איל ההון רון לאודר עוזב את ערוץ 10: יעביר את 30% ממניותיו בערוץ ליוסי מימן ויזרים 10 מיליון דולרים (כ-35 מיליון ש"ח) לשם מימון מרבית החובות ומחויבויות הערוץ עד כה. מימן, שלא הזרים כספים כבר שנה וחצי לערוץ, ישוב להיות בעל השליטה עם 51% מהמניות. בעל המניות השני הנותר הוא ארנון מילצ'ן, שאינו פעיל בערוץ כבר כ-5 שנים, ובעצמו ניסה למצוא דרך לצאת מהערוץ.
ההערכות הן שערוץ 10 יצטרך לצאת בפיטורים ובקיצוצים, וגם שהניסיון למכור את מניות לאודר ל-ג. יפית, היה רק ניסיון להפחית את האש סביב רצונו של לאודר לפרוש מן הערוץ המפסיד. לאודר היה היחיד שהזרים כספים לערוץ כבר זמן מה כאמור (ובסך הכל כ-500 מיליון ש"ח במרוצת השנים), וההשקעה לא הניבה לו תשואה עד כה. הוא פרש את חסותו על הערוץ בשנה וקצת האחרונות, ועל כן גם התחייב להעביר 10 מיליון דולרים לכיסוי מרבית החובות והמחויבויות של הערוץ. עם זאת, היוצרים שסיפקו ומספקים תכנים לערוץ אינם רגועים. במה יקצצו? ולמה הם באופן קבוע הסובלים העיקרים מהבעיות התזרימיות של ערוץ 10, אשר הכסף שלהם מגיע באיחור רב?
השחקן הבריטי וכוכב הסרט "לורנס איש ערב", פיטר או'טול, הלך לעולמו לאחר מאבק ממושך במחלה והוא בן 81. הוא מת בבית החולים ווילנגטון בלונדון.
או'טול נולד באירלנד באוגוסט 1932, ועבר בילדותו לאנגליה. בשנות -1950 החל להופיע בתיאטרון ובטלויזיה, אך עלה לתהילה עם הופעתו בסרט "לורנס איש ערב" (1962). בהמשך הופיע בין היתר בסרטים "מה חדש חתלתולה?", "קליגולה", ובמיני-סדרה "מצדה" (1981) שצולמה בישראל. הוא זכה בארבעה פרסי גלובוס הזהב, בפרס אמי אחד, והיה מועמד לשמונה פרסי האוסקר על הופעותיו בקולנוע – באף אחד מהם לא זכה. ב-2003 החליטה האקדמיה האמריקאית להעניק לו פרס אוסקר של כבוד, אך הוא ביקש מחבריה להמתין עם הענקת הפרס עד הגיעו לגיל 80 כי עוד יש לו סיכוי לזכות בפרס על הופעותיו הבאות בקולנוע. האקדמיה הסבירה לו כי אין מדובר בהוצאתו לפנסיה ממשחק ואו'טול אכן קיבל את הפרס; ואז ב-2006 אכן הצליח להיות מועמד שוב לפרס האוסקר על תפקידו בסרט "ונוס" (אך כאמור לא זכה). הוא לא הפסיק להופיע על המסכים, ובאחרונה דיבב דמות ב"רטטוי", הופיע בסדרה "שושלת טיודור", ועל אף שהכריז אשתקד על פרישה ממשחק באומרו "התשוקה שלי למשחק אבדה ולא תשוב עוד, הגיע הזמן לפרוש," הספיק להופיע בסרט נוסף שטרם עלה למסכים: "קתרינה מאלכסנדריה" (ש.ל.ר, Katherine of Alexandria) שצולם באנגליה ובמצרים.
או'טול הותיר אחריו שתי בנות מנישואיו לשחקנית שאן פיליפס, ובן נוסף ממערכת היחסים שלו עם קרן בראון.
הסרט הישראלי "הבן של אלוהים" של גיא נתיב וארז תדמור, התקבל למסגרת הקולנוע העולמי העכשיוי (World Cinema Now) פסטיבל פאלם ספרינגס 2014 בארה"ב.
הסרט מגולל מסע ליוון שאליו יוצאים אב ובנו: הבן יהודה (זהר שטראוס), מוזיקאי שחזר בתשובה, ואביו ניצול שואה יווני (מכרם ח'ורי) שחי בישראל. באחד הימים, כשנשלח האב לטקס ערים תאומות ביוון, הוא מנצל את ההזדמנות ומנסה לחפש אדם שהציל אותו בזמן מלחמת העולם השנייה. למרבה ההפתעה בנו מחליט להצטרף עמו למסע, השניים שרויים בסכסוך עמוק מזה שנים רבות, ובכל זאת בהוראת הרב, מסכים הבן להצטרף למסע של אביו, כדי להתפייס עמו. אך עד מהרה, המסע הזה מעמת את האב עם יוון המרוסקת, המצויה על סף קריסה כלכלית, כל כך שונה מהארץ שנחרטה בזיכרונו, פותח לשניהם פצעים ישנים, ומכריח אותם לעשות משהו שנמנעו מזה שנים, להתעמת זה מול זה ולנסות לצמצם את הפערים שביניהם.
הסרטים הישראלים "הנסיך הירוק" של נדב שירמן, "לכודים ברשת" של שוש שלם והילה מדליה, ו"הרי אני… הרי אתה…" של דקלה אלקסלסי, התקבלו לפסטיבל סאנדנס 2014 (ה-30 במספר) בארה"ב. "הנסיך הירוק" יפתח את מסגרת תחרות הקולנוע התיעודי הבינלאומית (World Cinema Documentary). "הרי אני… הרי אתה…" ישתתף במסגרת הסרטים העלילתיים הקצרים הבינלאומית.
"הנסיך הירוק" מגולל את סיפורו של אחד ממקורותיו הבכירים של השב"כ אשר גויס כמרגל בצמרת תנועת החמאס למעלה מעשור. מערכת היחסים בין המקור הפלסטיני לבין מפעילו הישראלי, חושפת סיפור על טרור, בגידה, בחירות בלתי אפשריות ועל חברות חוצת גבולות. "לכודים ברשת" מתעד את המתרחש בקליניקת הגמילה מאינטרנט לבני נוער הראשונה בעולם שמתקיימת בסין ודן בנושאים הקשורים לזכויות הילדים שמאושפזים בכפייה, להפרעת ההתמכרות לאינטרנט וכיצד סין מתמודדת עם התופעה. "הרי אני… הרי אתה…" עוסק ברגע אחד בין זוג נשוי, בעיצומו של משחק מקדים פרוורטי, אשר כביכול אמור להוביל להגשמת פנטזיה סאדו מזוכיסטית, אך נתקע בשלב המאבק על השליטה.
פסטיבל סאנדנס יפתח ב-16 בינואר בפארק-סיטי שביוטה, ארה"ב.
הפקת הסרט קיבלה גישה לארכיון אנה פרנק בבאזל, שנוסד בידי אביה אוטו פרנק. "להביא את יומנה של אנה פרנק לכל המסכים הינם הזדמנות ואתגר נפלאים. ישנו צורך אמיתי בחומר אמנותי חדש שישמור על הזיכרון חי גם לדורות הצעירים יותר."
בהפקת הסרט תשתתף כרגע דיאנה אלבוים ("כנס העתידנים") והוא יתחיל בפרה פרודקשן בסביבות חורף 2014.
הוכרזו המועמדים לפרסי גלובוס הזהב 2014 (ה-71 במספר), ומובילים במספר המועמדויות הסרטים: "12 שנים של עבדות" בדרמה (עם 7 מועמדויות) ו"חלום אמריקאי" בקומדיה (עם 7 מועמדויות). את הפרס המיוחד על שם ססיל בי. דה-מיל יקבל השנה הבמאי-תסריטאי וודי אלן.
כבכל שנה, הפרסים מחולקים לסרטי קולנוע, לסדרות טלוויזיה ולסרטי טלוויזיה. בתחומי הקולנוע וסדרות הטלוויזיה ישנה הפרדה בין דרמה לקומדיה/מוסיקלי. מפיקי "חלום אמריקאי" ביקשו לשייך את הסרט לקטגוריה הפחות-תחרותית (השנה) של הדרמה, אך ועדה של הכתבים שמחלקים את הפרסים החליטה לשייך אותו לקומדיות. סביר להניח שהמועמדים לאוסקר יורכבו מהמועמדים לגלובוס הזהב והמועמדים לפרסי איגוד השחקנים (SAG) שהוכרזו אתמול.
את הטקס ינחו ב-15.1.14 טינה פיי ואיימי פוהלר, שהנחו את הטקס בשנה שעברה (וחתומות כבר על הנחיית הטקס בשנה הבאה).
חמש עשרה שנה אחרי שירדה מהמסך, נדמה שנמצאה יורשת ל"סיינפלד". או לפחות לדמותה של איליין בניס: פרנסס האלדיי גיבורת הסרט "פרנסס הא" (בגילומה של גרטה גרוויג שגם השתתפה בכתיבה). פרנסס היא צעירה נירוטית בסוף שנות העשרים שלה שנדמה שלא עוצרת לרגע. היא משנה את דעתה כל שנייה, לא חושבת לרגע על הצעד הבא שלה, וחרדתית לגבי התוצאה הסופית של מעשיה. אין לה מערכת יחסים יציבה, שאיפות לחיים, ופטפוט למוות עם חברים בדירות ניו יורקיות – קל לראות את הדמיון לחבורה שדיברה על כלום.
ישנה תחושה שהסרט מנסה להיות חסר תכלית, על אנשים ללא תכלית. לכשעצמו זה אינו דבר רע לסרט – ההפך. יצירות מופת רבות היו עם עלילה רזה והתמקדו בדמויות ובחיי היומיום שלהם. אך ל"פרנסס הא" יש בסופו של דבר תכלית ברורה. בעוד לרוב אורכו של הסרט הקלילות עבדה ותאמה לסרט ואף היוותה את המניע העלילתי (אם ניתן לקרוא לחוסר החלטיות מניע) של הסרט, אבל הסרט שמסתיים כשהגיבורה פרנסס הגיעה להשלמה עם חייה כל האופי החמקני של הסרט מרגיש לא אותנטי ומשאיר את הצופה עם תחושת החמצה.
ביום שישי נפגשנו מבקרי הקולנוע בישראל -ואני ביניהם- כדי לבחור את הסרטים, היוצרים והשחקנים הטובים ביותר של השנה מתוך כ-30 סרטים ישראלים שהוקרנו בשנה האחרונה בבתי הקולנוע בארץ. זו הפעם הראשונה שפורום מבקרי הקולנוע בישראל מתכנס ובוחר את ההישגים הגדולים של השנה, והסרט הטוב ביותר שנבחר הוא "מי מפחד מהזאב הרע" של אהרון קשלס ונבות פפושדו. יחד עם "בית לחם" של יובל אדלר זכה הסרט בפרס הבימוי. אחד הדברים שבלטו השנה הוא היעדר כמעט מוחלט של תפקידים לנשים בסרטים ישראלים. סיון לוי זכתה בפרס השחקנית על תפקידה בסרט "שש פעמים", הקטגוריה היחידה שבה נערך סיבוב הצבעה יחיד.
פורום מבקרי הקולנוע הוקם השנה וחברים בו מבקרים מהעיתונות המודפסת, מהרדיו ומהאינטרנט. בדומה לתאי מבקרים דומים בחו"ל, הוחלט להכריז בכל שנה בדצמבר על הסרטים הנבחרים שלנו. אין טופס של מתמודדים והתהליך אינו כזה שבו כל מבקר בוחר את הטובים ביותר בעיניו ובעלי מספר הקולות הרב ביותר מוכרזים כזוכים. גם תהליך הבחירה דומה למה שנהוג בחלק מהמקומות בחו"ל, ובו בוחרים זוכה בכל קטגוריה אחת אחרי השנייה, ולא מצביעים לכולן יחד (צורה זו מעודדת, בין השאר, פיזור של פרסים ליותר סרטים).
מלבד הקטגוריה האחרונה (הסרט הלא-ישראלי), בכל קטגוריה מועמדים כל הסרטים הישראלים שהוקרנו השנה באופן מסחרי בבתי הקולנוע בארץ. בסיבוב הראשון בוחר כל מצביע את הבחירה שלו בקטגוריה. אם שום סרט/אדם לא זוכה במעל 50% מהקולות, נערך סבב הצבעה שני. בסבב הזה מועמדים רק שמות שהוזכרו בסבב הראשון. כל מצביע יכול לרשום עד שלוש בחירות מדורגות, וכל בחירה מקבלת ניקוד על פי הדירוג. גם במקרה זה הזוכה צריך להיות במעל 50% מפתקי ההצבעה.
הסרט הישראלי "כנס העתידנים" של ארי פולמן מצטרף לזכייתו של הצלם הישראלי אסף סודרי ("למלא את החלל") בפרסי האקדמיה האירופאית לקולנוע 2013 (ה-26 במספר). "כנס העתידנים" קטף את פרס סרט האנימציה הטוב ביותר של השנה, לצד עבודתו של סודרי שהוכרזה כבר באוקטובר כצילום הטוב ביותר על "למלא את החלל".
את פרס הסרט הטוב ביותר גרף "היופי הגדול" (ש.ל.ר, The Great Beauty) של פאולו סורנטינו, שאף זיכה את הבמאי בפרס הבימוי. את פרס התסריט קטף "בתוך הבית" של פרנסואה אוזון.
הפרויקט החדש של הבמאית הפולנית אגנישקה הולנד, מיני סדרה צ'כית בשם "הסנה הבוער", יוקרן מחר (שבת ה-7.12) בסינמטק תל אביב ולמחרת בסינמטק ירושלים. מדובר בשלושה פרקים בני 80 דקות כל אחד, ואין שום קשר למשה רבנו. הסיפור מתרחש בימים הסוערים של 1969. בהפגנות נגד הכיבוש הסובייטי הצית את עצמו למוות סטודנט לאמנות בשם יאן פלאך, והסנגורית דגמר בורסובה מגנה על משפחתו של פלאך במשפט נגד השלטון.
בתקופה שבה מתרחשת המיני סדרה, שהפיקה HBO-אירופה, הולנד למדה קולנוע בצ'כוסלובקיה. היא גדלה בפולין ודוברת פולנית, גרמנית, צ'כית ואנגלית. היא היתה מועמדת לאוסקר בשנה שעברה כבמאית הסרט הזר הפולני באפילה", שעסק בקבוצה של יהודים שהתחבאו במשך למעלה משנה במערכת הביוב של העיר לבוב בזמן השואה; בשנת 1985 היתה מועמדת לאוסקר כבמאית סרט אחר שעסק בשואה, "קציר הזעם" הגרמני; וב-1991 ביימה את הסרט "אירופה אירופה" הגרמני, שעליו היתה מועמדת לאוסקר על התסריט שעובד על פי ספר של שלמה פרל, תושב מעגן מיכאל.
פעם מזמן קבעתי כמה כללים לכתיבת ביקורת קולנוע, אחד מהם היה: "אסור להשוות". לא בין הספר לסרט ולא בין הגרסה המקורית של הסרט לבין הגרסה החדשה (או בין הסרט למשחק לוח עליו הוא מבוסס, חבילת הצ'יפס וכו'). במקרה של "שבעה צעדים" סרטו החדש של ספייק לי, ההשוואה למקור הדרום קוריאני של פארק צ'אן ווק מ-2003 היא לא כדי לדבר על הסרט עצמו – כי קל לראות את הפגמים בסרט לכשעצמו בלי קשר למקור – אלא כדי להגיד משהו על ההבדל בין קולנוע אמריקאי לקולנוע אסייאתי. זה הראשון הוא בעל נטייה להיות בוטה ומוגזם כמו דברים רבים בתרבות האמריקאית. נדמה שהיוצרים לא סומכים על הצופים להבין דברים ולכן הכל מוסבר, המוזיקה תכוון אותך שתבין את מה שצריך, המניעים של הדמויות הם קיצוניים כמו בתוכנית ריאליטי – עידון מהם והלאה.
מאפיינים אלו אינם קשורים כנראה לזהות הבמאי אלא להפקה ומטרות שלה. כי גם כשבמאי עתיר כישרון וקבלות כמו ספייק לי נכנס להפקה שיש לה שאיפות מסוימות – התוצאה הסופית יכולה להיות מאכזבת. לי, שמאז "האיש שבפנים" ב-2006 לא עשה סרט עלילתי מוצלח או מעניין, נכנס כאן לכיסא הבמאי להשכרה, כשלפניו עבדו על הסרט ג'סטין לין וסטיבן שפילברג. שפילברג תכנן ללהק את וויל סמית' בתור הגיבור ובכלל להתבסס על המנגה המקורית. ענייני זכויות יוצרים הפילו את הגרסה הזו, וכך הגיע הפרוייקט לידיו של ספייק לי שליהק את ג'וש ברולין לתפקיד הראשי.
קשה לראות איזשהו קשר בין הסרט הזה לסרטים אחרים של לי: החל מכמות השחקנים האפרו-אמריקאים בסרט (היחיד בעל תפקיד של ממש הוא סמואל ל. ג'קסון, שחזר להופיע בסרט של לי יותר מעשרים שנה אחרי "קדחת הג'ונגל" – אחת ההופעות המשמעותיות הראשונות שלו) ועד לנושא המרכזי שלו. אם בכל סרטיו יש לפחות נגיעה בנושאים חברתיים (אפילו בסרט מתח כמו "האיש שבפנים") ב"שבעה צעדים" זה מסתכם באיזכור של הנזקים של סופת קתרינה וטקס ההשבעה של אובמה – חוץ מזה הכל זה נקמה, נקמה, נקמה.
"שבעה צעדים". ג'וש ברולין.
הסרט מתחיל ב-1993. ג'וש ברלין מגלם את ג'ו דוסט, דוש טיפוסי: איש מכירות, מפלרטט עם אישתו של לקוח חשוב, אלכוהליסט, מזניח את הבת שלו שחיה עם גרושתו. בקיצור, אדם שאף אחד לא היה מתרגש אם הוא היה נעלם. וכך, כשהוא נחטף ונכלא בחדר מלון אף אחד לא מחפש אותו, עד שהוא מואשם ברצח גרושתו זמן מה אחרי זה. כשהוא נחשף לתוכנית טלויזיה בה הבת שלו מתראיינת על הטרגדיה שהיא עברה בחייה, הוא מחליט להשקיע את כל כולו לצאת מהכלא ולהוכיח לה את אהבתו: הוא נגמל מאלכוהול, מתאמן באמנויות לחימה ומתכנן את נתיב הבריחה שלו.
עשרים שנה אחרי שנכלא, ולפני שהוא מספיק לממש את התוכנית שלו, הוא משוחרר באופן מסתורי בדיוק כפי שנחטף: הוא מתעורר בתוך מזוודה בשדה ירוק, חמוש בחליפה, משקפי שמש ואייפון (ולא מגולם על ידי טומי לי ג'ונס). הוא יוצא להוציא לפועל את התוכניות שרקם בזמן הכליאה. כדי להסתגל לעולם הטכנולוגי שסביבו, הוא נעזר בצעירה עם חיבה למוכי גורל (אליזבת' אולסן) שחשה אמפתיה למצבו ומאמינה לחפותו. היא מטפלת בפצעיו וחושפת אותו למאה העשרים ואחת וליכולות של 'גוגל' ו'שזאם'.
בהיותו שמוק לא קטן, ג'ו, מכין רשימה של מועמדים אפשריים, מאתר אותם בגוגל ומפספס בגדול. למזלו, השובה המסתורי שלו חושף את עצמו די מהר (שרלטו קופליי) ומציב לו אתגר: אם הוא יגלה מי הוא ומה המניע שלו הוא יחוס על בתו של ג'ו אותה הוא חטף, ידאג לטיהור שמו וייקח את האשמה עליו, יתאבד ואף ישלם לו מליוני דולרים. עסקה משתלמת לכל הדעות. הבעיה העיקרית שהאמת והדרך אליה יכולות לכאוב יותר מלהיות כלוא בחדר מלון במשך עשרים שנה.
בדומה לסרט המקורי, ובהתאם לז'אנר, הסרט רווי אלימות (כולל סצינת הפטיש הידועה לשמצה) ומסתורין אודות סיבת הכליאה. אך האלימות היא לא החלק הקשה בסרט, וכשהעבר של ג'ו והשובה שלו נחשף, אנחנו רואים דברים באור אחר לגמרי, וכל חווית הצפייה שלנו נצבעת בצבעים אפלים. למי שראה את הסרט המקורי, הגרסה הזו היא מעודנת במובנים מסוימים, כי דווקא הבוטות האמריקאית פחות מזעזעת, אבל למי שלא מכיר את הסרט המקורי – צפויה חוויה מטלטלת (או כך לפחות היה לצופים אחרים באולם שלא ראו אותו ולא הבינו איך אני כל כך אדיש למתרחש).
הודות לשינויים קלים בתסריט, הסרט מותח גם את אלו שמכירים את הסרט המקורי, אבל המוגזמות שלו שבאה לידי ביטוי בעיקר במוזיקה וכן במשחקו של שרלטו קופליי שממשיך בקו של האדם מן היישוב שאיבד בורג או שניים, וצעקנותו הופכת את העניין לפארסה. במקום להציג ריבאונד, לי נופל שוב עם עוד סרט בינוני וחסר מעוף, ובעיקר מאכזב. שכן לראות יוצר גדול מוציא יצירה (או שמא מוצר) בינוני, ללא שום יומרות או חזון היא אחת מהחוויות מכמירות-הלב שיש באמנות.
למזלי אני לא לבד בדיעה על הסרט, ולי עצמו מאוכזב מהסרט ששונה מהגרסה המקורית שלו שארוכה בעשרים דקות. את חוסר הרצון שלו הוא הביע באופן הצגת הסרט: לראשונה בקריירה שלו סרט שהוא ביים לא כולל את הכותרת "A Spike Lee Joint" אלא קיבל את הכותרת הפשוטה "סרטו של ספייק לי". כל שנותר לנו הוא לחכות לגרסת הבמאי אם וכשתצא כזו.
"שבעה צעדים". שרלטו קופלי.
ייתכן שלי, אשר הצליח כל השנים הללו לתחזק קריירת אינדי משגשגת ומעניינת, נהיה חלוד עם השנים. אם בעבר עוד הצליח להתפרנס מסרטיו או מבימוי קליפים ופרסומות, הוא נתקל בקשיים בימים אלו להתפרנס ולמצוא מקורות לסרטיו ה"אישיים" יותר. כמי שמעיד על עצמו שעשה הד סטארטר עוד לפני שהייתה חיה כזו באינטרנט, אולי הבעיה בסרטיו האחרונים היא לא המימון, אלא היוצר. ייתכן שזה הזמן של לי לקחת הפסקה מעשייה עלילתית ולהתמקד רק בסרטים דוקומנטריים שהפכו להיות עיקר עשייתו בשנים האחרונות.
בנוגע לשם הסרט, אם מישהו מחפש הסבר יצירתי לשמו של הסרט, חבל על המאמץ. ההסבר הוא מאד פשוט. בדומה לבעייתיות שהייתה למפיצים הישראלים עם סרטי ההמשך של "בדרך לחתונה עוצרים בלאס וגאס", כך גם התרגום של הסרט המקורי היינו חסר משמעות בגרסה האמריקאית: בסרט המקורי שבעה צעדים היה כמות הצעדים שהיה על הגיבור לעבור כדי לשכוח את שעבר. בגרסה הנוכחית אין לכך זכר, חוץ מבשם.
איל ההון רון לאודר עוזב את ערוץ 10: יעביר את 30% ממניותיו בערוץ ליוסי מימן ויזרים 10 מיליון דולרים (כ-35 מיליון ש"ח) לשם מימון מרבית החובות ומחויבויות הערוץ עד כה. מימן, שלא הזרים כספים כבר שנה וחצי לערוץ, ישוב להיות בעל השליטה עם 51% מהמניות. בעל המניות השני הנותר הוא ארנון מילצ'ן, שאינו פעיל בערוץ כבר כ-5 שנים, ובעצמו ניסה למצוא דרך לצאת מהערוץ.
