"בושה". מייקל פסבנדר.
"בושה" הוא סרט מעוצב ומשוחק נפלא, ברם אינו מכיל ערך מוסף כלשהו למבט החטוף שהוא מעניק על חייו של גבר עם התמכרות. כבר ראינו סרטים שהציגו בצורה נועזת את ההתמכרות לסמים, וכעת מגיע סטיב מקווין עם הנטיה הנועזת שלו להציג דברים בדיוק כמות שהם במציאות – מבלי חסמים – ומציע לצופיו פרק בחייו של מכור לסקס, בלי הרבה מה לומר בנושא. הצופה לא יוצא מ"בושה" עם תובנות כלשהן או סימפטיה או רגש אחר. מקווין מציג את מה שיש לו, ועם זה מסיימים את הצפיה.
"רעב". מייקל פסבנדר.
"רעב" אינו מציג מבנה עלילתי שגרתי, אך באמצעות ריאליזם בלתי מתפשר של הבמאי סטיב מקווין ומחויבות יוצאת דופן מצד הכוכב שלו מייקל פסבנדר מתקבלת תוצאה מאלפת. גם אם לא ידעתם כלום על מאבקה של המחתרת האירית בממשל הבריטי שהובילה לשביתת הרעב ב-1981 ושעומדת במרכז הסרט, עדין תוכלו להפיק ממנו את המיטב בזכות כל מעלותיו הפילמאיות.
"מלון מריגולד האקזוטי". טום ווילקינסון, ג'ודי דנץ'.
"מלון מריגולד האקזוטי" הוא סרט מוצלח שעתיד להיות אחד הסרטים המצליחים ביותר השנה בישראל, להוציא את סרטי הפעולה והאפקטים למיניהם, דהיינו: זהו סרט בעיקר לקהל מבוגר- דבר כל כך נדיר ומבוקש(!) בימינו. מהסרט ייהנה הקהל שנהנה מסרטים כאלה, כלומר, מסרט דרמה עם סיפור נחמד, מאוכלס בשחקנים בריטיים מושלמים, צילומים יפים של הודו, ומינון נכון ומדויק של קטעים מרגשים ושורות מצחיקות.
"ג'ון קרטר". טיילור קיטש.
כבר במאי מתחילה עונת הקיץ בקולנוע האמריקאי. העובדה ש"ג'ון קרטר" נמנע מהתחרות החריפה של סרטי הקיץ, על אף שיש בו את כל המרכיבים של סרט קיץ שובר קופות: פעולה, אפקטים ותקציב גבוה, מצביעה שמקבלי ההחלטות ידעו משהו על הסרט שבידם: הוא לא סרט מוביל, הוא לא סרט שישבור שיאים.
"אודם". קלרה ח'ורי.
לא ברורה לי מה היתה כוונת התסריטאי-במאי יהונתן סגל עם סרטו השני "אודם". אני לא מתכוון ל"מה המסר שהתכוון להעביר" אלא: איזה סיפור בדיוק רצה לספר?
"קרוב להפליא ורועש להחריד". טום הנקס, תומאס הורן.
"קרוב להפליא ורועש להחריד" הוא סרט מרגש להפליא ורועש להחריד. מטרתו של הרעש בסרט היא להדגיש את מוחה הקודח של הדמות הראשית בו או להציג את אופיו המיוחד של הספר עליו הוא מבוסס, אך יש ברעש הזה מספיק כדי להרגיז את הצופה ולקלקל את הצפיה. היות ואת הטריקים לרעש ראינו כבר בעבר והיינו צריכים להיות מורגלים להם, לא מדובר בהישג-רע של מה-בכך. בנוסף לזאת, הדמות הראשית של אוסקר בן ה-11 מזכירה יותר את שלדון (ג'ים פרסונס) בסדרה "המפץ הגדול", מאשר ילד בגיל זה שהתמימות יפה לו ושדורש את חיבתנו, אך בזכות משחק מוצלח מתגברים גם על המשוכה הזו.
"מקום לחלום עליו". מאט דיימון.
אלה שאוהבים משחקי מילים על שם הסרט שהם מבקרים היו כותבים, אולי: "מקום לחלום עליו הוא סרט שכדאי לוותר עליו". בסרט, שיש בו נתונים פותחים טובים ומבטיחים, יש כל כך הרבה דברים גרועים שזה ממש מפתיע שמדובר בסרט אולפנים של יוצר בעל ותק. זו חידה בעיניי איך "מבלי שנרגיש", "מקום לחלום עליו" גרף כ-75 מיליון דולר בארה"ב, יותר מסרטים הרבה יותר מדוברים אחרים, כמו "הוגו", "דרייב" ו"50/50" – שלושה סרטים שגם עולים עליו באיכות – אך מזמן כבר נוכחנו לגלות שאיכות של סרט לא מבטיחה הצלחה קופתית.
"ד"ר פומרנץ". אסי דיין.
שש שנים חלפו בין שני סרטיו הקודמים של אסי דיין כבמאי ותסריטאי, "מר באום" ו"הבשורה על פי אלוהים", שבשניהם אף כיכב. חלפו שמונה שנים מאז האחרון ועד סרטו החדש "ד"ר פומרנץ". בין "הבשורה על פי אלוהים" ל"ד"ר פומרנץ" אסי שיחק בסרטים שעליהם זכה להערכה רבה, ושמו עלה לא-פעם לכותרות בשל חייו האישיים. בדרך כלל אני מצליח להתעלם ממה שאני יודע על שחקן כאדם פרטי אך במקרה הזה דמותו של ד"ר פומרנץ והסרט היו טובים יותר לו שחקן אחר היה מחליף את דיין, עם כל המטען שהוא מביא אתו.
"זאת מלחמה". טום הארדי, כריס פיין
אוהבים לסווג את קהל היעד המרכזי של קומדיות רומנטיות לנשים ואת חובבי הפעולה העיקרים לגברים, וב"זאת מלחמה" החליטו לנסות לפנות לכולם. קטעי הפעולה מוצלחים, אך ה"עלילה" מאחורי החלק הזה חלשה ביותר וכמעט לא קיימת. אחד המרכיבים החשובים ביותר בקומדיה רומנטית הוא הכימיה בין השחקנים, ובמקרה הזה יש אינטראקציה טובה טובה בין שלושת השחקנים הראשיים: ריס ווית'רספון, כריס פיין וטום הרדי.
"רמפארט". וודי הארלסון.
"רמפארט" (שם המחוז בלוס אנג'לס שבו מתרחש הסרט) הוא כמו שני פרקים של סדרת דרמה משטרתית, רק לא מעניין, מעמיק או טוב כמו סדרה טובה של ימינו. פעם אחת לפני שנים מעטות עבדו בטלוויזיה האמריקאית שחקנים, תסריטאים ובמאים שרצו לעסוק בקולנוע או טרם הצליחו לפרוץ לעולם הסרטים. בשנות השמונים והתשעים רצו סדרות דרמה טובות ומצליחות, ולקראת סוף שנות התשעים כחלק מתהליך מורכב ורב פנים, חל שינוי בסדרות הטלוויזיה האמריקאיות יחד עם ירידה באיכות סרטי הדרמה שיצאו מהוליווד (הדבר קשור, כמובן, לכסף; וגם לפריחת הקולנוע העצמאי, ריבוי ערוצי כבלים שמפיקים סדרות מקוריות, חשיבותן המוגזמת של ההכנסות בסוף השבוע הראשון של סרט, פנייה לקהל צעיר, הורדת סרטים באינטרנט ועוד ועוד).
"הוגו". אסא באטרפילד.
אין ספק שמרטין סקורסיזה, במאי "הוגו", אוהב סרטים, וסביר להניח שמה שמשך אותו לעיבוד הקולנועי של הספר "התגלית של הוגו קברה" הוא קו העלילה על הקולנוען. אם אגלה פה את שני המשפטים שמסכמים את הסיפור ב"הוגו" תבינו כמה הוא רזה ולא מושך. העובדה שהסרט עשוי טוב במעטפת יפה ובתלת מימד מצליחה רק במעט להסתיר את המחסור בסיפור (מושך).
"העזרה". ויולה דיויס (משמאל) עם אוקטביה ספנסר.
סרט הדרמה "העזרה" מוכיח כיצד באמצעות שחקנים טובים ובימוי טוב, ניתן להתגבר על דמויות סטראוטיפיות שראינו כבר עשרות פעמים ולהגיש סרט מוצלח במידת מה. נושא האפרטהייד בדרום האמריקאי של שנות ה-1960 מטופל כאן בכפפות של משי, אך ככל הנראה היה די בצורה זו כדי למשוך את הקהל כהה העור לגדוש את אולמות הקולנוע בארה"ב ולהפוך אותו להצלחה קופתית מסחררת.