בשעה 14:25, מאת
לירן מזרחי
סנדרה בולוק עם קווינטון ארון. מתוך הזדמנות שניה.
בדרך כלל שמאמצים סיפור אמיתי למסך הגדול הוא חייב להיות יוצא דופן. במקרה של "הזדמנות שנייה", מדובר בסרט שאימץ סיפור אנושי ותעל אותו לכוונות הכי הוליוודיות שאפשר. בהתאם לטפיחת השכם האמריקאית והרצון להציג את האמריקאי המצוי כאדם נאור, שבא לעזור לכל הנדכאים והחלשים מציגים בסרט את הקפיטליסטים שעוד נותר להם רצון לעזור לזולת (או האמנם?). מדובר בסיפורו של שחקן הפוטובול השחור מייקל אור, שאומץ על ידי משפחה לבנה שעזרה לו לגלות את הכוח בתוכו והוציאה אותו מגורל אכזרי בשכונת גטו מלאת פשע. אני לא מערערת חלילה על הסיפור האנושי הזה, אבל הסרט מציג את החברה האמריקאית שבמידת מה מתנערת מהתנהלותה העצמית שיצרה מציאות, מצב חברתי ופערי מעמדות שנבעו מחשיבה קפיטלסטית קרה שמציגה את העזרה הזו באור אירוני ומר.
"הזדמנות שנייה" הוא בהחלט סרט אוסקר טיפוסי בעיקר משום שהוא מציג דרמה אנושית וסוחפת, שמחוללת דמות נשית שעברה שינוי, בין אם קוסמטי (האף העצום של ניקול קידמן ב"שעות"), או קייט ווינסלט שהזקינה ("נער קריאה"). סנדרה בולוק זכתה גם בגלובוס הזהב האחרון וגם באוסקר האחרון עבור תפקידה בסרט. יתכן שבמקרה של בולוק המשיכה המגמה של שחקניות, שמגלמות אישה שיוצאת מהמסגרת המקובלת כמתכון בטוח לפסלונים (במקרה הזה עולה לי לראש ג'וליה רוברטס ב"ארין ברוקוביץ'"). השאלה שבאמת מעניינת היא לא למה היא זכתה כשחקנית הטובה ביותר בשני המקרים, אלא נובעת מכך שבאמת השנה לא היתה מי יודע מה תחרות בקטגוריית השחקנים (עם כל הצער שבדבר). מה שאולי איפשר לבולוק להיות סוג של דמות אחרת מהפרסונה הרגילה שלה כביץ' חסרת הלב ("איזו מין שוטרת","ספיד1 ו2","ההצעה"), היא שאם קודם לכן הכל נעשה כדי להשיג את מטרתה כאן היא עושה הכל כדי לעזור למישהו אחר-שינוי שנוגד את דמותה הקולנועית ללא ספק אותו העריכו חברי האקדמיה. במאי הסרט ג'ון לי הנקוק לא מייצר שום דבר מעבר לקלישאות שאמורות לרגש, אך יוצרות מנגד מבוכה. האורך של הסרט אף הוא מראה עד כמה הוא נסחף והתרגש מעצם המעמד שלו כבמאי.
לחצו לקריאת הכתבה המלאה »
