"סוניק: הסרט".
"סוניק: הסרט" מצליח להפתיע לטובה, למרות שהוא למעשה מוצר צריכה נלווה לדמות שנולדה במשחקי המחשב ומשם יצאה לחלוש על העולם כולו. הוא עושה זאת באמצעות הומור טוב וכמה קטעי אקשן חביבים.
בניגוד לשם שנתנו לסרט בארץ, שרק מדגיש את היות הסרט מוצר נלווה, באנגלית שמו הוא כשם הדמות, "סוניק הקיפוד". ניכר שהושקעה מחשבה בסרט וניסו להפוך אותו לסרט שעומד בזכות עצמו לצד שאר המוצרים. לטעמי ההצלחה היא חלקית.
"מרגלים לא רגילים".
"מרגלים לא רגילים" (ששמו בעברית הוא גרוע רק במעט יותר משמו המקורי Spies in Disguise) הוא סרט אנימציית מחשב תמוה שלא בדיוק ברור למי הוא מכוון עם הרעיון של היונים בבסיסו. הוא לא גרוע, והוא בוודאי לא טוב – אלא פשוט עוד אפשרות לבלות פרק זמן חביב ולא מזיק עם הילדים מול מסך הקולנוע בחופש חנוכה.
הבעיה של הסרט מתחילה עוד בשלב הרעיון. לאנס סטרלינג, בלש העל של סוכנות הבילוש האמריקאי (ויל סמית') נקלע למזימה שהופכת אותו לנרדף בידי הסוכנות שלו כמי שנחשד למרגל שחצה את הקווים. עד כאן נשמע הגיוני בסך הכל. כולנו אוהבים את ג'ייסון בורן. בשלב זה נכנס אל חייו וולטר בקט (טום הולנד), חנון מוזר במיוחד בעל רעיונות לגאדג'טים לא שגרתיים ככלים להתמודדות עם האויב. בקט, שבתחילה מעורר גיחוך בלאנס, הופך להיות המוצא האחרון שלו בניסיון להוכיח את חפותו ולסכל את המזימה. לבקט יש תעלול מבריק בשרוול עליו הוא עובד שנים: שיקוי היעלמות. מסיבות כאלה ואחרות, שלא נדון בהן כרגע, שיקוי ההיעלמות לא הופך את לאנס לאדם בלתי נראה כפי שהתכוון אלא ליונה. זה השלב ששאלתי: מה?
"מלחמת הכוכבים: פרק 9 – עלייתו של סקייווקר". דייזי רידלי.
עוד לפני שעמוד תסריט אחד שלו נכתב, ניתן היה לצפות שהסרט "מלחמת הכוכבים: פרק 9 – עלייתו של סקייווקר" יאכזב כמות גדולה של אנשים. חרף הפגמים האמיתיים שיש בו, יש גם מספיק מה לאהוב. אפילו אם חוברו כאן קטעים רק לשם התרפקות נוסטלגית, אני כן אוהב את הדמויות הראשיות ורוצה לראות עוד מהן.
"מלחמת הכוכבים" היא סיפור אישי עבורי, ואי אפשר לדבר על פרק 9 מבלי לדבר על המשא הגדול שהוא נושא על גבו. לפני שנים רבות, בגלקסיה רחוקה רחוקה, יצא סרט עצמאי של יוצר עם חזון. היוצר ההוא רצה ליצור בסוף שנות ה-70 מערבון חלל שיתכתב עם הסדרות שהוקרנו בבתי הקולנוע כשהיה ילד. קראו לו ג'ורג' לוקאס. הוא כבר עשה סרט אמנותי ("THX-1138") שזכה לביקורות טובות וסרט התבגרות שיצר ז'אנר שלם ("אמריקן גראפיטי"), אבל אף אחד לא הצליח להבין מה הוא רוצה לעשות עם סרט המוזר הזה ומה זו השטות הזו שנכנסה לו לראש. סביבו היו במאים מכובדים כמו פרנסיס פורד קופולה ומרטין סקורסזה שניסו להסביר לו עד כמה חבל על הזמן שהוא משקיע בסרט הילדים הטיפשי הזה. אבל היה לו שם גם חבר בשם סטיבן שפילברג שאמר לו שזה הולך להיות להיט מטורף. וכך אכן היה.
"האירי". אל פאצ'ינו, רוברט דה נירו.
"האירי" של מרטין סקורסזה הוא סרט מלהיב ומתסכל, מרתק ומשעמם, מהיר ואיטי, ארוך וארוך. יש בו גודש רב, לפעמים רב מדי, ועם זאת, למי שיתן לו סיכוי מצפה תגמול גדול.
ראשית, שניים מגדולי השחקנים של שנות השבעים נותנים בסרט הזה תפקידים מעולים. שנים רבות עברו מאז שהם החלו לבלבל בין משחק למניירות. מי זכר שאל פאצ'ינו יודע לשחק ככה? מי זכר שהוא יודע מצד אחד להיות עוצמתי ומצד שני להיות פגיע? מי זכר שהוא יכול לחשמל את המסך? אני זכרתי. לכן השנים האחרונות היו כל כך מתסכלות. מי זכר שרוברט דה נירו הוא אחד מגדולי השחקנים אי פעם? מי זכר שהחיוך והמבט שלו יכולים להעביר כל כך הרבה? מי זכר שהוא יכול להיות כל כך רגיש ועדין? אני זכרתי. דה נירו באמת היה גדול השחקנים של דורו ואבדה גדולה לקולנוע. והנה, לפתע, שניהם מציגים תצוגת משחק מפעימה. זה לא פחות ממרגש.
"שליחות קטלנית: גורל אפל". ארנולד שוורצנגר.
"שליחות קטלנית: גורל אפל" הוא סרט מיותר לחלוטין. זה לא הופך אותו באופן מיידי לסרט גרוע – בשביל זה צריך אלמנטים רבים אחרים, שלצערי כולם נמצאים בו.
כל סרט המשך הוא מיותר בבסיסו. מעטות הפעמים שסרט המשך מצדיק באמת את קיומו. אבל אם סרט המשך מצליח להיות מהנה, זה מספיק כדי להפוך אותו לבעל ערך כלשהו, כי בסופו של דבר תמיד כיף להיפגש שוב עם דמויות אהובות.
אחרי כמה המשכים לא מושכים, החלק החדש בסדרת "שליחות קטלנית" הבטיח להחזיר את העניין לסדרה כי ג'יימס קמרון, היוצר ומי שביים וכתב את שני הסרטים הראשונים, נמצא בעמדת המפיק. טים מילר, שביים את סרט דדפול הראשון, הבטיח להביא רעננות חצופה. ואולי הכי חשוב: ארנולד שוורצנגר ולינדה המילטון חזרו לתפקידים המיתולוגיים שלהם. הציפייה מכל אלה היא, כנראה, הסיבה שהתוצאה מאכזבת במיוחד.
"משפחת אדמס".
גרסת האנימציה החדשה של "משפחת אדאמס" מוותרת על כל יחוד אמיתי שהיה למשפחה בעבר. אני מניח שהסיבה העיקרית לכך היא שהסרט מיועד הפעם לילדים קטנים והדמויות פשוט לא מתאימות להם.
"משפחת אדאמס" בגרסתו המצויירת החדשה מספר על הזוג הצעיר מורטישה וגומז, שבורחים בליל כלולותיהם ממקום מושבם, לאחר שתושבי העיירה מגרשים אותם. תושבי העיירה לא מוכנים שמפלצות יגורו בקרבתם. הם מגיעים אל ניו ג'רסי ושם, במקם מרוחק מבני אדם, לצד הביצה, הם מקימים את ביתם בבית חולים נטוש לחולי נפש, יחד עם לארצ' משרתם האהוב ו"זה", היד הקטועה והאהובה המלווה אותם.
"קסם של מפלצת".
"קסם של מפלצת" הוא סרט שראיתם כל כך הרבה פעמים, שעוד לפני שהוא יסתיים כבר תשכחו אותו או לפחות תבלבלו אותו עם עשרות סרטים אחרים.
הפוסטר של הסרט מתהדר בכך שמדובר בסרט מהאנשים שהביאו לכם את "הדרקון הראשון שלי". אל תלכו שולל אחר המשפט הזה. אני מניח שנכון יותר יהיה לכתוב על הסרט הזה שהוא הגיע מהאנשים שצפו ב"הדרקון הראשון שלי" ובכל סרט אנימציה אחר שהיה בנמצא.
"ג'וקר". חואקין פיניקס.
"ג'וקר" הוא לא סרט רע, אלא שהוא גם לא טוב במיוחד, ובטח לא עומד ברף שהציבו לו סרטים טובים אחרים בז'אנר. הוא מגיע אלינו לאחר שהיה לסרט הראשון מעולם גיבורי העל שזכה בפרס הגדול בפסטיבל חשוב (פסטיבל ונציה). הדיווחים הנלהבים הבטיחו יצירת מופת יוצאת דופן בעולם הקולנועי אליו משתייך הסרט. אז הבטיחו.
"ג'וקר" מספר את סיפור ההפיכה של ארתור פלק, קומיקאי כושל בעל הפרעות נפשיות, לג'וקר, אחד הנבלים הידועים ביותר בעולם הקומיקס, אם לא המוכר שבהם. הסרט כולו מוקדש לדרך היסורים אותה הוא עובר. ארתור, שמטפל באמו החולה (שסובלת גם היא ממחלת נפש) מנסה בכל כוחו לעמוד אל מול החברה שדורסת אותו פעם אחר פעם. בעקבות מקרים חוזרים ונשנים של אלימות פיזית ומילולית ומפחי נפש רבים, ארתור נשבר בסופו של דבר. הפיכתו של ארתור לג'וקר אינה נובעת מרצון להפוך לפושע, אלא מהווה תגובה לרוע ולאדישות של החברה שכמו מכריחה אותו להגיב בצורה אלימה ליחס בו הוא נתקל.
"היו זמנים בהוליווד". ליאונרדו די'קפריו, בראד פיט.
"היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו לא חף מפגמים, אך עדיין מדובר בסרט מרשים מאוד של יוצר מבריק, והמחשבות שהוא מעורר ממשיכות עם הצופה גם לאחר שהוא יוצא מבית הקולנוע. הסרט הזה כמעט ולא מאפשר דיון רציני ועמוק מבלי לגלות דברים מהותיים עליו. כדאי לדעת כמה שפחות לפני שהולכים אליו. בכל זאת, אנסה בקצרה להסביר מה הופך אותו לסרט כל כך טוב.
נתחיל בכך ששמו בעברית אינו מדויק. שם הסרט הוא Once Upon a Time… in Hollywood, "היה היה פעם… בהוליווד", כלומר אנחנו נמצאים באגדה או פנטזיה ולא בסרט נוסטלגי בלבד. זה לא צריך להפתיע את מי שעוקב אחר הסרטים של טרנטינו, אך עדיין, נראה שכשמדברים על הסרט הזה יש להדגיש זאת אף יותר, כיוון שזהו סרטו המאופק ביותר של טרנטינו מאז "ג'קי בראון" הנהדר (עד כמה שטרנטינו מסוגל לאיפוק, כמובן). הכוונה היתה לשמור על התבנית של הסרטים הקודמים שהתחילו ב"היו זמנים ב" (במערב, באמריקה) אבל כאן זה חוטא למקור.
"פליימוביל: הסרט".
עוד לפני שיצא, הרגיש "פליימוביל: הסרט" כמו שכפול של "סרט לגו". הצפיה בו הוכיחה שהוא אכן כזה, אך ההפתעה היא שהוא פחות גרוע ממה שניתן היה לצפות. הסרט נבנה סביב המותג פליימוביל הגרמני, שמשווק את צעצועיו כבר 45 שנים. כל קבוצת סטים עוסקת בנושא ספציפי – המערב הפרוע, משטרה, חלל וכו' – וסביב הרעיון הזה מתחיל הסרט, שפונה בעיקר לטווח גילאים נמוך – 5 עד 9. ילדים גדולים יותר (וכמובן מבוגרים) ישתעממו.
פתיחת הסרט היא אינה באנימציה: מרלה וצ'רלי הם שני אחים שאוהבים מאוד לשחק בסטים של הפליימוביל שלהם ולדמיין את עצמם במקומות רחוקים. מרלה מתכננת בדיוק לעשות את זה – עכשיו משסיימה ללמוד, היא עומדת לצאת ולטייל בעולם. אבל אז מתרחשת טרגדיה. הוריהם של מרלה וצ'רלי נהרגים ומשאירים אותם לבדם. בשלב זה מרלה מוותרת על החלום ונשארת כדי לגדל את צ'רלי.
"אנגרי בירדס 2".
"אנגרי בירדס 2" הוא סרט מיותר לחלוטין: אין בו שום יחוד או יופי, וכל מהותו היא עשיית כסף. הוא אמנם שיפור לעומת קודמו בסדרה, אבל זה בגלל שקודמו היה איום ונורא. "אנגרי בירדס 2" מצחיק יותר וסוחף יותר, אבל לא מספיק כדי להפוך לבעל ערך עבור הצופה המבוגר. הוא נוצר בחטיבת האנימציה של סוני, שהוכיחה לנו בשנה שעברה שיש לה יכולות מרשימות מאוד: "ספיידרמן: מימד העכביש" הוא אחד מסרטי האנימציה הטובים של שנות ה-2000 ואף אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הפעם, הם הסתפקו בעשיית סרט שכל תכליתו היא מכירת כרטיסים ומרצ'נדייז. מכיוון שכאמור אין ערך לצופה המבוגר, תהיה זו הפעם ביקורת משפחתית: שני בני, איתמר (בן 11) ודניאל (בן 8) ישתפו אתכם בדעותיהם לגבי הסרט.
"שכחו אותי בגלקסיה".
הקיץ הוא פח הזבל השנתי של סרטי האנימציה דלי התקציב. דלות התקציב נמדדת, כמובן, אל מול האולפנים הגדולים, ועל כן לא ניתן לקחת סיכונים – סרטים אלה חייבים להיות בנויים מכל אבני היסוד שהוכיחו את עצמם כבר בסרטים קודמים, מצליחים ומוכרים. "שכחו אותי בגלקסיה" נכלל בסל סרטים זה, אבל לזכותו יאמר שהוא עושה את העבודה שלשמה הוא נוצר על הצד הטוב ביותר – ילדים בני 6 עד 9 יהנו הנאה מרובה.