ביקורת: גראן טורינו
קלינט איסטווד, "גראן טורינו"
אחרי הרבה ציפיה לסרטו האחרון של קלינט איסטווד, הלכנו במתח לקולנוע כדי לראות האם הופעתו האחרונה של איסטווד כשחקן (שמועות רבותי, שמועות) תיחרט עמוק בתודעה של כולנו. אז אולי לא מדובר במשחק-של-חייו (אבל איך אפשר לשפוט שחקן גדול כמוהו שאו-טו-טו כבר בן 80 ורשימה כה ארוכה של סרטים מאחוריו), אבל אם מתייחסים לסרט עצמו, הרי שסוף סוף נהנינו מסרט בלי שמאלץ ואובר-מייקינג מיותר (אחרי סרטי מסע מפרכים כגון הסיפור המופלא של בנג'מין באטן). "גראן טורינו" הוא סרט קלאסי במהותו עם מאפיינים איסטוודיים מובהקים, כלומר – סיפור פשוט, נוגע ללב, דמות אחת קשה במיוחד שמתרככת לאורך הסרט אל מול עיניהן הבוחנות של הצופים, בימוי מדויק, שימוש במשחקי אור וצל ובמשקעי העבר על מנת להאפיל את הדמויות, ועוד.
איסטווד, שמייצר סרטים בקצב מעורר פליאה (ב-2006 עשה שניים: "מכתבים מאיווה-ג'ימה" ו"גיבורי הדגל", וגם ב- 2008 את "ההחלפה" ו"גראן טורינו"), ביים בפעם ה-29 סרט בחייו. בגיל 79, עם רשימה כה ארוכה ומשמעותית מאחוריו, הייתם חושבים שהוא ינוח לרגע… אבל לא איסטווד, שכבר עובד על הסרט הבא שלו, The Human Factor, שעתיד לצאת בדצמבר 2009 ויעסוק בתקופת כהונתו של נלסון מנדלה כנשיא לאחר נפילת האפרטהייד בדרום אפריקה. אבל אם נתמקד לרגע בפרויקט הנוכחי ופחות נתרגש מהתכנונים לעתיד, נוכל להעריץ בלב שלם במאי אמיתי ומוצלח שלקח תסריט פשוט למדי וב- 32 ימים (בלבד!) צילם סרט מצוין.
