודי הרלסון), אבל עדיין, המעבר הזה בין הזמנים נותן קצב ועניין לסרט שהיה יכול להיות מאוד משעמם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לוגאן לאקי" – ביקורת

"לוגאן לאקי". צ'אנינג טאטום, דניאל קרייג, אדם דרייבר.

"לוגאן לאקי" הוא סרט בתת ז'אנר שאני אוהב ובלט בשנות ה-60 ועוד אמצע שנות ה-70, של שודים (heist), בעיקר של כספות עם כסף או יהלומים, בין השאר עם "ה-11 של דני אושן" בכיכובו של פרנק סינטרה ב-1960, "טופקאפי", "גמביט", "איך לגנוב מיליון", "השוד המושלם", "המעגל האדום" הצרפתי, "היהלום הלוהט"  ו"העוקץ".

סטיבן סודרברג ביים, צילם וערך את הסרט (ויכול להיות שגם כתב אותו תחת שם בדוי שלישי שלו). גם כשהסרטים שלו פחות מעניינים או טובים, הם עשויים מעולה, ואני שמח שהוא לא פרש מבימוי סרטי קולנוע (למה לצאת בהצהרות?) כי הוא שופע כישרון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רוחות קרות" – ביקורת

"רוחות קרות". אליזבת' אולסן.

"רוחות קרות" אולי אינו סרט קל או מהנה לצפיה במובן הקלאסי, אבל הוא עשוי היטב ונוגע בנקודות רגישות בחברה האמריקאית. סרט המתח שעוסק ברצח שהתרחש בשמורה האינדיאנית בוינסקונסין מביא למסך צד אחר של אמריקה: צד המורכב מאנשים מיואשים החיים בקצה העולם. לכן אין פלא שהסרט, שעוסק בנושא מקורי ויוצא דופן, זכה בפרס הראשי של תחרות 'מבט מסוים' בפסטיבל קאן כמו גם פרס הבמאי, לטיילור שרידאן.

על אף שמדובר בסרט ביכורים, במובנים רבים שרדיאן הוא בכלל לא טירון. שני סרטיו הקודמים כתסריטאי, "סיקאריו" ו"באש ובמים", היו מועמדים ל-3 ו-4 פרסי אוסקר בהתאמה. אותו סגנון כתיבה שזיכה אותו בתשבוחות כה רבות נמצא גם בסרט הזה, כאשר לא פעם שהשממות הצהובות והחמות של טקסס הפכו בן רגע לישימון הלבן והקפוא של וויומינג. אך דווקא הפעם, כאשר הוא נמצא גם בתפקיד הבמאי, שרדיאן התרשל בכתיבה והסיפור שנגלה על המסך הוא הרבה יותר פשוט ולא מצליח להיבנות כמו שצריך וליצור עניין. התוצאה היא סרט שמרגיש כשואף להיות מופתי אך נשאר כטוב בלבד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המפסטד שלי" – ביקורת

"המפסטד שלי". ברנדן גליסון, דיאן קיטון.

למרות משחק טוב ומשכנע של שני השחקנים הראשיים, "המפסטד שלי" לא מצליח להיות סוחף מספיק, מעניין מספיק או מצחיק מספיק. מדובר בקומדיה רומנטית שמבוססת על הסיפור האמיתי והמאוד-מעניין של הארי האלווס ב-2007, הומלס אירי, שקיבל שטח בשווי כמה מיליוני פאונד. קשה להבין איך הבמאי ג'ואל הופקינס הצליח עם הקאסט הזה והסיפור הזה להביא לנו סרט כל כך משעמם.

בהשוואה לסרטו "הזדמנות אחרונה לאהבה" מ-2009, ב"המפסטד" מגיש לנו הופקינס סרט מאוד איטי ולא זורם. הגורם העיקרי לכך הוא תסריט בלתי שנון, קיטשי ולא מתוחכם. בסרטים מהסוג הזה, התסריט הוא הכל, מכיוון שהדיאלוגים בין הדמויות הם עיקר הסרט. אין כאן סצנות אקשן או סצנות רגשיות מאוד, הכל עובר בתסריט ובלי תסריט טוב, קומדיות רומנטיות בוגרות כמו "המפסטד" לא זזות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חולי אהבה" – ביקורת

"חולי אהבה". זואי קזאן, קומייל נאנג'יאני.

להרגשתי קומדיות הן דבר נדיר בעולמנו. על קומדיות רומנטיות בכלל אין על מה לדבר. עברו מן העולם הימים בהם זוג נפגש, מישהו מרמה מישהי (או להפך; כמובן שהכל במסגרת הטרוסקסואלית) אבל בסוף הודות לאהבה הם מנצחים הכל. "חולי אהבה" הוא סרט מצחיק מאד ורומנטי מאד, אבל הוא חסר את המאפיינים הקלאסים-מודרנים של הז'אנר. ראשית, קת'רין הייגל לא משתתפת בו. שנית, המכשול שעומד בפניהם הוא גם רמייה, אבל כזה שהסיבות לו ברורות וקיים בעולם האמיתי – שלא פשוט להתמודד ונדרשות הקרבות רבות. היופי בסרט הוא, שהאופי הדרמטי-רומנטי תואם את הטון הקומי שלו, שגם הוא מאד לא-אופייני לז'אנר וכולל בין היתר בדיחות על 11 בספטמבר. השילוב של שני אלה יוצרים סרט מרגש ומצחיק שאם רק לא היה סובל מתסמונת "שיבת המלך" (לא לדעת מתי לסיים את הסרט) הוא היה מושלם.

הייחוד שלו בנוף הקומדיה-רומנטית לא מפתיעה לאור זהות המפיק, ג'אד אפטאו שהסרט האחרון אותו ביים "אסון מהלך" מזכיר את "חולי אהבה". למרות שמבחינה עלילתית או תמאתית יש מעט מאד מן המשותף בין השניים, הדמיון בניהם הוא באופן בו הם מתייחסים ליחסים הרומנטיים בסרט קומי באופן מציאותי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ולריאן ועיר אלף הכוכבים" – ביקורת

"ולריאן ועיר אלף הכוכבים". דיין די'האן.

"ולריאן ועיר אלף הכוכבים" הוא סרט שעיקר כוחו מתבטא בעוצמה הויזואלית שנשפכת מהמסך עם כל מטר שצועדים בעיר, וחלושתו היא ולריאן עצמו. מצד אחד הסרט הוא הרפתקת חלל מרהיבה שבקלות יכולה לשבּות לעצמה מעריצים רבים, אבל ההתמקדות בשתי דמויות שלא מצליחות ליצור חיבור לקהל היא שמונעת ממנו לעלות לדרגה הבאה. הסרט אמנם מהנה, אך אינו מממש את מלוא הפוטנציאל שלו.

העיסוק בחלל ובחייזרים, כמו גם הצבעוניות והיופי המוקרנים על המסך, מבדילים את "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" ואת "האלמנט החמישי" משאר סרטיו של במאי האקשן הצרפתי לוק בסון ("ניקיטה", "לאון"). ההבדל בין הצמד הלה נובע מבחינה עלילתית: "האלמנט" היה סיפור מקורי, ואילו "ולריאן" מבוסס על סדרת הקומיקס הצרפתית 'ולריאן ולורליין'. סדרת הקומיקס רצה במשך 50 שנה, ומאפשרת לבסון לשאוב רבות מחומר המקור כדי להפוך את הסרט ליותר קוהרנטי והגיוני.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דנקרק" – ביקורת

"דנקרק".

אל "דנקרק" של כריסטופר נולאן הגעתי סקפטי. נולאן הוא הבמאי עליו כתבתי הכי הרבה במהלך חיי. יותר מעשרת-אלפים מילים כבר הקדשתי לו: החל מהבלוג שלי בו סקרתי את כל סרטיו עד ל"עלייתו של האביר האפל", דרך כתבה מסכמת ב"וואלה" ועד לביקורת על "בין כוכבים" באתר זה. הוא לא יצר סרט שלא ראיתי פעמיים, ולרוב, הצפיות היו בקולנוע. את "התחלה" ראיתי פעמיים עוד לפני שהוא יצא להקרנות מסחריות. זה לא יהיה מוגזם לומר שאני גרופי. ולמרות כל זאת, כאמור, הגעתי ל"דנקרק" סקפטי.

הסיבה לכך היא שאני מכיר את הקולנוע של נולאן ואני יודע במה הוא טוב ובמה הוא נופל. הטריילרים העלו בי חשש ש"דנקרק" הוא סרט עם רגש, ונולאן לא משהו ברגש… ובכן, בסרט הזה, נולאן עשה רגש בדרך נולאנית: פחות מלל, יותר קולנוע ובפחות זמן. הסרט 106 דקות, הכי קצר שלו מאז סרט הביכורים שלו שנעשה לפני עשרים שנה בסופי שבוע עם ציוד מושאל וצוות מתנדב – יחי ההבדל הקטן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »