ביקורות קולנוע (עמוד 24)

"הנהגת של מר יוסוקה" – ביקורת: דיאלוגים מביכים ודמויות שלא מתפתחות

"הנהגת של מר יוסוקה".

הייתי בפקקי תנועה יותר מעניינים מהסרט היפני "הנהגת של מר יוסוקה" עטור הפרסים, שמבוסס על סיפור קצר של הרוקי מורקמי, הסופר היפני המפורסם ביותר כיום (בעצם, אי פעם). מה יכול להיות משעמם יותר מאשר צפייה ממושכת בשחקנים שדוברים יפנית, מעט אנגלית ושפת הסימנים הקוריאנית יושבים בחדר בהירושימה וקוראים את הטקסט של המחזה "הדוד וניה" של צ'כוב? אולי צפייה ממושכת בשחקן-במאי לומד את הטקסט עם הקלטה בנסיעה במכונית?

ב-40 הדקות הראשונות הלכתי עם הקצב של הסרט, והיו רגעים של מחשבה, חוכמה (איך שקפוקו מנסה לשחזר רגע עם אשתו), עניין, אבל גם בפתיחה הארוכה הזאת יש מלל אין-סופי וחסר-פואנטה של האישה (מהרגע שהסרט מתחיל). בהמשך יש רגעים שגובלים בפרודיה על סרטים אמנותיים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'קאס לנצח" – ביקורת: אפילו בסטנד-אפ לא צחקתי ככה

"ג'קאס 4 לנצח".

אל ההקרנה של "ג'קאס לנצח" נכנסתי בלי המון ציפיות. התור הארוך לכרטיסים והשעה המאוחרת בה הוקרן הסרט (תאורטית 21:30, בפועל קצת לפני 22:00) קצת הוציאה ממני את המיץ. למרות הכל, ברגע ששמעתי את הסאונד הייחודי של הפתיח חזרתי להיות בת 15. החוויה הבלתי אמצעית של כאב טהור, סאדיסטי ודוחה שלחה אותי לקצה גבול ההתנהגות שנחשבת צפיה קולנועית וכך גם את שאר הקהל סביבי (אולם של מבקרי קולנוע).

על הנרטיב אפשר לוותר, מומחי הז'אנר של ג'קאס כבר יודעים שאין דבר כזה. גם ההפרדה של און ואוף סט היא ממש בגדר המלצה, כשברור לכל מי שלוקח חלק בפרויקט המשוגע וארוך הימים הזה – שהוא (או היא!) בסכנה תמידית – כולל הצלם, הורי השחקנים או עוברי אורח תמימים לחלוטין, אף אדם לא מוגן מחשמול, התעללות או זרע של חזיר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לא ממושמעות" – ביקורת: העצמה נשית שהולכת לאיבוד

"לא ממושמעות". ג'סי באקלי וקירה נייטלי במרכז.

"לא ממושמעות" הוא סרט דרמה על ההתעוררות הפמיניסטית בבריטניה בזמן תחרות מיס יוניברס בשנת 1970, המוצג גם מזווית הפעילות החברתיות וגם מזווית המתמודדות בתחרות. החלק הערכי בסרט, זה שבא ללמד את הצופים על המשמעות והחשיבות של התנועה הפמיניסטית, תוך שהוא גם מציג את היתרונות שיש בתחרות עולמית שכזאת, הוא גם החלק שפוגם בסרט הכי הרבה – מעין תפסת מרובה לא תפסת. והסרט מנסה לתפוס כל כך הרבה שבסוף אין בו כלום, בעיקר לא סיפור מעניין לצפיה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אדומה אש" – ביקורת #2: הכל מוקצן ומביך מאד

"אדומה אש".

החל בתחילת דרכם אולפני פיקסר ביקשו להוביל את עצמם ואת עולם האנימציה הקולנועי לשיאים חדשים. אני שמח לבשר שגם סרטם החדש "אדומה אש" שובר שיא ומקבל ממני את התואר 'הסרט המביך הראשון של פיקסר'.

אולפני דיסני, שקנו את פיקסר לפני שנים, דחקו את הסרטים האחרונים של האולפן בארצות הברית אל שירות הסטרימינג דיסני פלוס ולא הוציאו אותם לבתי הקולנוע. ההסבר, כמובן, היה הקורונה. כשהודיעו אולפני דיסני שגם הפעם הסרט יצא ישירות לשירות הסטרימינג, וזאת למרות שהקולנוע חזר לפעילות, דווח כי אנשי פיקסר זעמו. התחושה באמת היתה שדיסני מנסים לחסל את האולפן שהיה פעם תקוות עולם האנימציה. אחרי צפייה בסרט, אני חושב שיכול מאוד להיות שדיסני פשוט לא חשבו שהוא טוב מספיק. הם צודקים – הוא לא.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אדומה אש" – ביקורת #1: מתיש עם הרבה דמויות היסטריות

"אדומה אש".

"אדומה אש" הוא הסרט הגרוע ביותר של "פיקסר" ("וול-אי", "מפלצות בע"מ"), ומרגיש כמו פרק (ארוך) של סדרה לילדים ובני נוער של ערוץ ילדים. ההיסטריה שולטת – ודמות היסטרית זה בסדר – אבל סרט מרוצף היסטריה עם הרבה דמויות היסטריות זה מתיש ולא נעים. מעולם לא נראו כל כך הרבה דמויות דומעות בסרט אנימציה, אולי מלבד הפרקים האכזריים במיוחד של "הלב".

"אדומה אש" הוא סרטה הראשון באורך מלא של הבמאית דוֹמִי שִי, שזכתה באוסקר על סרט האנימציה הקצר Bao, שהוקרן בבתי הקולנוע לפני "משפחת סופר-על 2". הסרט הקצר ו"אדומה אש" מתרחשים באותה עיר (טורנטו), על יחסי אמא ובת (ממוצא סיני) ואוכל הוא חלק מרכזי בחיי הדמויות.
לאורך הסרט שבתי ותהיתי "למה זה מתרחש ב-2002?" ולא מצאתי סיבה לכך. כשחזרתי הביתה ראיתי שהבמאית היתה בת 13 ב-2002, כמו הדמות הראשית בסרט. אין שום דבר מעבר לכך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לברוח" – ביקורת: חסרים אנשים מעניינים

"לברוח".

"לברוח" הוא סרט דני מצויר, בן 89 דקות, במבנה של סרט תעודה. יש סרטי תעודה שמשתמשים בהם בקטעי אנימציה; במקרה הזה הרוב המוחלט באנימציה. זהו הסרט הראשון שמועמד לאוסקר בקטגוריות הסרט הזר, סרט התעודה וסרט האנימציה גם יחד. הפרסים והמועמדויות (כולל פסטיבל סאנדאנס ופסטיבל ירושלים) מצביעים בעיקר על הרצון לאמץ סרט על פי סיפור אמיתי, על נושא חשוב של פליטים, נושא שתמיד בכותרות בשנים האחרונות; הוא סרט דני, מדינה שסרטיה זוכים לחשיפה גדולה; כמו כן, בהקשר הזה מוסיף לסרט ולקבלת הפנים שהוא זוכה לה שהדמות הראשית היא גבר הומוסקסואל. עם כל זאת, הפוסטר של הסרט יותר מעניין ומוצלח ממנו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"באטמן" (2022) – ביקורת #2: מעניין ומרשים ויזואלית אבל סובל מנפילות מתח

"באטמן".

בעולם של חידושי סרטים שנלהב מכמעט כל דבר שלובש חליפה ושהתחיל בקומיקס, זה היה רק עניין של זמן עד ש"באטמן" יגיע לסיבוב נוסף. רק אף אחד לא דמיין שהוא יישאב אותנו לשלוש שעות. הסרט מלא בחשיבות עצמית, שאמנם מספקת מספר קטעים מרשימים מאוד ויזואלית, אבל מיותרים מבחינה עלילתית. בכלל, העלילה עושה רושם של סבוכה, אבל היא יחסית צפויה, מה שלא פוגם בהנאה. מה שכן, בעולם של אחרי טרילוגית הבאטמן של כריסטופר נולאן, מגיע לנו יותר.

עם "קלוברפילד" (2008) ושני סרטים מסדרת "כוכב הקופים" (2014, 2017) ברזומה שלו, ברור שלבמאי והתסריטאי מאט ריבס יש משיכה למדע בדיוני. כמו ב"כוכב הקופים" גם ב"באטמן" נוכח מסר חברתי, שמקבל משקל גדול, אולי אפילו עד לרמה מלאכותית. כדי להצדיק את הבחירה ליצירת סרט ארוך, ריבס מפתח את העלילה לאט ומוסיף עליה עוד ועוד רבדים ובכך משאיר אותה מעניינת. עם זאת, הסרט סובל מנפילות מתח מפעם לפעם ואולי היה עדיף אם היה מתקצר ומתהדק. הנטייה שלו ליצור רגעים "אפיים" משתמשת בהאטת קצב ומוזיקה חזקה שגם בתורה פוגעת במתח. מן הצד השני, יש לא מעט רגעים בסרט שאפשר לצלם כתמונה וליצור פוסטר יפהפה שמעיד על החשיבות שריבס שם על האסתטיקה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הדוכס" – ביקורת: ברודבנט ומירן מקסימים ומכניסים עושר לדמויות

"הדוכס". ג'ים ברודבנט, הלן מירן.

"הדוכס" הוא דרמה קומית בריטית המבוססת על סיפורו האמיתי של איש משפחה מבוגר שמחליט לגנוב דיוקן ממוזיאון כערובה לאספקת טלוויזיה ללא אגרה לבני הגיל השלישי וותיקי מלחמה. אם לא היה מדובר בסיפור אמיתי, סביר להניח שהעלילה לא הייתה אמינה במיוחד. זהו סרט תקופתי צנוע, שמלא בקסם, משחק טוב ודיאלוגים מעוררי השראה. סרט שמתאים לכל מי שנהנה מדרמה טובה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות.

הבמאי רוג'ר מישל בנה את הסרט בצורה נכונה עם קצב מצוין. כמו בסרטו "נוטינג היל" (1999), גם בסרט הזה יש איזון מעולה של דרמה וקומדיה ומשהו שגורם לך להתאהב בדמויות כבר מהרגע הראשון ולהעמיק את האהבה ככל שהוא מתקדם. העיצוב התקופתי וסגנון הדיבור שבחר מיצ'ל מועברים בצורה אמינה ולא צעקנית. בשילוב של מעט מסתורין והתפתחות טבעית של הדמויות נוצר סרט שפשוט כיף לצפות בו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"באטמן" (2022) – ביקורת #1: חושב שהוא מגניב ומרשים יותר משבאמת

"באטמן".

הכול נורא  ד  ר  מ  ט  י  ונמתח ב"באטמן", סרט שחושב שהוא מגניב, מרשים, מלהיב ונהדר, הרבה יותר ממה שהוא. "תסתכלו עליי, אני מגניב", אומר הילד הכי מתאמץ ולא מקורי. הסרט מסקרן וימשוך צופים כי הוא באטמן, בזכות "באטמן" (1989) המעולה של טים ברטון ושלושת הסרטים של כריסטופר נולאן בכיכובו של כריסטיאן בייל, אך אין מספיק דברים טובים בגרסה הזאת על האביר האפל כדי להצדיק את הצפייה בו (וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון שהוא נושק לשלוש שעות). דברים רבים מדי קורים בלי שום סיבה, כולל מרדף המכוניות -אחד הדברים הכי קולנועיים שיש- הכי לא נחוץ עלילתית בהיסטוריה של הקולנוע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לאן את הולכת, אאידה?" – ביקורת: הבמאית פורטת על כל המיתרים הנכונים

"לאן את הולכת, אאידה?". יאסנה דוריצ'יץ'.

"לאן את הולכת, אאידה?" מגיע אלינו בתזמון הולם במיוחד עם המלחמה החדשה באירופה ומביא איתו תזכורת איומה ומצמררת למקומות אליהם הדברים עלולים להתדרדר. זהו סרט שעוסק במלחמת בוסניה משנות ה-90 ששינתה את בוסניה והרצוגובינה לנצח והעלילה מועברת בצורה חזקה ובלתי מתפשרת, אך גם כזאת שממצה את עצמה די מהר. הלחץ, הייאוש והתסכול שחווה גיבורת הסרט מעוררים הזדהות גמורה ובזה הכוח הרב של הבימוי, אבל זה לא מספיק בשביל להצדיק סרט שלם. יתאים למי שרוצה ללמוד על אחד האירועים המחרידים של ההיסטוריה הקרובה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנצ'רטד" – ביקורת: סרט מהנה בזכות הקסם של טום הולנד

"אנצ'רטד". טום הולנד, מארק וולברג.

על הנייר "אנצ'רטד", עוד עיבוד למשחק וידאו, אמור להיות כשלון נוסף בז'אנר, אבל באופן מפתיע הוא מתגלה כסרט מהנה למדי.

הסרט מבוסס על סדרת משחקים שיצאו לקונסולת הפלייסטיישן החל ב-2007. סדרת המשחקים זכתה להצלחה רבה ואני יכול להעיד שלפחות המשחק המקורי, שהיה המשחק הראשון בו שיחקתי בפלייסטיישן, היה מסעיר ביותר.
למה לקחת את סדרת המשחקים האלה ולהפוך אותם לסדרה של סרטים? כי חברת סוני רוצה ויכולה. כך הוחלט לקחת את הדמויות הראשיות מהמשחק וקטעים מחלקי המשחק השונים ולבנות סביבם סרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנה אנחנו" – ביקורת: רגישות יוצאת דופן

"הנה אנחנו". נועם אימבר, שי אביבי.

במהלך השנתיים האחרונות קיבל הסרט "הנה אנחנו" הכרה מקומית ועולמית, והיה שווה לחכות להפצתו פה. הוא זכה בארבעה פרסי אופיר (במאי, תסריט, ושחקנים הטובים ביותר), פרס התסריט ופרס השחקן (אשר חולק בין שי אביבי ונועם אימבר) בפסטיבל ירושלים ונבחר לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן 2020. סרטם של התסריטאית דנה אידיסיס ("על הספקטרום") והבמאי ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי") מלא ברגישות יוצאת דופן, אסתטיקה עדינה ועולם פנימי שקל להישאב אליו.

בשנת 2018 שודרה העונה הראשונה של "על הספקטרום". אידיסיס הגיעה אז יחד עם גל של סדרות הנותנות במה לאנשים שאינם נוירוטיפיקליים ("פלפלים צהובים", "לא טיפוסי") אך מצליחה לגשר על מיסקונספציה ענקית שנוצרה – בדיוק בגלל סדרות שכאלו (וכמובן הנזק הבלתי יתואר שעשה "איש הגשם") – לא לכל אדם על הספקטרום יהיה מצג גאונות שיתאפשר לחברה לעכל את המוגבלות שלו בקלות. אידיסיס, שגדלה עם אח המאובחן על הקשת האוטיסטית, יודעת מה היא רוצה להגיד. "הנה אנחנו" מראה גם את הצדדים הקשים לעיכול של ההתמודדות על הספקטרום, גם לאדם הא-טיפיקלי ובמקרה הזה גם להוריו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »