"שנה גג". רוז בירן, רייף ספאל.
"שנה גג" מספר את סיפורם של זוג שמיהר להתחתן וכעת, לאור חוסר ההתאמה המובהק ביניהם, נשאלת השאלה האם יצליחו לעבור יחד את שנת הנישואין הראשונה. קומדיה רומנטית בריטית שהדבר הכי טוב שניתן לומר עליה הוא שהיא נעימה לעין ושהעלילה הילדותית אינה מכבידה יתר על המידה. בכל זאת, מאחר והתוצר נסמך על סלחנות הצופה ועל מצב רוח קליל במיוחד, עדיף לשמור את החוויה ל-DVD הפרטי.
"קוטלי המכשפות". ג'רמי רנר.
אם אתם מדמיינים אגדת ילדים קלאסית שעברה עדכון לימינו, תחשבו שוב. התיאור המדויק של "קוטלי המכשפות" הוא עמי ותמי כתירוץ לסרט פעולת אימה, שבינו לבין המקור של האחים גרים אין שום קשר. 90 דקות של סצינות פעולה מהירות ודי בוטות, שאינן מתאימות לילדים וידברו בעיקר למי שאקדחים, דם ואנימציה ממחושבת בווליום גבוה מדי משמחים אותו. על תוכן אין ממש מה לדבר וגם לא על יצירתיות שאינה טכנית. אגדת ילדים שמבקרת בכל מה שפחות מוצלח בשנות ה-2000 והופכת למרחץ דמים בתלת מימד הזקוק לריטלין.
"למלא את החלל".
"למלא את החלל" היה הסרט הקופתי ביותר בישראל בשנת 2012, ואף מכר כ-41% מכלל הכרטיסים לקולנוע שנמכרו לסרטים ישראלים במהלך השנה. סרטה של רמה בורשטין הציג בפני כ-295 אלף צופים: יותר מ-25 הסרטים (מתוך 26) האחרים שעלו לאקרנים באותה השנה, להוציא "העולם מצחיק", שהצליח לבדו למשוך מעל 182 אלף צופים.
"למלא את החלל" הביא את שנת 2012 לעליה קלה במכירות הכרטיסים לסרטים ישראלים, ביחס ל-2011 אז כיכב "הערת שוליים" עם כ-250 אלף צופים. בשנה החולפת נמכרו 711,941 כרטיסים לסרטים עלילתיים ישראלים, לעומת כ-538 אלף בשנה שלפניה (2011). מצד שני, ב-2012 הופצו 27 סרטים לבתי הקולנוע ובשנה הקודמת לה הופצו רק 15 סרטים. גם ב-2010 הופצו הרבה פחות סרטים – 17 אם לדייק – ובכל זאת היתה זו השנה המוצלחת ביותר מבין השלוש עם 1.1 מיליון כרטיסים שנמכרו לסרטים ישראלים עלילתיים.
"חלודה ועצם". מריון קוטיאר, מתיאס שונירטס.
"חלודה ועצם" הוא סרט נוסף שמצטרף לשורה ארוכה מדי של סרטים בשנים האחרונות שעשויים מצוין – צילום, עריכה, בימוי, משחק יוצאים מן הכלל – אך יש בהם פגמים, חסרים ו/או חסרונות שמונעים מהם להיות סרטים מצוינים. הסיפור לא "מחזיק" לכל אורך הסרט, משהו לא עובד, והבעיה, כרגיל, נעוצה בתסריט. שם הסרט, אגב, הוא ביטוי בצרפתית שפירושו דבר חסר ערך, שלא נשאר ממנו דבר מלבד… חלודה ועצם.
"המסע אל הפלנטה האחרת".
פרויקט האנימציה התיעודי "המסע אל הפלנטה האחרת" של תום קלס ממכללת ספיר, קטף את הפרס הראשי של תחרות קרן פרלוב ליצירה דוקומנטרית צעירה 2013 (ה-10 במספר). קלס קיבל במסגרת הזכיה מענק בשווי 40 אלף ש"ח להשלמת סרטו המתאר את גיבוש זהותו של יחיאל די נור בתור "ק. צטניק" מיום שחרור אושוויץ ועד לעדותו במשפט אייכמן.
על חבר השופטים שבחר בזוכה נמנים הקולנוען אורי סיון, מנהלת הדוקו והאקטואליה של קשת עדי גרתי, יואב אברמוביץ' מקרן רבינוביץ', העיתונאי שי פוגלמן והעורכת והמפיקה יעל פרלוב, בתו של דוד.
פרס ראשי
"המסע אל הפלנטה האחרת", תום קלס, מכללת ספיר
ליווי במסגרת הפריפריה
"יהדות, איסלאם והחיים שביניהם", נרדין דאהר, מכללת תל חי
"התמונות שבאלבום", צירדה מניוב, מכללת ספיר
הקולנוען והמחזאי יואל זילברג הלך הבוקר (ב') לעולמו בשנתו, והוא בן 86. זילברג זכה בשנת 2008 בפרס אופיר למפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע, ובאחרונה עיבד מחדש עם יגאל מוסינזון את המחזמר "קזבלן" (שכתב) עבור התיאטרון הקאמרי.
זילברג נולד בתל אביב, בן לשחקן 'האהל' בן-ציון זילברג. במלחמת העצמאות התגייס לצה"ל והיה בין מייסדי הצ'יזבטרון. בהמשך נסע ללמוד בימוי באנגליה יחד עם מנחם גולן, אך לאחר מספר חודשים שב לארץ והחל לעבוד ב"האהל" וב"הבימה". בשנות ה-1950 הוא ביים, כתב ועיבד למעלה מחמישים מחזות ומחזות מוסיקלים, ביניהם: "אמי הגנרלית" (אותו גם ביים לקולנוע),"קזבלן", "איי לייק מייק", "האידיוטית", "בוטיק השקרים", "ילדים חורגים לאלוהים", "יושה עגל", "הפריזאית", "החזן מוילנה" ועוד.
את דרכו הקולנועית פתח כעוזר במאי לאוטו פרמינגר בסרט "אקסודוס", ובהמשך ביים בעצמו את הסרטים "עץ או פלשטיין", "חסמבה ונערי ההפקר", "קוני למל בתל אביב" ו"קוני למל בקהיר", "הרשלה" ו"הרימו עוגן" בין היתר בישראל, עד שעבר ב-1984 לארה"ב לעבוד בחברת 'קאנון' של מנחם גולן ויורם גלובוס. ב-1995 חזר לעבוד בישראל בבימוי הסדרה הפופולרית "רמת אביב גימל".
"ארגו". בן אפלק לא מועמד לפרס הבימוי אבל יקח את פרס הסרט הטוב ביותר.
זהו, הגענו לישורת האחרונה וביום ראשון 24.2 יתקיים טקס האוסקר 2013 (ה-85 במספר). אני אוהב מאוד את טקס האוסקר למרות שאני יודע שלא הטובים ביותר מועמדים או זוכים, ועל אף האכזבה מהשנים האחרונות מההנאה המועטה מהטקס עצמו. אני גם לא תולה תקוות במנחה סת' מקפרלן, אבל מקווה שיהיו קטעי ביניים מוצלחים, כמה נאומים מרגשים ושלוש שעות מוצלחות. לא מזמן פרסמתי את רשימת המועמדים לאוסקר 2013 ופירוט לגביהם, וכעת הגיע הזמן להמר מי יזכו מביניהם.
סרט
"ארגו" הולך לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר מבלי להיות מועמד לבימוי. בפעם האחרונה שזה קרה זאת היתה הפתעה עם "הנהג של מיס דייזי" (1989), שזכה ב-3 פרסים נוספים. ב-60 שנה האחרונות הסרטים הזוכים זכו בעוד שני פרסים לפחות. אז "ארגו" צפוי לצרף אליו לפחות שתי זכיות נוספות (תסריט ועריכה?). "לינקולן", הסרט עם מספר המועמדויות הרב ביותר השנה (12) יזכה, כנראה, ולרוב יש סרט אחד שמועמד לסרט ולבימוי שיוצא ללא שום פרס, והשנה נראה שזה יהיה "חיות הדרום הפראי".
במאי
סטיבן שפילברג, "לינקולן". זו תהיה הזכייה השלישית של ספילברג בפרס הבימוי (אחרי "רשימת שינדלר" שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר, ו"להציל את טוראי ראיין" שלא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר).
יריב הורוביץ עם הפרס מפסטיבל ברלין 2013.
הסרט הישראלי "רוק בקסבה" של יריב הורוביץ קטף את פרס C.I.C.A.E של הפדרציה הבינלאומית לקולנוע אמנותי (Confederation Internationale des Cinemas d’Art et d’Essai) במסגרת פסטיבל ברלין 2013 (ה-63 במספר) בגרמניה. את הפרס הראשי של הפסטיבל, דב הזהב, קטף הסרט הרומני "עמידה של ילד" (ש.ל.ר, Child's Pose) של קאלין פטר נצר.
"רוק בקסבה" מתרחש בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, שנת 1989. חיילי צה"ל מוצבים על גג בנין מגורים בלב עזה, ומנסים להתנהל בשכונה כנגד אוכלוסיה עוינת והמשפחה שעל גג ביתם הם מוצבים. אחד החיילים (יון תומרקין) מנסה לבדל את עצמו מכל המתרחש, אל מוצא את עצמו בתפקיד השליח שנוקם את מות חברו. עוד מופיעים בסרט גם הנרי דוד, אנחל בונני, ולדימיר פרידמן, יותם ישי, רועי ניק, לביא זיטנר ויפתח רוה.
הסרט הישראלי עתיד לעלות בסוף השבוע הקרוב (21.2) לאקרנים בארץ, תזמון מושלם סביב זריקת העידוד הזו של ברלין.
"מת לחיות ביום טוב". סבסטיאן קוך, ג'יי קורטני, ברוס ויליס
הסרט החמישי בסדרת "מת לחיות" הנקרא "מת לחיות ביום טוב" אינו סרט טוב. הסיפור חלש, משפטי המחץ לא מצחיקים ורוב קטעי הפעולה לא מרשימים. זהו הסרט הקצר ביותר בסדרה בהפרש גדול מאוד. בעוד כולם נמשכו יותר משעתיים, הסרט בן פחות מ-100 דקות ובכל זאת הוא מרגיש ארוך מדי. הוא לא רק נופל מכל ארבעת הסרטים הקודמים, הוא פשוט סרט לא טוב בפני עצמו.
ברוס ויליס הפך לכוכב טלוויזיה כשגילם את הדמות החדשנית והמדהימה דיויד אדיסון בסדרה הנפלאה "בלשים בלילה", ובזכות התפקיד הזה – ואחרי שכל שחקן הוליוודי, בערך, דחה את התפקיד של ג'ון מקליין ב"מת לחיות" – הפך לכוכב קולנוע. "מת לחיות" (1988) הוא עדיין סרט פעולה מעולה (ראיתי אותו שוב לפני כשבוע). הסרט הראשון התרחש בגורד שחקים בלוס אנג'לס, "מת לחיות 2" (1990) בנמל תעופה בוושינגטון די-סי ובשניהם הופיעה אשתו של ג'ןו מקליין והזכירו את שני ילדיהם בשמותיהם. "מת לחיות 3" (1995) התרחש ברחובות ניו יורק. 12 שנה חלפו עד הסרט הרביעי, שהופיעה בו לוסי, בתו של ג'ון. "מת לחיות 4" הצליח מאוד בזכות שלושת הסרטים המוצלחים שקדמו לו ועל אף שהיה הכי פחות טוב, אבל אנשים אוהבים לראות את ברוס ויליס כג'ון מקליין. כעת 25 שנה אחרי הסרט הראשון, מגיע הסרט החמישי עם הבן של ג'ון מקליין.
"מפגשים". ג'ון הוקס.
הסרט "מפגשים" מציג את הסיפור האמיתי של מארק אובריאן, משורר שעקב מחלת ילדות שותק כמעט בכל גופו. כאשר בגיל 38 מחליט מארק כי הגיע זמנו לדעת אישה, הוא פונה לסרוגייט (מטפלת מינית), ועל מאמרו המתאר מפגשים אלה מבוססת העלילה. על אף האהדה לה זכה הסרט בפסטיבלי קולנוע שונים, מדובר בסרט שמרכיביו נחמדים אך הם אינם מפותחים מספיק. הסרט נותר פשוט וקטן ומפספס הזדמנות לרגש כפי שהיה צריך וכפי שללא ספק, יכל.
לאחר שחלה בגיל 6 במחלת הפוליו, הופך אובריאן (ג'ון הוקס, "קר עד העצם"), למשותק כמעט בכל חלקי גופו. כתוצאה הוא כבול רוב שעות היום לריאת ברזל המסייעת לו לנשום ונסמך על טיפול צמוד. כאשר אובריאן מפתח רגשות לאחת מהמטפלות שלו, גבריותו מתחילה להעסיק אותו יותר ויותר. המשורר המשותק, שמעולם לא התנסה במגע מיני, מחליט לנסות ולאבד את בתוליו ובעקבות כך הוא פונה לסרוגייט (הלן הנט, "מה נשים רוצות"), המסייעת לו לבחון את מיניותו.
על מפגשים אלה כתב אובריאן מאמר אותו עיבד בן לוין לתסריט. לוין גם ביים את הסרט והתוצר מוגדר כאחד הסרטים העצמאיים הבולטים של 2012 (זוכה פרס חבר השופטים ובחירת הקהל בפסטיבל סאנדאנס ועוד). לצד קרדיטים אלה, ראוי לציין שלמעשה "מפגשים" היה יכול להיות סרט גדול הרבה יותר ומאחר ולוין הוא בעל תפקיד מפתח ביצירה, האצבע המאשימה על כל מה שקטן ולא מפותח בו, מופנית אליו.
הסרט הישראלי "בננות" של איתן פוקס ובכיכובם של עפר שכטר, ענת וקסמן, יעל בר זוהר, אפרת דור, דאנה איבגי וקרן ברגר, התחדש בטריילר לקראת תאריך העליה החדש שלו לאקרנים ב-14 במרס (חג פסח). הרבה זמן לא שמענו מהפרויקט הזה, שבמקור לוהקו לו גם רותם אבוהב ומיה דגן לתפקידים ראשיים אבל זה בסוף לא הסתדר, ועכשיו נראה שפוקס קיבל משבצת נחשקת מאד לעלות בה – והוא זכה למלא אותה בתוך פחות משנה מאז העלה את הסרט הקודם שלו לאקרנים "הסיפור של יוסי". פוקס אולי אינו היוצר הכי פופולרי בארץ והסרטים שלו אינם זוכים לאהדה מוחלטת מקיר לקיר, אבל ראוי להעריך את היכולת שלו להרים סרטים בזמן קצר יחסית לקולנוענים ישראלים, ואת הפניה שלו בסרטיו לקהל ולא לתעשיה (הסרט יוצא ישירות לאקרנים ולא עוצר בדרך בפסטיבלים).
עלילת הסרט מספרת על חמש נשים וגבר, שכנים באותו הבנין שמבלים יחד ומצלמים עצמם בביצוע שיר מקורי שנועד לעודד את אחת מהם. הגבר שבחבורה שולח את הצילום לתחרות מוסיקלית בסגנון האירוויזיון, ובאורח פלא השיר מתקבל ליצג את ישראל בתחרות. תהנו:
דרור מורה
הסרט הישראלי "שומרי הסף" של דרור מורה זכה בפרס סרט התעודה החשוב ביותר של קרן הקולנוע למען שלום 2013 (ה-4 במספר) בברלין, גרמניה. את הפרס חלק "שומרי הסף" עם הסרט "מחפשים את שוגרמן" (ש.ל.ר, Searching for Sugar Man).
"שומרי הסף" כולל ראיונות עם שישה מראשי השב"כ לשעבר: עמי איילון, אבי דיכטר, יובל דיסקין, כרמי גילון, יעקב פרל ואברהם שלום. הם מדברים על חוויותיהם מהעבודה בשירות לאורך השנים, ועל חלקם בלקיחת ההחלטות של ראשי הממשלה בישראל. על רקע אלה, בוחן הסרט כיצד יכולים להתקיים ערכי יסוד וצדק אוניברסאלים ודמוקרטים כנגד המציאות הביטחונית המורכבת של מדינת ישראל.
הסרט הופק כקו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית-גרמנית-בלגית, והתחנה החשובה ביותר בדרכו העתידית כרגע היא פרסי האוסקר בעוד כשבועיים.