ביקורת: הדרקון הראשון שלי
מתוך הדרקון הראשון שלי.
השנה, לראשונה, יצאו שלושה סרטים מצוירים מבית אולפנים אחד. הראשון מתוך השלושה של דרימוורקס השנה הוא: "הדרקון הראשון שלי". הסרטים של דרימוורקס ("שרק", "מדגסקר", "קונג פו פנדה") שונים במהותם מאלו של אולפני פיקסר ("למעלה", "וול-אי", "צעצוע של סיפור"). בעוד הסרטים של פיקסר מתמקדים יותר בדמויות ובסיפור, בדרימוורקס מעדיפים סרטי הרפתקאות מבדרים עם דמויות צבעוניות המדובבות בידי שחקנים מפורסמים.
"הדרקון הראשון שלי", סרטם השני בסך הכל של הבמאים כריס סנדרס ודין דה'בלויס אחרי "לילו וסטיץ'" (2002) של דיסני, אשר מוקרן גם בתלת מימד כמו כל הסרטים המצוירים בימינו, הוא מעל לכל סרט הרפתקאות. מינון הבדיחות בו נמוך יחסית, ולמרבה השמחה אין בו אינסוף אזכורים לסרטים אחרים וגיבורי תרבות. זהו הסרט שמשתמש במימד הנוסף שמקנים המשקפיים המיוחדים בצורה הכי טובה שאני ראיתי עד היום. האנימציה בו משגעת, השיער של הדמות הראשית ומי הים נראים אמיתיים, קטעי המעוף והקרבות יפים מאוד והמוסיקה של ג'ון פאוול ("שרק", "בולט") מוצלחת.
יחד עם זאת, אינני חושב שהסרט, שמגיע אל בתי הקולנוע בארץ במקביל לתחילת הקרנתו בארצות הברית, ישחזר את ההצלחות הענקיות הקודמות של דרימוורקס שהובילו לסרטי המשך: השנה יצא "שרק 4", בשנה הבאה "קונג פו פנדה 2" וב-2012 "מדגסקר 3" – לא בגלל שהוא פחות טוב מהם, אלא בגלל שהוא לא כך מצחיק וקהל היעד שלו מצומצם יותר: ילדים עלולים לפחד מקטעי הקרבות, ומבוגרים עשויים למצוא את הסרט ילדותי/פשטני מדי, בעיקר בגלל שהדמויות לא מפותחות מספיק.
