"לעוף מהתרגשות".
אני אוהב את הפדרו אלמודובר שלי מופרע וצבעוני, ובעיקר את סרטיו משנות ה-90 "אהבת בשר ודם", "קיקה" ו"עקבים גבוהים". פחות אהבתי את סרטיו ה'רציניים', ומסרטיו האחרונים אהבתי גם את "לחזור" ואת "העור בו אני חי" שלא היו קלילים או מצחיקים במיוחד. הידיעה שב"לעוף מהתרגשות" הוא חוזר לקומדיה ולקאמפיות עוררה בי מעט חששות, ולצערי הם התממשו: בסרט יש רגעים ספורים שמזכירים שמדובר בתסריטאי-במאי כישרוני, אך הסרט מביך ופוגע במוניטין של הבמאי הספרדי.
"סטארבק: תורם סדרתי". פטריק הורא.
"סטארבק: תורם סדרתי" הוא סרט קנדי דובר צרפתית. הוא מצחיק, אך פחות קומדיה ממה שחשבתי שאני הולך לראות. יש בו גם קטעים מרגשים, רעיונות יפים ומעל לכול בסיס עלילתי טוב: דיויד ווזניאק בן ה-42 מגלה שמתרומות הזרע הרבות שלו לפני שנים נולדו 533 ילדים, וש-142 מהם רוצים ותובעים לדעת את זהות התורם האלמוני שכינה את עצמו סטארבק (כשם דמות ב"מובי דיק"). יש גם עניין של דיויד עם חברתו לשעבר, האטליז המשפחתי, חוב כספי גדול של דיויד וההד התקשורתי של הסיפור אודות סטארבק.
בהכללה גסה (כמו כל ההכללות), סרטים הוליוודים נוטים לסבול מעמידת יתר במסגרת הסיפורית עם התבנית הברורה והמוכתבת של אירוע מחולל, משבר, פתרון וכו'; וסרטים אירופיים נוטים לסבול מדשדוש באמצע ומבעיה חמורה בשליש האחרון שלהם. "סטארבק" הוא סרט טוב שמצליח איכשהו לסבול יחד מבעיות של סרטים הוליוודים ושל סרטים אירופיים (אולי זה השילוב של קנדה בצפון אמריקה והשפה הצרפתית).
"המוצא האחרון". רוברט רדפורד.
למה? למה? למה היו צריכים להרוס? "המוצא האחרון" הוא סרט בן שעתיים; השעה וחצי הראושנה נהדרת: מותחת, סוחפת, מעניינת, דרמטית ועשויה היטב- ואז מגיעה חצי שעה שהורסת הכול: ארוכה, משתרכת וצפויה (הקטע בבקתה פשוט לא נגמר!).
זהו מסוג הסרטים שרוברט רדפורד היה מככב בהם בתפקיד העיתונאי בשנות ה-70, בסגנון "שלושת ימי הקונדור" ו"כל אנשי הנשיא". הוא מבוגר מדי לתפקיד שלו ב"המוצא האחרון", על אף שהוא מתאים לו יותר מכל התפקידים שגילם בסרטים הלא-רבים שבהם שיחק ב-14 שנים האחרונות. למרות שלא בלתי אפשרי להיות בן 76 עם ילדה בת 11 (לאם בת 48), זה עדיין מעט צורם.
"הקריאה". האלי ברי.
"הקריאה" הוא מותחן טוב עם סממנים של סרט אימה, שלא יכנס לרשימת סיכום כלשהי, ולזכותו יאמר שהוא גם לא מתיימר להיות סרט מהפכני או מקורי במיוחד. הסרט הופץ בארצות הברית לפני כחודש, חודש מרץ אינו חודש שידוע בסרטים הטובים שמוקרנים בו, והצלחתו של "הקריאה" שעלה 13 מיליון דולר בלבד (בעוד תקציב סרט הוליוודי ממוצע עומד על למעלה מ-40 מיליון) הפתיעה רבים. הסרט עשוי טוב והוא מעניין וקצבי, אך אין בו משהו יוצא מגדר הרגיל.
"אדמה מובטחת". מאט דיימון.
הרעיון מאחורי הסיפור הקטן במרכז "אדמה מובטחת" מלא כוונות טובות, אבל הסיבה היחידה שהוא הופק ושהוא מוקרן בבתי הקולנוע בארץ הם שניים משלושת האחראים הראשיים לסרט: הבמאי גאס ואן סנט והשחקן הראשי מאט דיימון, אחד מכותבי התסריט. הסרט לא זכה להצלחה בארצות הברית, וספק עם רבים בארץ ימצאו בו עניין.
גאס ואן סנט ("מילק", "איידהו שלי") ביים את התסריט הקודם שדיימון כתב ("סיפורו של ויל הנטינג" עם בן אפלק), וגם הפעם שותפו לכתיבה של דיימון מופיע בתפקיד משנה (הפעם זה ג'ון קרסינסקי מהסדרה "המשרד" האמריקאית).
"ארץ אוז".
שני הסרטים המצוטטים ביותר הם "מלחמת הכוכבים" (ושני סרטי ההמשך שלו) ו"הקוסם מארץ עוץ". בשני המקרים מדובר ביותר משורה אחת או שתיים מפורסמות. במקרה של "הקוסם מארץ עוץ" מ-1939 הדמויות, העלילה, התלבושת של דורות'י (והנעליים האדומות), הקופים המעופפים ועוד- מוזכרים שוב ושוב בסרטים ובסדרות אמריקאים, יחד עם המשפטים הרבים: There's no place like home; Lions and tigers and bears, oh my!; Follow the yellow brick road; Ding dong the witch is dead; Pay no attention to that man behind the curtain; I'm melting, melting! Oh, what a world! What a world!; Are you a good witch or a bad witch?; Toto, I've a feeling we're not in Kansas anymore; Oil can; The great and powerful Oz; If I only had a brain/heart; I'll get you, my pretty, and your little dog too!; We're off to see the wizard… the wonderful wizard of Oz; Horse of a different color; Surrender Dorothy ועוד. ב-1985 דיסני הפיקה סרט המשך מקסים אך לא מצליח שנקרא "בחזרה לארץ עוץ". כעת, בתלת מימד, עם כוכבים ותקציב של 200 מיליון דולר, מגיע סרט מקדים (prequel) שבו מראים לנו כיצד הגיע הקוסם לארץ שנקראת כמו שמו – "ארץ אוז".
"הכל יחסים". פול ראד, לסלי מאן.
"הכול יחסים" הוא סרטו הרביעי כבמאי של ג'אד אפטאו, ושתי הדמויות הראשיות שלו (ומספר דמויות משנה מאוד) הופיעו לפני כן בסרטו הטוב ביותר עד היום, "הדייט שתקע אותי". אהבתי את ההתחלות והרעיונות והדמויות ב"בתול בן 40" וב"אנשים מצחיקים" אבל הם היו סרטים ארוכים מדי, מתישים, לא אחידים ברמתם ולא מספיק מצחיקים. "הכול יחסים" סובל במידה פחותה מבעיות דומות, אך הוא טוב מהם, בוגר ומשעשע מאוד.
"פארקר". ג'ייסון סטאת'ם
בינואר-פברואר 2013 מוקרנים בבתי הקולנוע סרטים בכיכובם של ברוס ויליס, ארנולד שוורצנגר וסילבסטר סטלון ("מת לחיות" החמישי, "עומד אחרון" ו"כדור בראש", בהתאמה). עם שלושתם מופיע בסרטי "הבלתי נשכחים" כוכב הפעולה הצעיר (לעומתם) ג'ייסון סטאת'ם, שמככב ב"פארקר".
"פארקר" הוא הסרט העלילתי ה-13 של הבמאי טיילור האקפורד, שביים מגוון סרטים שכולל דרמה רומנטית ("קצין וג'נטלמן"), ביוגרפיה מוסיקלית ("ריי" על ריי צ'רלס) ומותחן ("סימן חיים" עם ראסל קרואו ומג ראיין). הוא מוכיח את יכולתו גם בסרט הפעולה הזה, בחירה שעל פניו היא מעט משונה מצדו.
בן אפלק זוכה עם פסלון האוסקר שלו לשנת 2013. צילום: Michael Yada / ©A.M.P.A.S.
הוכרזו הזוכים בפרסי האוסקר 2013 (ה-85 במספר) של האקדמיה האמריקאית לאמנויות הקולנוע: "ארגו" קטף את פרס הסרט הטוב ביותר למרות שהבמאי שלו, בן אפלק, לא היה מועמד לפרס הבימוי הטוב ביותר; וישראל שוב נותרה בידיים ריקות עם שני מועמדים לפרס התעודה, שהפסידו את הפרס ל"מחפשים את שוגרמן". כצפוי, לא היה סרט ששלט בזוכים- "חיי פיי" ב-4, "ארגו" זכה ב-3 פרסים, "לינקולן" ב-2, "עלובי החיים" ב-3, "ג'אנגו ללא מעצורים" עם 2 ו"סקייפול" עם 2.
אנג לי קיבל את פסלון האוסקר השלישי שלו על בימוי "חיי פיי", אחרי שזכה כבמאי הסרט הזר הטוב ביותר "נמר, דרקון" ועל סרט נוסף שזכה על בימוי ולא לסרט הטוב ביותר, "הר ברוקבק". גם דניאל דיי-לואיס קיבל את הפסלון השלישי שלו, עבור "לינקולן", אחרי "כף רגלי השמאלית" ו"זה ייגמר בדם". כריסטוף וולץ זכה בפרס האוסקר השני שלו (בתוך שתי מועמדויות) על תפקיד המשנה ב"ג'אנגו ללא מעצורים" – אחרי שזכה על "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו גם כן, בדומה לדיאן ויסט שזכתה בשני אוסקרים על תפקיד משנה על שני סרטים שביים וודי אלן ("חנה ואחיותיה" ושמונה שנים אחר כך "קליעים מעל ברודווי").
ההפתעה הגדולה של הערב נרשמה בקטגורית עריכת הצליל, שם היה תיקו ושני סרטים זכו בפרס הנחשק: "כוננות עם שחר" ו"סקייפול" – סרט ג'יימס בונד ראשון שזוכה מאז 1965. "סקייפול" שהיה בין שני הזוכים בתיקו השנה – הוא סרט ג'יימס בונד הראשון שקוטף יותר מפרס אוסקר אחד (והראשון שזוכה על שיר), וסך הכל מנין פרסי האוסקר של הסדרה הוכפל עתה מ-2 לארבעה.
רשימת הזוכים המלאה של פרסי אוסקר 2013:
הסרט הטוב ביותר
"ארגו"
"חלודה ועצם". מריון קוטיאר, מתיאס שונירטס.
"חלודה ועצם" הוא סרט נוסף שמצטרף לשורה ארוכה מדי של סרטים בשנים האחרונות שעשויים מצוין – צילום, עריכה, בימוי, משחק יוצאים מן הכלל – אך יש בהם פגמים, חסרים ו/או חסרונות שמונעים מהם להיות סרטים מצוינים. הסיפור לא "מחזיק" לכל אורך הסרט, משהו לא עובד, והבעיה, כרגיל, נעוצה בתסריט. שם הסרט, אגב, הוא ביטוי בצרפתית שפירושו דבר חסר ערך, שלא נשאר ממנו דבר מלבד… חלודה ועצם.
"ארגו". בן אפלק לא מועמד לפרס הבימוי אבל יקח את פרס הסרט הטוב ביותר.
זהו, הגענו לישורת האחרונה וביום ראשון 24.2 יתקיים טקס האוסקר 2013 (ה-85 במספר). אני אוהב מאוד את טקס האוסקר למרות שאני יודע שלא הטובים ביותר מועמדים או זוכים, ועל אף האכזבה מהשנים האחרונות מההנאה המועטה מהטקס עצמו. אני גם לא תולה תקוות במנחה סת' מקפרלן, אבל מקווה שיהיו קטעי ביניים מוצלחים, כמה נאומים מרגשים ושלוש שעות מוצלחות. לא מזמן פרסמתי את רשימת המועמדים לאוסקר 2013 ופירוט לגביהם, וכעת הגיע הזמן להמר מי יזכו מביניהם.
סרט
"ארגו" הולך לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר מבלי להיות מועמד לבימוי. בפעם האחרונה שזה קרה זאת היתה הפתעה עם "הנהג של מיס דייזי" (1989), שזכה ב-3 פרסים נוספים. ב-60 שנה האחרונות הסרטים הזוכים זכו בעוד שני פרסים לפחות. אז "ארגו" צפוי לצרף אליו לפחות שתי זכיות נוספות (תסריט ועריכה?). "לינקולן", הסרט עם מספר המועמדויות הרב ביותר השנה (12) יזכה, כנראה, ולרוב יש סרט אחד שמועמד לסרט ולבימוי שיוצא ללא שום פרס, והשנה נראה שזה יהיה "חיות הדרום הפראי".
במאי
סטיבן שפילברג, "לינקולן". זו תהיה הזכייה השלישית של ספילברג בפרס הבימוי (אחרי "רשימת שינדלר" שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר, ו"להציל את טוראי ראיין" שלא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר).
"מת לחיות ביום טוב". סבסטיאן קוך, ג'יי קורטני, ברוס ויליס
הסרט החמישי בסדרת "מת לחיות" הנקרא "מת לחיות ביום טוב" אינו סרט טוב. הסיפור חלש, משפטי המחץ לא מצחיקים ורוב קטעי הפעולה לא מרשימים. זהו הסרט הקצר ביותר בסדרה בהפרש גדול מאוד. בעוד כולם נמשכו יותר משעתיים, הסרט בן פחות מ-100 דקות ובכל זאת הוא מרגיש ארוך מדי. הוא לא רק נופל מכל ארבעת הסרטים הקודמים, הוא פשוט סרט לא טוב בפני עצמו.
ברוס ויליס הפך לכוכב טלוויזיה כשגילם את הדמות החדשנית והמדהימה דיויד אדיסון בסדרה הנפלאה "בלשים בלילה", ובזכות התפקיד הזה – ואחרי שכל שחקן הוליוודי, בערך, דחה את התפקיד של ג'ון מקליין ב"מת לחיות" – הפך לכוכב קולנוע. "מת לחיות" (1988) הוא עדיין סרט פעולה מעולה (ראיתי אותו שוב לפני כשבוע). הסרט הראשון התרחש בגורד שחקים בלוס אנג'לס, "מת לחיות 2" (1990) בנמל תעופה בוושינגטון די-סי ובשניהם הופיעה אשתו של ג'ןו מקליין והזכירו את שני ילדיהם בשמותיהם. "מת לחיות 3" (1995) התרחש ברחובות ניו יורק. 12 שנה חלפו עד הסרט הרביעי, שהופיעה בו לוסי, בתו של ג'ון. "מת לחיות 4" הצליח מאוד בזכות שלושת הסרטים המוצלחים שקדמו לו ועל אף שהיה הכי פחות טוב, אבל אנשים אוהבים לראות את ברוס ויליס כג'ון מקליין. כעת 25 שנה אחרי הסרט הראשון, מגיע הסרט החמישי עם הבן של ג'ון מקליין.