ביקורת: סיוט ברחוב אלם
ג'קי ארלי היילי הוא פרדי קרוגר. מתוך סיוט ברחוב אלם.
1,2 פרדי בא אליך. 3,4 עדיף שתנעלו את הדלת. 5,6 אחזו את הצלב (או מגן דוד במקרה שלי). 7,8 הישארו ערים עד מאוחר. 9,10 לא תשנו יותר. פרדי חוזר חתיך ושרמנטי מתמיד להנעים את חלומותינו. "סיוט ברחוב אלם" הטרי הוא גרסה מחודשת לסרט האימה מ-1984 שברמה מסוימת השאיר אותי ערה במרבית ילדותי בשנות ה-90 תודות לאחי הגדול עם ההצעה לצפות בסרט "מגניב". אל תקשיבו אף פעם לאחים הגדולים אם אתם רוצים לישון בלילה. בכל מקרה, על אף הטראומה והפחד, האיש בחולצה המפוספסת והציפורניים המחודדות שלו הפך לחלק בלתי נפרד מנוף ילדותי וללא ספק הביאני עד הלום כאשת קולנוע של העולם הגדול. בסרט החדש פרדי שב לרדוף ולתקוף באלימות נערים ונערות בחלומותיהם, אולם הרימייק נופל בהרבה מהמקור האגדי של אז שהיה הרבה מעבר לאלמנט "הנה אני מופיע פתאום ומבהיל אותכם" של זה הנוכחי. העובדה שווס קרייבן הבמאי המקורי לא מביים את הדמות שהוא עצמו יצר ברימייק ושאת דמותו של פרדי כבר לא מגלם פרדי המיתולוגי רוברט אנגלונד הופכת את הסרט לחביב לצפייה בעיקר למי שלא ידע את המקור. הגירסה החדשה מבטיחה לנו לקפץ במושבנו, אך לא ברמה שקרייבן האגדי עשה.
ישנן שמועות המתרוצצות בהוליווד לפיהן שלושה שחקנים מנהלים מגעים ראשוניים להופיע בסרטו של 
אחראי האפקטים הויזואלים, 
מנכ"ל סינמטק ירושלים לשעבר, 
