"חיים שלמים". גרטה לי, טאו יו.
"חיים שלמים" הוא סרט דרמה אמריקאי, שרובו דובר קוריאנית. זוהי דרמה מאופקת, וכולה סביב מערכות יחסים בין אנשים לאורך שנים, דרמה אנושית בסיסית שמתרחשת בסיאול ובניו יורק. זהו סרט שיימצא חן בעיני מי שאהב את "לפני הזריחה" והמשכיו.
"אופנהיימר". קיליאן מרפי, בני ספדי.
כריסטופר נולאן ("טנט", "התחלה", "בין-כוכבים"), שכתב וביים את "אופנהיימר" על ג'יי. רוברט אופנהיימר, אבי פצצת האטום, רוצה להרשים, רוצה שיתלהבו ממנו ואוהב לעשות רעש, לא במובן של "מכה גלים" אלא במובן של רמקולים רועמים עד רעידות של הכיסאות באולם. עם "אופנהיימר" הוא רצה לעשות סרט לא שגרתי על אדם חשוב מאוד בהיסטוריה האנושית, ויצא בידיים ריקות. הכול מרגיש כמו הקדמה לקראת משהו שבקושי קורה, וכמעט כל רגע וכל משפט של דיאלוג מכל דמות כמו כוונו לקדימון. כולם מדברים קדימונית וזה לא עובד. במקום להוביל לקטע הבא, בא לך לראות את הסרט שהם מפרסמים.
"אלף ואחד". טיאנה טיילור.
פסטיבל ירושלים 2023 – "אלף ואחד", זוכה פסטיבל סאנדאנס השנה, הוא סרט עצמאי טיפוסי בכך שהוא דרמה על מישהו מסכן, כמעט על גבול של ניצול המסכנוּת, ומציג את הקשיים של חייו עם עצמו, עם הסביבה, עם הנסיבות, בידיעה שלא יהיה סוף לגמרי טוב, גם אם לא נעדר אופטימיות מסוימת.
במקרה הזה, אינז (טיאנה טיילור, ששיחקה בגרסה החדשה של "גברים לבנים אינם יכולים" שעשו משום מה) שמשתחררת מהכלא ומאתרת את בנה טֶרי בן ה-6, שבזמן היעדרה עבר בין בתי אומנה. הסרט מתרחש בניו יורק ב-1994; אין שום סיבה לציון המקום והתאריך בכתובית אחרי שרואים את העיר המוכרת כל כך ושומעים חדשות שמסגירות את התקופה. זה אמור להוסיף אותנטיות, כאילו זה סיפור אמיתי?
"משימה בלתי אפשרית 7: נקמת מוות – חלק 1". טום קרוז, היילי אטוול.
אחרי שישה סרטים, הראשון שבהם ב-1996(!), סרט "משימה בלתי אפשרית" בכיכובו של טום קרוז כאית'ן האנט הפך להצלחה בטוחה. "נקמת מוות" חולק לשני סרטים שצולמו בזה אחר זה בתקציב של 290 מיליון דולר. למרות ההצלחה המובטחת (בארה"ב הסרט הקודם היה המצליח ביותר בסדרה), וכשטום קרוז חם מתמיד בעקבות ההצלחה האדירה של "אהבה בשחקים: מאווריק", עדיין לא הגיוני לשמוע מסיימון פג (חבר הצוות של אית'ן האנט מאז הסרט השלישי, האחרון עם המספר בשם) בעת צילומי החלק השני: "עדיין לא ראיתי תסריט לאף אחד משני הסרטים."
"חף מפשע". רושדי זם, לואי גארל.
"חף מפשע" הוא סרט פשע צרפתי, שמצליח לשמור על מיזוג מוצלח של מתח וקומדיה, ובמרכזו דמויות מעניינות ושחקנים טובים.
לואי גארל ("החולמים", "קצין ומרגל") כתב, ביים ומככב בסרט. זה הסרט הרביעי שהוא כתב וביים, וכמו בשלושת הקודמים הוא מגלם דמות בשם אבּל (Abel) אך אין קשר בין הסרטים. הסרט היה מועמד ל-11 פרסי סזאר, כולל לסרט הטוב ביותר, וזכה בשניים: על תסריט (גארל ושני כותבים נוספים) ושחקנית משנה (נעמי מרלן, העוזרת האישית של "המנצחת טאר", "דיוקנה של נערה עולה באש").
"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל". הריסון פורד.
"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" הוא הסרט החמישי שבו הריסון פורד מגלם את אינדיאנה ג'ונס, אחת הדמויות המוכרות בתולדות הקולנוע. הסרט מזכיר אבל לא דומה לשלושת הסרטים הראשונים, והוא עוד פחות טוב מהסרט הרביעי הנשכח והמיותר. אין ספק שהיו צריכים לעצור בטרילוגיה. ב"חוגת הגורל" חסר חוש הומור, הוא לא מספיק מבדר, ויש בו חלקים רבים מדי של סרט דרמה ולא סרט הרפתקאות.
בשנות ה-80 הריסון פורד היה כוכב ענק, אולי הגדול ביותר של העשור. אחרי "מלחמת הכוכבים" (1977), שממנו מארק האמיל (שגילם את לוק סקייווקר) היה אמור לצאת הכוכב מעצם תפקידו הראשי, שיחק פורד בשני ההמשכים (האימפריה מכה שנית, שובו של הג'דיי, 1980, 1983), "בלייד ראנר" (1982), "העד" (1985), "מפרץ מוסקיטו" (1986), "נערה עובדת" ו"פרנטיק" (שניהם 1988) ובעוד שלושה סרטים אדירים: "שודדי התיבה האבודה" ושני המשכיו: "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" (1985) ו"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" (1989).
"אסטרואיד סיטי". סקרלט ג'והנסון.
מי שמכיר את סרטיו של וס אנדרסון יקבל ב"אסטרואיד סיטי" בדיוק את מה שהוא מצפה (על כך בהמשך), ומי שלא יודע בדיוק למה הוא הולך עלול לסבול קשות, כמו להיכנס לשיחה עם אנשים שמכירים זה את זה במשך שנים. צופים משני המחנות יוכלו להפטיר את הסרט במילה "מגוחך", השאלה אם זה מגוחך לטעמכם או לא. מרוב דמויות -בגילום מיטב השחקנים, חלקם כבר שיחקו בעבר בסרטים של אנדרסון- חלקיקי הסיפורים מקבלים מעט מאוד מקום להתפתחות ולדרמה, שני דברים שנדמה שלאנדרסון התסריטאי לא אכפת מהם (הוא כתב את התסריט עם רומן קופולה, הבן של פרנסיס פורד).
"אלמנטלי".
"אלמנטלי" (כלומר: יסודי, בעברית) הוא סרט האנימציה החדש של "פיקסר" עם רעיון חביב שלא ידעו מה לעשות אתו. אין בו את המקוריות, הקסם, ההומור או קטעים בלתי נשכחים כמו בסרטיהם הטובים ביותר (סרטי "צעצוע של סיפור", "מפלצות בע"מ", "וול-אי", "משפחת סופר-על", "הקול בראש").
"מישהו שומע אותי". סנדרין קיברלין, פסקל אלבה.
"מישהו שומע אותי" הוא סרט דרמה רומנטית צרפתי שמעלה חיוך על השפתיים, חביב ביותר, צרפתי מאוד (היין נוכח, יש שיחות על סקס, ומאהבת).
אנטואן (פסקל אלבה, שגם כתב וביים) הוא מורה בתיכון שמתגורר לבד בדירה בפריז. הוא לא מודע לכך שהוא מאבד את השמיעה בשתי אוזניו. הצלצול הרועש והבלתי פוסק של השעון המעורר שלו מעצבן בכל בוקר מחדש את קלייר, אחת השכנות בבניין שלו, שמתעמתת אתו. קלייר (סנדרין קייברלן) היא אלמנה טרייה יחסית שמתגוררת באופן זמני עם בתה אצל אחותה ובעלה. לאנטואן יש גם עניין עם אמו הדמנטית ועם אחותו (עמנואל דבוס, שחקנית שבאופן מרענן אין לה שום בעיה לשחק מישהי שאינה תמיד נחמדה).
"שומרי הגלקסיה: חלק 3". קארן גילן, דייב בטיסטה, כריס פראט, פום קלמנטיף.
"שומרי הגלקסיה: חלק 3" הוא האחרון עם צוות השחקנים הנוכחי, ומזל שכך, כי מפחיד לדמיין לאן זה יכול להידרדר עוד יותר. לסרט הראשון נתתי את הציון 3.5, לשני 3, ולזה אני נותן 2. הוא לא איום ונורא כמו שיש בו עומס אדיר של דברים מיותרים, כשלים ובעיות שמונעים ממנו אפילו להיות מבדר. (והאם עוד יש צורך לציין שאין שום סיבה לצפות בסרט בתלת-מימד?)
אתחיל בחלק החיובי, הבסיס לעלילה. לשם שינוי לא מדובר במשימה להצלת העולם/כוכב לכת שלם אלא במשהו אישי יותר. רוקט (בקולו של ברדלי קופר בדמות הטובה ביותר שלו) נפגע והצוות הנאמן, בהובלת פיטר קוויל (כריס פראט), יעשה הכול כדי להצילו. גם האיפור מוצלח והיצורים שנוצרו במחשב, בעיקר רוקט.
"החוזה". ג'ייק ג'ילנהול, דיר סאלם. Credit: Christopher Raphael / Metro Goldwyn Mayer Pictures © 2023 Metro-Goldwyn-Mayer Pictures Inc.
"החוזה" הוא סרט על פי סיפור אמיתי על חייל אמריקאי באפגניסטן, סיפור מעניין מ-2011 שמרגיש כמו עיבוד של כתבת מגזין טלוויזיה מרתקת לסרט בן שעתיים ממוצע ורגיל. מה שעובד ויכול להיות מסקרן ומרגש לאורך עשר דקות הפך למוצר צפוי, עשוי טוב, אך לא לסרט יוצא מן הכלל.
ג'ייק ג'ילנהול מגלם את ג'ון קינלי, שמוביל יחידה קטנה של חיילים אמריקאים שתפקידה לאתר אמצעי לחימה של הטליבאן באפגניסטן. את הכוחות העצומים של צבא ארה"ב (כמעט 100,000 חיילים) ליוו עשרות אלפי מתורגמנים, גברים שהתנגדו למשטר הטליבאן והובטחה להם ויזה לארה"ב בתום השירות שלהם.
"הבית שלנו". וו רנלין, האי קינג.
"הבית שלנו", שהוקרן במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ברלין בשנה שעברה, הוא סרט סיני אטי על שתי דמויות שלא מרבות לדבר, שנמשך יותר מדי וממאיס את עצמו. הוא שייך לתת-הז'אנר שפסטיבלים אירופאיים אוהבים: סרטים על אנשים מסכנים, בדרך כלל בעלי כוונות טובות, שהחיים ובני אדם מתאכזרים עליהם. בעוד במהלך רוב הסרט יש סיבה לקצב המדוד, והוא מעניין כשמתרחשים בו דברים, כשהוא מציג התפתחויות קטנות, בשלב מסוים מאריכים יותר מדי ללא סיבה עד שמגיעים לסוף מותשים ושמחים שנגמר.