"מלחמת העולם Z". בראד פיט.
"מלחמת העולם Z" הוא סרט פעולה (מהול במתח ואימה) מהנה, עשוי היטב, מלא תנופה ועניין. זוהי ביקורת על הסרט, לא על הספר ולא על העיבוד שלו (ולא רק בגלל שהסרט התרחק מאוד מהספר ושינה דברים רבים בו).
ה-Z בשם הסרט משמעו "זומבים". מדובר במגיפה עולמית שמחסלת את אוכלוסיית העולם. ג'רי ליין (ברד פיט) נאלץ להצטרף לצוות שמנסה להציל את העולם, כדי שמשפחתו תהיה מוגנת מהנגע שמפיל חללים.
"לפני חצות". אית'ן הוק, ג'ולי דלפי
עולם אוהבי הקולנוע מתחלק, כנראה, לשניים: אלו שחיכו בקוצר רוח ל"לפני חצות", ואלה שלא יודעים במה מדובר. לאוהבי הסרטים "לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה" עצם קיומו של הסרט הוא סיבה לשמחה, ואני שמח לדווח שהסרט שמפגיש אותנו שוב עם סלין וג'סי אינו מאכזב כלל. למי שלא יודע במה מדובר: "לפני חצות" הוא סרט המשך של "לפני הזריחה" (1995) ושל "לפני השקיעה" (2004), שני סרטים שכדאי לראות גם לולא היה סרט שלישי חדש. כדי ליהנות ולהבין את "לפני חצות" כמו שצריך יש לראות ולהכיר את שני הסרטים הקודמים. למי שראה אותם בעבר מומלץ לראות את שניהם שוב לפני הצפייה בסרט השלישי.
נדיר שמצלמים סרט המשך לסרט דרמה, על אחת כמה וכמה שני סרטי המשך, אך זה לא הייחוד היחיד של הסרט שלפנינו. "לפני הזריחה" היה סרט דרמה קטן, שעלה 2.5 מיליון דולר בלבד והרוויח 5 מיליון (בארצות הברית). עלילתו הפשוטה: ברכבת לווינה נפגשים ג'סי האמריקאי (אית'ן הוק) וסלין הצרפתייה (ג'ולי דלפי) והם מבלים את הלילה בהיכרות עד הזריחה. במשך השנים הסרט זכה להערכה וצבר מעריצים רבים. מאז 1995 המשיכו הבמאי ריצ'רד לינקלייטר, אית'ן הוק וג'ולי דלפי להישאר באור הזרקורים. דלפי שיחקה בסרטים שונים והופיעה בשבעה פרקים של "אי-אר". ב-2003 ביים לינקלייטר את סרטו המצליח ביותר, "רוק בבית הספר" עם ג'ק בלאק (שגרף מעל 80 מיליון דולר בארצות הברית), והוק היה מועמד לאוסקר הראשון שלו כשחקן משנה ב"יום אימונים מסוכן".
"הפרש הבודד". ארמי האמר וג'וני דפ.
קשה למצוא משהו טוב לומר על "הפרש הבודד" על כל 149 הדקות שלו. על רקע כתוביות הסיום של הסרט רואים את טונטו, דמותו של ג'וני דפ, מתרחקת מהמצלמה בעמק של שטח פראי. הוא הולך לאט, שום דבר מעניין לא קורה, והוא לא מפסיק ללכת. ככה בדיוק הסרט כולו.
אחרי שלושה סרטי ההמשך המצליחים בצורה בלתי רגילה של "שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה", החליטו לנסות לשחזר את ההצלחה הבלתי צפויה עם אותו הצוות ובראשו מפיק-העל ג'רי ברוקהיימר, הבמאי גור ורבינסקי, צמד התסריטאים טד אליוט וטרי רוסו, וג'וני דפ בתפקיד הראשי (הצוות כולל גם את אותו מלחין, עורך, מעצבת תלבושות, מאפרים, אנשי אפקטים ופעלולנים). סרטים על שודדי ים לא זכו להצלחה עד שדפ גילם את ג'ק ספארו, הדמות שהפכה אותו לכוכב קולנוע שסרטיו מכניסים כסף רב. על אותו המשקל, המערבונים שזוכים להצלחה לא ידועים כשוברי קופות.
"סופרמן: איש הפלדה". הנרי קביל.
"איש הפלדה" הוא סופרמן, קלארק קנט, הניצול היחיד של כוכב קריפטון, שאומץ בידי זוג שמתגורר בחווה בסמולוויל, קנזס, שמכיר את העיתונאית לויס ליין שעובדת ב"דיילי פלאנט" בעיר מטרופוליס. והסרט החדש אודות סופרמן הוא מאוד לא אחיד. יש בו חלקים מרשימים מאוד, שריתקו אותי והלהיבו אותי, ולצדם חלקים מיותרים, משעממים וארוכים.
חצי השעה הראשונה של הסרט בן השעתיים ו-23 דקות עוסקת בעיקר בכוכב קריפטון המתמוטט ובתחילת חייו של קאל אל. בהמשך קופצים לקלארק קנט בגיל 33 שלא בדיוק מוצא את מקומו ועדיין מתמודד בהדחקת כוחותיו האדירים. ואז הוא מגלה את גלימת הסופרמן ובמקביל, במקרה, מגלים גנרל זוד וחבריו את קאל אל שאותו הם מחפשים כבר המון זמן. היצורים מהחלל נלחמים בבן קריפטון שגדל בכדור הארץ, ובני האדם נפגעים בקרב ביניהם בשעה שסופרמן מתמודד עם הפרסום העולמי של קיומו.
"בית ספר למפלצות".
"בית ספר למפלצות", סרט ההמשך ל"מפלצות בע"מ" (2001), הוא הסרט ה-14 של חברת פיקסר. ככל 13 הסרטים הקודמים שלהם, הוא הולך להיות הצלחה קופתית ענקית ולהרוויח מאות מיליוני דולרים – ובצדק. הדמויות המוכרות מצחיקות, הדמויות החדשות טובות גם הן, הסרט צבעוני ומשעשע מאוד עם לא-מעט בדיחות נהדרות. הסרט מוצלח ומהנה, אך הוא פחות טוב מהראשון (שצפיתי בו שוב לאחרונה, לראשונה מאז הצפייה בקולנוע). החולשה העיקרית שלו היא העלילה, והוא גם מעט ארוך מדי.
סרט ההמשך הזה הוא סרט מקדים (prequel) שבו מלווים את מייק וסאלי (סאליבן), המפלצות בסרט הראשון, שנים לפני שעבדו יחד במפעל, כשרק הכירו באוניברסיטה (אוניברסיטה למפלצות). הסרט מתמקד במייק (בילי קריסטל) שמגיע לאוניברסיטה ופוגש את סאלי (ג'ון גודמן) ואת ראנדי (סטיב בושמי, גם הוא מהסרט הראשון). מייק מגלה שכמפלצת ירוקה וקטנה הוא לא כל כך מאיים ומפחיד כמו שהוא חשב. אגב, ב"מפלצות בע"מ" מייק זרק משפט על כך שהם מכירים מכיתה ד', אבל ניחא.
"באולינג". קתרין פרו – לא מצליחה להציל את הסרט הזה.
יש סרטים שלא ראויים להתייחסות. "באולינג", הסרט הצרפתי שמוגדר כקומדיה, ראוי להתייחסות כי הוא כל כך גרוע שצריך להזהיר מפניו.
"באולינג" מבוסס על סיפור אמיתי, ושלוש הדמויות הראשיות בסרט נושאות את שמות השחקניות המגלמות אותן. את התפקיד הראשי נוטלת קתרין פרו ("כאוס", "אודט של כולם") שמגלמת כפי שהבנתם את קתרין – פריזאית הנשואה לגבר משעמם, עייף וחובב אמנות, שעוברת בלעדיו אל עיירה שבה היא מתחילה לעבוד כמנהלת משאבי אנוש בבית החולים המקומי.
קתרין מצטרפת לקבוצת הכדורת של עובדות בית החולים, כלומר לשלוש עובדות ממחלקת יולדות, שאותה היא אמורה לסגור במסגרת תפקידה – וזאת למרות שמעולם לא החזיקה כדור כדורת. עובדי בית החולים נאבקים נגד סגירת המחלקה, במקביל לתחרות כדורת שבו משתתפת הקבוצה מבית החולים. אנו גם נחשפים מעט לחיים האישיים של שלוש העובדות והמעבר גם אמור להוביל לשינוי באישיותה של קתרין. לחצו לקריאת הכתבה המלאה »
"תקוות גדולות". ג'רמי אירווין, הולידיי גריינג'ר.
"תקוות גדולות" הוא סרט על פי ספרו הידוע של צ'רלס דיקנס שעובד אין ספור פעמים לקולנוע ולטלוויזיה. הגרסה הנוכחית היא בסדר; הסרט לא מיוחד בשום אופן: לא יפה במיוחד, לא מרגש במיוחד, בעיקר בסדר ורגיל.
הבמאי מייק ניואל -שביים סרטים מגוונים כ"ארבע חתונות ולוויה אחת", "אפריל הקסום", "הארי פוטר וגביע האש" ו"דוני בראסקו"- לא מצליח להביא משהו חדש או מיוחד לעלילה המוכרת. כיאה להפקה בריטית ראויה התלבושות והעיצוב האמנותי טובים ולא גונבים את ההצגה. גם המשחק של כל הצוות מוצלח ובזכות התסריט והבימוי הם מגלמים דמויות אנושיות ואמינות, מאופיינות בצורה לא-גסה ולכל אחת יש את האישיות וההומור שלה.
"מקום בתוך היער". ריאן גוסלינג.
"מקום בתוך היער" הוא סרטו החדש של דרק סיאנפרנס, סרטו השני אחרי "בלו ולנטיין" שבו כיכבו ריאן גוסלינג ומישל וויליאמס. "מקום בתוך היער" הותיר בשני המבקרים שלנו, יונתן דורון ואופיר איל, בעיקר רושם של שאפתנות ריקה לאורך שעתיים ועשרים דקות.
הסרט מתחיל בסיפורו של לוק (ריאן גוסלינג), אופנוען-להטוטן, שמגלה כי בעקבות לילה חד פעמי עם בחורה (אווה מנדז), באחת העיירות בה הופיע לפני שנה, יש לו בן צעיר. לוק מחליט לפרוש מחייו המקצועיים ולקחת אחריות על משפחתו החדשה. מאחר והוא צריך כסף ומהר, הוא פונה לשוד בנקים. אייבורי (ברדלי קופר), הוא שוטר טירון שנקלע למרדף אחר לוק.
אופיר: ממש מרדף שמשנה את חייו.
יונתן: "ותיבת פנדורה נפתחת", או שזו קלישאה שאין בסרט?
"לא".
לא מוקרנים בארץ מספיק סרטים מדרום אמריקה. לצד שני גורמים משמעותיים שעומדים לזכות הסרט הצ'יליאני "לא": מועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר והשחקן הראשי המוכר (גאל גרסיה ברנל הכריזמטי), ישנו גם היבט שקורץ לקהל הישראלי (לא שואה! -זה סרט צ'יליאני): קמפיין פרסום פוליטי ומחאה.
"לעוף מהתרגשות".
אני אוהב את הפדרו אלמודובר שלי מופרע וצבעוני, ובעיקר את סרטיו משנות ה-90 "אהבת בשר ודם", "קיקה" ו"עקבים גבוהים". פחות אהבתי את סרטיו ה'רציניים', ומסרטיו האחרונים אהבתי גם את "לחזור" ואת "העור בו אני חי" שלא היו קלילים או מצחיקים במיוחד. הידיעה שב"לעוף מהתרגשות" הוא חוזר לקומדיה ולקאמפיות עוררה בי מעט חששות, ולצערי הם התממשו: בסרט יש רגעים ספורים שמזכירים שמדובר בתסריטאי-במאי כישרוני, אך הסרט מביך ופוגע במוניטין של הבמאי הספרדי.
"סטארבק: תורם סדרתי". פטריק הורא.
"סטארבק: תורם סדרתי" הוא סרט קנדי דובר צרפתית. הוא מצחיק, אך פחות קומדיה ממה שחשבתי שאני הולך לראות. יש בו גם קטעים מרגשים, רעיונות יפים ומעל לכול בסיס עלילתי טוב: דיויד ווזניאק בן ה-42 מגלה שמתרומות הזרע הרבות שלו לפני שנים נולדו 533 ילדים, וש-142 מהם רוצים ותובעים לדעת את זהות התורם האלמוני שכינה את עצמו סטארבק (כשם דמות ב"מובי דיק"). יש גם עניין של דיויד עם חברתו לשעבר, האטליז המשפחתי, חוב כספי גדול של דיויד וההד התקשורתי של הסיפור אודות סטארבק.
בהכללה גסה (כמו כל ההכללות), סרטים הוליוודים נוטים לסבול מעמידת יתר במסגרת הסיפורית עם התבנית הברורה והמוכתבת של אירוע מחולל, משבר, פתרון וכו'; וסרטים אירופיים נוטים לסבול מדשדוש באמצע ומבעיה חמורה בשליש האחרון שלהם. "סטארבק" הוא סרט טוב שמצליח איכשהו לסבול יחד מבעיות של סרטים הוליוודים ושל סרטים אירופיים (אולי זה השילוב של קנדה בצפון אמריקה והשפה הצרפתית).
"המוצא האחרון". רוברט רדפורד.
למה? למה? למה היו צריכים להרוס? "המוצא האחרון" הוא סרט בן שעתיים; השעה וחצי הראושנה נהדרת: מותחת, סוחפת, מעניינת, דרמטית ועשויה היטב- ואז מגיעה חצי שעה שהורסת הכול: ארוכה, משתרכת וצפויה (הקטע בבקתה פשוט לא נגמר!).
זהו מסוג הסרטים שרוברט רדפורד היה מככב בהם בתפקיד העיתונאי בשנות ה-70, בסגנון "שלושת ימי הקונדור" ו"כל אנשי הנשיא". הוא מבוגר מדי לתפקיד שלו ב"המוצא האחרון", על אף שהוא מתאים לו יותר מכל התפקידים שגילם בסרטים הלא-רבים שבהם שיחק ב-14 שנים האחרונות. למרות שלא בלתי אפשרי להיות בן 76 עם ילדה בת 11 (לאם בת 48), זה עדיין מעט צורם.