"הזמיר" הוא דרמה סינית לכל המשפחה המספרת על סב ונכדתו היוצאים למסע אל כפר הולדתו של הסב. מערכת היחסים בין השניים היא מרכז הסרט ויש בה הזדמנות לבחון מפגש בין החדש והישן, המודרני והמסורתי והכל על רקע נופים יפהפיים של סין הכפרית. כנראה שבשפה או תרבות אחרת הסרט היה מתקבל פחות בברכה, אך האקזוטיות עושה את העבודה ומתקבל סרט חמוד ונעים, שמבוגרים וילדים יכולים להנות ממנו כאחד.
פיליפ מויאל הוא הבמאי העומד מאחורי הסרט והתסריט ולמעשה מבחינתו זו אותה גברת בשינוי אדרת, לאחר שבשנת 2002 הוציא את "פרפרים". גם במרכז הסרט הצרפתי ההוא עמדו אדם מבוגר וילדונת, היוצאים למסע משותף בעקבות בעל כנף. אז היה זה פרפר נדיר וכעת מדובר בזמיר. שני הסרטים פונים אל קהל היעד המשפחתי ובשניהם מידה רבה של קיטש. ההבדל הוא שמאחר והסרט הנוכחי ממוקם בסין, ארץ הנעה בין המודרני והמהיר לבין העתיק והאיטי, היכולת להמחיש את פערי הדורות אותנטית יותר והתרבות הזרה מוסיפה לתסריט המוכר עניין וצחוק נעימים.
"בסתר" היא דרמת פשע הממוקמת בפריז של מאה ה- 19 ובמרכזה יצרים ותשוקות. תקופה היסטורית של נימוסין והתנהגות נאותה סוגרת על תרז הצעירה, שהרוח החופשית המקננת בה נחנקת לא רק על ידי הסביבה, אלא בעיקר על ידי המסגרת המשפחתית בה היא כלואה. נעדר הפתעות ומתקשה להכיל או לפרוש כראוי את המורכבות הרגשית החשובה שבו, "בסתר" אינו מצליח לשחזר את הייחודיות המאפיינת את הספר עליו הוא מבוסס. סרט שהיה נהנה הרבה יותר מיד מכוונת מתוחכמת יותר או שהיה עליו להישאר על דפי הספריה, ממנה הגיע.
תרז (אליזבת' אולסן, "מרתה מרסי מאי מרלין"), שחייה באפריקה נקטעים על ידי מות אמה והחזרתה לאנגליה למגורים אצל דודתה (ג'סיקה לאנג, "אימה אמריקאית"). כעת, יתומה ובודדה, נאלצת תרז להפוך למטפלת הצמודה של בן דודה החולני קאמיל (תום פלטון, הלא הוא דראקו מאלפוי המרושע מסדרת סרטי "הארי פוטר", בתפקיד שמרמז כי לפלטון הצעיר עשויה להתפתח קריירה מעניינת), ומאוחר יותר מאלצת אותה דודתה אף להתחתן עמו. תרז הולכת ונמקה לצד בעלה הילדותי וחייה חסרי חיות, אך הכל משתנה כאשר המשפחה עוברת לפריז וחבר ילדות של קאמיל, לורן, חוזר אל חייהם (אוסקר אייזיק, "בתוך לואין דיויס").
סרט האינדי המצליח "שף", שבימים אלה זוכה להצלחה בקופות, מציב דילמה לא פשוטה כאשר רוצים לכתוב עליו. מצד אחד, במקום לכתוב עליו אפשר ישירות להגיש תלונה למשטרה על כך שסרט אינדי עם פוטנציאל נעים וקאסט נהדר, נרצח באכזריות כחצי שעה מעת תחילת ההקרנה שלו; מה שמתחיל טוב ומפתה מתחלף במהרה למפוספס וצולע. מצד שני, מדובר פה בכל זאת בסרט שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל טרייבקה האחרון, כך שנראה שהחביבות והפשטות, שאופפות בנדיבות את התסריט הלא אפוי, בכל זאת מצליחות למנוע ממנו להיות ממש נוראי ואף מעניקות לו את הזכות להיות פסק זמן קולנועי סביר. אולי אף נחמד.
אז מה הדין? מאסטר פיס קולנועי זה ממש לא – פספוס גדול זה ממש כן ובאמצע יש צופה שייצא מהסרט רעב (food porn תמיד עובד), מחויך (כי בכל זאת ברובנו חבוי אמריקאי רומנטיקן) ועם הרבה יותר מידע על אופן השימוש בטוויטר (פרסומת סמויה מישהו?). מכאן, לשיקולכם.
סינדרלה פוגשת את המפקח קלוזו; רומן לעקרות בית בכריכה רכה; המדריך להצלת העולם מאת מרתה סטיוארט (או כיצד תערכי מסיבה שתשנה את פני האומה) – כל אחד מאלה יתאר נאמנה את סרט הדרמה המביך "גרייס ממונאקו". סיפורה של מי שהזינה את דמיונם של רבים כאשר הגשימה את חלום הנסיכות האולטימטיבי, זוכה כעת לגירסה קולנועית המביעה ניסיון לאמירה משמעותית אך עיקרה פיתוי ילדותי לפנטזיה מיושנת והקטנת ביוגרפיה עם פוטנציאל מקסים לכדי סרט זול ומגוחך.
"קצה המחר" הוא סרט פעולה הממוקם בעולם עתידני בו חייזרים בלתי מנוצחים מאיימים על שלום כדור הארץ. כאשר ביל קייג' מגלה כי הרג של אחד החייזרים העניק לו את היכולת לחיות את יום הקרב שוב ושוב, עליו לגלות כיצד לנצל זאת על מנת להביס את הפולשים. על ידי שימוש בהגיון הבסיסי של משחקי וידאו, מתקבלת עלילה המתכתבת בצורה יפה עם האתגר המוצב בפני כל גיימר מתחיל- פסילה משמעה חזרה אחורה לתחילת המשחק ועבודה קשה על מנת לשוב לרמה המושגת והלאה. מותח במידה ומשעשע, "קצה המחר" מצליח ליצור סרט קצבי אך מרוסן, הירואי אך בעיקר צנוע- לא איכות מבוטלת כאשר הגיבור המככב הוא טום קרוז.
דאג לימן הוא במאי הסרט ("זהות כפולה", "מר וגברת סמית'"), אשר למעשה מבוסס על All You Need is Kill – רומן מדע בדיוני יפני שזכה להצלחה רבה ואף יצא בגירסה אנגלית. העיבוד לתסריט נעשה בצורה טובה ויש בו הדגשה של הרעיון הבסיסי והמייחד של העלילה, זה הלקוח מתחום משחקי הוידאו- בכל פעם שהגיבור נכשל, כלומר נהרג, הוא חוזר לנקודת ההתחלה ועליו לעבור את כל תלאות הדרך מחדש עד לנקודה בה נכשל, בתקווה שהפעם יצליח ויתקדם. כאשר הוא עושה את דרכו שוב ושוב, מאחר וברבות מהסכנות וההפתעות הממתינות לו הוא כבר פגש בסיבוב הקודם, כעת הוא מגיע לקראתן מוכן וכל שנותר לו הוא ללמוד כיצד להילחם טוב יותר או לחשוב על פיתרון חלופי.
את "קשרי דם" החדש אפשר לתאר בגסות כמו מפגש לא מוצלח בין שני הסרטים "חלום אמריקאי" ו"הלילה הוא שלנו". קחו מהראשון את הדגש החזק על שנות ה-70' (מינוס האפיל הסקסי), ומהשני את הרעיון של שני אחים הנמצאים משני צדי החוק, וחסכתם לכם טיול לקולנוע. למרות הניסיון לשחזר את הקסם המיוחד של התקופה ולהציע עלילה בגובה העיניים, הסרט נכשל כבר מרגע הליהוק. ארוך מדי, חסר מיקוד ובעיקר פשוט קלוש, "קשרי דם" אינו מצליח לעורר ענין.
העובדה שבמאי הסרט הוא השחקן הצרפתי גיום קאנה ("אתמול בלילה", "להתראות"), מסבירה משהו על תהליך הולדתו של "קשרי דם". למעשה מדובר ברימייק לסרט צרפתי בעל אותו השם (בצרפתית- Les Liens du san), אשר יצא ב- 2008 ובו כיכב גיום עצמו. כעת בתפקיד הבמאי, עולה השאלה האם הסיבה לשחזור היא רק הסיבה השכיחה של הנגשת יצירה, שהוכחה כמוצלחת, לקהל רחב יותר (AKA קהל אמריקאי שלא אוהב את המסך שלו באירופאית)? מאחר והסרט המקורי לא היה שובר קופות מיוחד וכמו כן, עברו כבר כמה שנים מאז שיצא לקולנוע, נראה שאכן הסיבה לתרגום טמונה במקום אחר.
"פריז פינת ניו יורק". רומן דוריס עם אודרי טוטו (מימין), קלי ריילי, ססיל דה פרנס.
"פריז פינת ניו יורק" היא קומדיה צרפתית נעימה ומתוקה על אב הנאלץ לעבור לניו יורק בעקבות ילדיו. מרגע הפתיחה הלא שגרתית ולכל אורכו, מזכיר הסרט יותר מכל סדרת טלוויזיה. לסדרה יש פריבילגיה, שלא לומר צורך, למלא את העלילה במספר רב של דמויות שיצרו ענין ויניעו את הסיפור קדימה; סרטים לעומת זאת, נדרשים להיות ממוקדים יותר, כך שיתאפשר לצופה ללוות את הגיבורים בהתרחשות ספציפית המוגבלת לזמן נתון. "פריז פינת ניו יורק" בוחר בדרך הביניים עם העדפה ברורה למדיום הטלוויזיוני. שעה לתוך הצפייה תשכחו את עצמכם בהתרחשות המאוד לא מתכנסת שעל המסך ותופתעו לגלות שאתם עדיין בקולנוע צופים בסרט. בכל זאת, משהו כנראה עובד נכון ב"פריז פינת ניו יורק" מאחר והטעם שנותר מהצפיה הוא מתוק וההיכרות המעמיקה עם הגיבור יוצרת משאלה לפרק נוסף.
"ארוכה הדרך למטה" מביא לקולנוע את סיפורם של ארבעה זרים הנפגשים על גג בניין בלונדון, ערב השנה החדשה. כל אחד מהארבעה טיפס אל הגג על מנת לסיים את חייו מסיבותיו הוא, אך המפגש הלא צפוי משנה את התוכניות. הסרט, המבוסס על רב המכר בעל השם הזהה של ניק הורנבי, מנסה לשחזר את הקסם של הספר אך שם את הדגש במקומות הלא נכונים ומפספס. התוצאה היא סרט משעמם עם התפתחות עלילתית מופרכת וצפויה.
פסקל שומיי ("שובר הלבבות"), לקח על עצמו את המשימה הלמעשה די מתבקשת ויחסית קלה הזו, של עיבוד ספר נוסף של הורנבי לקולנוע. רבות מעבודתיו של הסופר הקליל והטוב הזה זכו לגירסא קולנועית ("אהבה על הדשא", "רווק פלוס ילד"), כאשר הסרט המוכר והמצליח מכולם הוא "נאמנות גבוהה", שהפך לסרט קאלט. האמירה כי העברת ספריו של סופר זה לקולנוע אמורה להיות עבודה יחסית פשוטה נובעת מכך שלצד העובדה שכתיבתו קולחת, מלאת הומור ונבונה, הורנבי שומר על עלילותיו חפות ממורכבות נרטיבית שעשויה לסבך את מלאכת העיבוד. עם זאת, "ארוכה הדרך למטה" לקחה את הקלילות רחוק מדי וכך נשמרו כל המרכיבים הדרמטיים האיכותיים בחוץ.
מרטין (פירס ברוסנן), מגיש טלוויזיה שירד מנכסיו ויוקרתו, מחליט לסיים את חייו בערב השנה החדשה על ידי קפיצה ממגדל גבוה בלב לונדון. עד מהרה המהלך האובדני הופך למפגש חברתי לא צפוי כאשר אל מרטין מצטרפים ג'ס (אימוג'ן פוטס, "הדייט שהביך אותי"), ג'יי ג'יי (ארון פול, "הצורך במהירות", "שובר שורות") ומורין (טוני קולט). כל אחד מהארבעה מעוניין לסיים את חייו באותה הדרך הדרך בדיוק אך כעת משהכירו זה את זה הם מחליטים לנסות ולהישאר בחיים, לפחות לשישה שבועות נוספים.
"ארוכה הדרך למטה". פירס ברוסנן, טוני קולט, אימוג'ן פוטס.
פוטס היא שחקנית בריטית שכוכבה זוהר בימים אלה בהוליווד אך לנוכח המשחק שלה בסרט הנוכחי, אפשר לחשוב שהדבר נובע בעיקר מהעיניים הכחולות המיוחדות שלה. האופן בו היא מגלמת את דמותה ג'ס, נע בין התזזיתי לבין המוגזם והמרגיז ובכך היא מקצינה את הבחירה של יוצרי הסרט להתמקד בקליל והמשעשע על חשבון העמוק או הדרמטי יותר. הדמויות שקיבלו בספרו של הורנבי מאפיינים משמעותיים, הופכות על מסך הקולנוע לפלקטיות וכך משעממות למדי. דוגמה נוספת לכך ניתן לראות מקולט, שחקנית נהדרת ומוערכת, המנסה בזמן קצר להעביר דמות שברירית ומבוהלת. מאחר והתוכן והדיאלוגים המתאימים הושארו מחוץ לחדר העריכה, דמותה נראית משוחקת מדי ומועבר הרושם שקולט התאמצה להעביר אישיות שלמה בזמן קצר מדי.
הסרט לא היה בבעיה אם התוצאה הייתה משהו קליל ונחמד בלבד אך זה לא המקרה. הניסיון להפריד בין השמח לעצוב או לפחות הפרופורציה המוגזמת שנבחרה לטובת העליז, הותירו עלילה חלשה ולא מאוד מבוססת בה מככבות דמויות אנקדוטיות וכאמור, די משעממות (על אף כל ההתבדחויות וההיפראקטיביות של פוטס).
"המחברת הגדולה" הנו ספרה הראשון, המטלטל והמצויין, של אגוטה כריסטוף, הסופרת המוערכת שנפטרה בשנת 2011. העיבוד הקולנועי לספר, עיבוד שזכה בפרס הגדול בפסטיבל קרלובי וארי לשנת 2013, מבקש להחיות את סיפורם הקשה של זוג תאומים המופרדים מהוריהם במלחמת העולם השניה. בניגוד לספר העשיר והקשה לקריאה, שלא לומר המזעזע, הסרט חוסך מהצופה את הפרטים החמורים באמת ומתרכז בעיקר בהצגת התהליך הנפשי הקשה שעוברים התאומים. בעוד אין ספק שיש בכך ערך, עדיין, הסרט נותר כמבוא בלבד והמלצה נחרצת לחזור אל ספרה של כריסטוף, שהוא שיעור מאלף ועצוב על תוצאותיה ההרסניות של מלחמה על נפש האדם.
את הסרט ביים יאנוש סאס ההונגרי ושפת הסרט היא בהתאם (לבמאי ולסופרת עצמה) בעיקר הונגרית לצד גרמנית. אחד הדברים הבולטים בסרט הוא הצילום המצויין של כריסטיאן ברגר ("סרט לבן", "התנתקות"). הצלם המנוסה והנהדר אחראי לפריימים הקודרים והמדויקים המלווים בצורה נפלאה את התוכן המינימליסטי של הספר. בעזרתם מתקבלת תמונה שהיא מחד חפה מסנטימנטים אך מאידך הצבעוניות והאור שבה הם כעקבות משמעותיות לקושי, הבדידות והאבנורמליות שבמציאות המוצגת.
ג'ון טרטורו, המוכר משלל תפקידי משנה ותפקיד ראשי כברטון פינק של האחים כהן, ממשיך את דרכו כבמאי ומוציא כעת את הדרמה הקומית "רק ג'יגולו". הסרט, המתרחש ברחובות ברוקלין, מספר את סיפורו של מוכר פרחים נאה, שעקב מצוקה כלכלית מתפתה לעצת חברו ומנסה את דרכו כנער שעשועים. מאחר והנער הוא כבר גבר בן 50, בשלות רומנטית ושרמנטית ממלאת את המסך, שיחד עם הלוקיישן האטרקטיבי, מייצרים סרט מקסים ומשעשע, המצליח לפצות גם על עלילה שאינה מהודקת או מפותחת מספיק.
לאחר הצלחתו בחנויות הספרים, מגיע כעת "מפריח היונים", ספרו של אלי עמיר, לבתי הקולנוע. בדומה לספר, מבקש הסרט להביא לחיים את סיפורה החשוב של יהדות עירק, הקהילה העתיקה בעולם שנכחדה כאשר אלה עזבו את מולדתם ועלו לישראל. בשונה מהספר, שהיה לרב מכר, העיבוד הקולנועי חלש ומבולגן, אינו מצליח להעניק תחושת אותנטיות וגרוע מהכל, אינו מצליח לעורר עניין. מבחינה זו, העובדה שהתוצאה הסופית אינה משביעת רצון, בלשון המעטה, כואבת עוד יותר.
את העיבוד של הספר המצליח ערך ניסים דיין, שגם ביים את הסרט. אמנם "מפריח היונים" אינו סרטו הראשון של דיין אך בכל זאת הוא מוכר יותר בארץ כמורה לקולנוע ומבקר של התחום. ההחלטה להעביר את סיפור הספר למסך הגדול היא החלטה מבורכת מאחר והוא עוסק בהיסטוריה של יהדות עירק, קהילה שקורותיה אינן מוכרות בצורה מספקת על אף חשיבותה הגדולה.
מ"הנסיכה הקסומה" ועד "הארי פוטר" או "משחקי הרעב" – נראה שאלה בדיוק הסרטים שעבורם נולד הקולנוע. איתם הוא מדגים את היכולת הנפלאה שלו לממש פנטזיות פרועות ובעזרתם הוא מעניק מקלט מרוכז לשלל רגשות וחלומות. דוגמא לכך אנו מקבלים בימים אלה עם החלק הראשון בסדרת "מפוצלים", סרט הרפתקאות מדע בדיוני, שבהמשך לטרנד האחרון, מבוסס גם הוא על סדרת ספרי נוער. על אף שאין בו את הפנטזיה רבת הדמיון של "הארי פוטר" או את האיכות המושקעת של "משחקי הרעב", עדיין מעניק "מפוצלים" לצופה סכנה, מתח, סיפור אהבה ומנה מדודה של לקח ומוסר. סך הכל קצת יותר משעתיים, שאמנם לא ממש מצליחות להתאים לקהל בוגר מזה של נוער, אך עדיין מדובר בהפקה מושקעת המספקת כיף מושך וקל.
בעמדת הבמאי ניתן למצוא את ניל ברגר, שכבר מסרטיו "ללא גבולות" ו"אמן האשליות", ניתן לראות משיכה לעלילות מדע בדיוני ופנטזיה. "מפוצלים" מבוסס על טרילוגיית ספרי נוער מאת ורוניקה רות', ספרים המתרחשים בעולם דיסטופי עתידי, שהראשון בהם יצא בשנת 2011. הטרילוגיה של רות' זכתה להכרה והערכה רבה ובשלב זה נראה שהסרט עומד לשחזר את ההצלחה ובגדול. סרטי המשך המבוססים על שני חלקיה הנוספים של הטרילוגיה כבר נכנסו להפקה והם צפויים לצאת בשנים הקרובות.
