"הכל עבר בשלום". סופי מרסו.
"הכול עבר בשלום" הוא סרט דרמה צרפתי קטן שהתקבל בשנה שעברה לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן בזכות ארץ המוצא שלו והבמאי המוכר שלו (אם היו מצליחים להפיק גרסה זהה אחת לאחת בעברית הוא לא היה זוכה לכבוד הזה). בהתחלה צריך סבלנות כמו זו שנחוצה בהתמודדות עם אדם זקן, ולאחר מכן צופים בעניין בסיפור אנושי עצוב, פיסה מהחיים ערוכה היטב.
"בלאק-פון".
"הטלפון השחור" ("בלאק פון" קוראים לו בארץ, משום מה) מבוסס על סיפור קצר של ג'ו היל, בנו של סטיבן קינג, אחד הסופרים המצליחים והמוכרים בעולם. לא רק שהיל הוא סופר כמו אביו, הוא נוטה לכיוון האימה והאימה-הפנטסטית שאביו התמקצע בו. "הטלפון השחור" הוא קינג קלאסי, לחובבי האימה, שלא ימצאו פה הרבה דברים מקוריים אך הסרט עשוי כהלכה ואפילו מעל הממוצע.
"שנות-אור".
בארבעת סרטי "צעצוע של סיפור", שהראשון שבהם מ-1995 היה סרט האנימציה הראשון שכולו נעשה באנימציית מחשב, היו דמויות של צעצועים מוכרים -ביניהם מר תפוח אדמה וסלינקי- ושתי הדמויות הראשיות היו של צעצועים מומצאים: וודי הבוקר ובאז שנות-אור האסטרונאוט (כשמו של באז אולדרין מאפולו 11 שחגג השנה 92, אגב). את סיפור הרקע של וודי הראו בסרטים הראשונים, וב"שנות-אור" מגיע תורו של באז. אולם זה אינו סרט-מקדים (prequel) רגיל; הצעצוע באז שנות-אור מבוססת, כביכול, על הדמות הראשית מהסרט הנוכחי. על כן, לא טים אלן מדבב אותו אלא כריס אוונס (קפטן אמריקה) בליהוק מושלם. זה סרט הרפתקאות מהנה ומבדר, לכל המשפחה, עם פיתול עלילתי מיותר לקראת הסוף, ומסר כמו שדיסני אוהבים, גם אם מעט דוחפים אותו לגרון.
"עולם היורה 3: עולם חדש". כריס פראט.
"עולם היורה: עולם חדש" הוא עוד סרט המשך שנשען לא-מעט על נוסטלגיה. "עולם היורה" (2015) היה מוצלח ומהנה, "עולם היורה: נפילת הממלכה" (2018) היה הרבה פחות טוב (ומופרך עד כאב), והסרט הנוכחי מעט יותר טוב ומהנה ברובו, כל עוד מסתפקים במהתלה קצבית ולא מצפים לסיפור רציני עם היגיון ודמויות אנושיות (אני מתכוון לבני האדם, לא לדינוזאורים).
"אהבה בשחקים 2: מאווריק". טום קרוז.
"אהבה בשחקים: מאווריק" הוא סרט המשך לסרט מ-1986 שהפך את טום קרוז לכוכב בין-לאומי והקפיץ את המניות של משקפי השמש שהרכיב ואת מספר הנרשמים לחיל האוויר האמריקאי. קטעי התעופה הרבים הם חלק נכבד מהסרט החדש והם טובים מאוד. הסרט, שכולו נראה כמו פרסומת (לאפטרשייב, למשל), מסתמך עליהם ועל מרכיב הנוסטלגיה כדי למצוא את הקהל שלו. חובבי מטוסי קרב ימצאו את מבוקשם. יש הפעם מעט מאוד "אהבה" והרבה מאוד "שחקים".
"קדימה, קדימה". וודי נורמן, ואקין פיניקס.
"קדימה קדימה" זה מה שיעשה כל מי שינסה לצפות בסרט הזה בשירות סטרמינג כלשהו או ב-VOD. לא בטוח שאני רוצה להיות חבר של אנשים שאוהבים את הסרט הזה, שיש בו פחות עניין מאשר בישיבה בחדר המתנה בקופת חולים (לא חשוב באיזו קופה אתם או לאיזה סניף תלכו).
"דוקטור סטריינג' 2: במימדי הטירוף". זוצ'יטל גומז, בנדיקט קמברבאץ', רייצ'ל מק'אדמס.
הסרטים של "מארוול" אינם מצטיינים בעלילות שלהם אך רובם לפחות מבדרים. ב"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" העלילה מופרכת, לא מושכת וחסרת משמעות; כל זה היה נסלח אילו הסרט היה מצחיק, מרגש, מרשים, מקורי ו/או מלהיב, אך הוא לא עונה על אף אחד מהפרמטרים האלה. זה אינו סרט רע כמו "הפנתר השחור" (הביקורת שלי), התחתית של התחתית בסרטי "מארוול", אבל הוא לא מהסרטים שייזכרו לטובה בשרשרת הארוכה והלא נגמרת של סרטי גיבורי-העל שבאופן לא צפוי הפכו להצלחה גדולה יותר מהסרטים אודות גיבורי-העל המפורסמים יותר, סופרמן ובאטמן של החברה המתחרה DC.
"גלגל המזלות". קצוקי מורי, קיוהיקו שיבוקאווה.
שנאתי את "הנהגת של מר יוסוקה", הסרט היפני של התסריטאי-במאי המגוצ'י ריוסוקה שמוקרן בימים אלו בבתי הקולנוע (וזכה השנה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר) ושבתחילתו היו דברים מוצלחים ומבטיחים; ב"גלגל המזלות", סרטו החדש של ריוסוקה, צריך לדלות את הרעיונות הטובים שטובעים בקטעים ארוכים בלי שום סיבה. הוא הרבה יותר טוב ונסבל מ"הנהגת של מר יוסוקה", אך עדיין לא הייתי ממליץ למישהו עם דופק לראות אותו.
"הכל בכל מקום בבת אחת". קיי היו קוואן, מישל יו, סטפני הו.
מזמן לא היה שם של סרט שמבטא אותו כל כך במדויק. "הכול בכל מקום בבת אחת" ארוך מדי וקצר מדי, חוזר על עצמו, לא מוצא את עצמו, מוגזם, מגוחך, מרגש, מצחיק, חכם, מטופש, מושקע, מופרע, מצולם נהדר, ומכיל חלקים גדולים במנדרינית (כולל דיאלוגים מעורבים באנגלית). הוא בעיקר לא אחיד. אבין כאלה שיחשבו שהוא נוראי ואת אלו שיחשבו שהוא גאוני. הוא בהחלט לא לכל אחד, ונהדר שהוא מוקרן בארץ בבתי הקולנוע.
הסרט עוסק בבעלת מכבסה (מישל יאו, "נמר דרקון" ועוד הרבה סרטים טובים מ"עשיר בהפתעה"), הקשר שלה עם בעלה (קיי היו קוואן, שידוע כילד שלצד אינדיאנה ג'ונס ב"המקדש הארור" וב"הגוניס"), היחסים שלה עם בתה, אביה המבוגר, זכרונות, חרטות, הגשת דוח מס שנתי ועולמות מקבילים.
"אמהות מקבילות". פנלופה קרוז.
פדרו אלמודובר הוא תסריטאי-במאי שיש לו קהל מושבע בארץ ובעולם, מאלו שחובבי הקולנוע מרגישים חובה לראות כל סרט חדש שלו בזכות סרטיו עוד משנות ה-80. למרבה הצער, ב"אמהות מקבילות" הוא לא רק רחוק משיאו ("עקבים גבוהים", "אהבת בשר ודם"), הוא פשוט לא טוב ואני ממליץ לוותר עליו.
הסרט מרגיש ארוך, מיושן וחסר תנופה. העיצוב המשגע הצפוי נוכח בכל שנייה (כל תמונה שתלויה על הקיר, אגרטלים, עינית הדלת, האדום הקבוע), פנלופה קרוז טובה מאוד, אבל נעדרים דברים בסיסיים כמו דרמה, תשוקה, מתח, הומור.
"כוחו של הכלב". בנדיקט קמברבאץ'.
ביום ראשון יתקיים טקס הענקת פרסי האוסקר 2022 בהנחיית איימי שומר, וונדה סייקס ורג'ינה הול. פרסים יחולקו ב-23 קטגוריות (כמה מהן נראה בשידור חי? הויכוח עוד ער אז נחיה ונראה); לרוב יש 12-11 סרטים זוכים (ועוד 4 סרטים זוכים בקטגוריות של סרט תעודה, סרט תעודה קצר, סרט קצר וסרט אנימציה קצר, שנדיר שמועמדים בקטגוריות נוספות).
על פי מספר המועמדויות, אהבו את "כוחו של הכלב" ואת "חולית" (שלא מועמד אמנם לבימוי) עם 12 ו-10 מועמדויות (בהתאמה). השאלה היא כמה האהבה הזאת חזקה ותתבטא גם בזכיות. לא נראה ששני הסרטים האלה יצאו בידיים ריקות כמו הסרטים המפסידים ביותר בהיסטוריה: "נקודת מפנה" ו"צבע הארגמן" (עם 11 מועמדויות), "כנופיות ניו יורק", "חלום אמריקאי", "אומץ אמיתי" ו"האירי" (עם 10) שלא זכו באף פרס, אך מסתמן שהם לא יגרפו יותר מארבעה פרסים כל אחד.
הנה התחזית לזוכים-
סרט: כוחו של הכלב, בלפסט, סיפור הפרברים, ליקריץ פיצה, הנהגת של מר יוסוקה, חולית, אל תסתכלו למעלה, משפחה מנצחת, קודה, סמטת הסיוטים.
בימוי: ג'יין קמפיון (כוחו של הכלב), קנת' בראנה (בלפסט), סטיבן ספילברג (סיפור הפרברים), פול תומאס אנדרסון (ליקריץ פיצה), ריוסוקה הימג'וצי (הנהגת של מר יוסוקה).
זו תהיה הפתעה אם "כוחו של הכלב" לא יזכה בפרס הסרט בהתחשב בהיסטוריה. השניים היחידים שמאיימים עליו הם "בלפסט" שלא מועמד לעריכה (או לצילום), וזה לא סימן טוב בשבילו, והוא לא זכה בשום פרס מקדים (איגוד המפיקים, איגוד השחקנים, איגוד הבמאים, גלובוס הזהב) ושום סרט לא זכה באוסקר בלי לזכות לפחות באחד מהם. "קודה" הולך וצובר פרסים ותאוצה, אבל הוא מועמד לשלושה פרסים בלבד, ויותר מ-70 שנה לא זכה סרט שהיה מועמד לכל כך מעט פרסים, ובתקופה הזאת גם לא זכה סרט שלא היה מועמד לבימוי או לעריכה.
כך או כך, פרס הבימוי ילך לג'יין קמפיון. מקווה שהיא תכתוב נאום (היא צפויה לזכות גם על התסריט) כי היא לא נואמת טובה בשליפה מהשרוול (שתשלוף משם דף עם שורות כתובות).
"הנהגת של מר יוסוקה".
הייתי בפקקי תנועה יותר מעניינים מהסרט היפני "הנהגת של מר יוסוקה" עטור הפרסים, שמבוסס על סיפור קצר של הרוקי מורקמי, הסופר היפני המפורסם ביותר כיום (בעצם, אי פעם). מה יכול להיות משעמם יותר מאשר צפייה ממושכת בשחקנים שדוברים יפנית, מעט אנגלית ושפת הסימנים הקוריאנית יושבים בחדר בהירושימה וקוראים את הטקסט של המחזה "הדוד וניה" של צ'כוב? אולי צפייה ממושכת בשחקן-במאי לומד את הטקסט עם הקלטה בנסיעה במכונית?
ב-40 הדקות הראשונות הלכתי עם הקצב של הסרט, והיו רגעים של מחשבה, חוכמה (איך שקפוקו מנסה לשחזר רגע עם אשתו), עניין, אבל גם בפתיחה הארוכה הזאת יש מלל אין-סופי וחסר-פואנטה של האישה (מהרגע שהסרט מתחיל). בהמשך יש רגעים שגובלים בפרודיה על סרטים אמנותיים.