ביקורות קולנוע (עמוד 25)

"מוות על הנילוס" – ביקורת #2: התעלומה טובה אבל הבמאי לא מספק את המתח

"מוות על הנילוס". קנת' בראנה.

"מוות על הנילוס". קנת' בראנה.

"מוות על הנילוס" הוא עיבוד נוסף לספר של אגת'ה כריסטי שעוסק בתעלומת רצח וממשיך את סדרת הסרטים עם דמותו של הרקול פוארו שהתחילה ב"רצח באוריינט אקספרס" (2017). למרות שהוא טוב יותר מהסרט הקודם, הוא עדיין לא מביא בשורה גדולה. הוא בסך הכל מקסים מבחינה ויזואלית, מעניין מבחינה עלילתית והמשחק בו טוב, אבל טבועה מלאכותיות שעוצרת את הזרימה שלו. הבעיה היא לא בסגנון המעט תיאטרלי, כמו הניסיון הלא מוצלח לאזן בין כל האלמנטים. הוא לא רע, רק לא בטוח ששווה יציאה לקולנוע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מוות על הנילוס" – ביקורת #1: הסיפור מוצלח אבל הסרט מלאכותי

"מוות על הנילוס". קנת' בראנה.

"מוות על הנילוס". קנת' בראנה.

ב"מוות על הנילוס" חוזר קנת' בראנה לתפקיד הרקול פוארו, הבלש הבלגי המשופם והשחצן של אגתה כריסטי, שהוא גילם ב"רצח על האוריינט אקספרס". את שני הסרטים הוא גם ביים.

גל גדות מובילה את קבוצת הדמויות שעולה לאונייה ששטה על הנילוס ועליה מתרחש רצח שפוארו מנסה לפענח. לצדה שחקנים מוכרים כמו ארמי האמר ("קרא לי בשמך"), דון פרנץ' וג'ניפר סונדרס, אנט בנינג ועוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ספנסר" – ביקורת: דיוקן של נסיכה החיה בשלשלאות

"ספנסר". קריסטן סטוארט.

"ספנסר". קריסטן סטוארט.

גרפי, הזייתי ומעורר חרדה – לא בדיוק מילים שתמיד זוהו עם בית המלוכה האייקוני בעולם, אך סרטו של פבלו לרין "ספנסר" מביא מבט אחר, מבעית וחומל לחייה הטרגיים של הנסיכה דיאנה. הסרט ייתן הצצה לסקרנים אל תוך אחוזת הכפר המלכותית למשך שלושת ימי הכריסמס, אך כמו הפפראצי שהביאו אל מותה – גם אנחנו עשויים להתחרט על כך שפלשנו אל נפשה השברירית של הנסיכה בברוטאליות שכזו.

אחרי העונה הרביעית של "הכתר" ואינסוף סרטי דוקו על הנסיכה העצובה בעולם, נדמה היה כי אין הרבה לחדש. עם חלוף השנים, הביקורות הפכו עורן ועברו מלשפוט את דיאנה ללשפוט את השופטים. דמותה של דיאנה אשר שורטטה בעבר כמפונקת ולא צייתנית הפכה כצו השעה לאישה נושאת עול, המתמודדת עם הפרעות אכילה ודימוי גוף, וכאובה מבגידת בעלה וחוסר החופש בארמון המלוכה. אך אז הגיע סרטו של לרין וטרף בעיניי את כל הקלפים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אין רשע בעולם" – ביקורת: מרגש ופונה לקצוות של הנפש האנושית

"אין רשע בעולם".

"אין רשע בעולם".

סרטו של מוחמד רסולוף האיראני "אין רשע בעולם", הוא חלון אל איראן המודרנית המציג ארבעה סיפורים, כל אחד עומד בפני עצמו אך יחד הם נכרכים לתמונת מצב בלתי אפשרית עבור גיבוריה. לא בטוח אם כל ארבעת החלקים הכרחיים, בעיקר בסרט כל כך ארוך, אך החוויה בהחלט משקפת מדינה ללא חופש בחירה. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין בחורף 2020 וקטף את פרס דב הזהב. את הפרס קיבלה בתו של רסולוף, בראן, לאחר שנאסר על הבמאי לעזוב את ארצו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בלפסט" – ביקורת: כל המרכיבים האיכותיים שם, אבל הטעם חביב בלבד

"בלפסט". ג'וד היל, ג'יימי דורנן, ג'ודי דנץ', קטרינה באלף.

"בלפסט". ג'וד היל, ג'יימי דורנן, ג'ודי דנץ', קטרינה באלף.

"בלפסט" הוא כמו עוגת גבינה שנראית טוב, עשויה מכל המרכיבים האיכותיים ביותר, ועם טעם חביב בלבד. הסרט בינוני וחמוד ועשוי מעולה: הבימוי, צילום, עריכה, משחק הם כולם טובים מאוד, אבל בעוד יש דרמה בסיפור, העלילה נטולת מתח דרמטי, לא כי הכול צפוי מראש אלא שאין כמעט משהו שאפשר לגלות שיהרוס את הסרט.

קנת' בראנה ("המלט", "ת'ור") כתב וביים על בן דמותו באדי ומשפחתו בבלפסט החל מאוגוסט 1969. באדי (ג'וד היל הנהדר) ישן עם אחיו באותה מיטה, אבל אחיו ויל בקושי מופיע בסרט (זה השם של אחיו במציאות, שכונה ביל); הם אף פעם לא רבים ומסתמן כדמות לא משמעותית בחייו של באדי (באותה תקופה, לפחות). אביו (ג'יימי דורנן, "חמישים גוונים של אפור") עובד בלונדון ומגיע הביתה לעתים רחוקות. למשפחה בעיות כספיות, שהאם (קתרין באלף, מהסדרה "זרה") מטפלת בהן. לידם גרים סבא וסבתא (קירן היינדס וג'ודי דנץ', שמלווה את בראנה מאז "הנרי ה-5", סרטו הראשון כבמאי).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"נקודת מפנה" – ביקורת #2: סיפור שראוי להכרה, לא רק של אוהדי כדורגל

"נקודת מפנה".

"נקודת מפנה".

הסרט הדוקומנטרי "נקודת מפנה", קופרודוקציה ישראלית-גרמנית בבימויו של נועם סובוביץ' (הוט 8), מוקרן בטלויזיה לקראת יום השואה הבינלאומי החל השבוע, אולם לא מדובר בסרט שעוסק באיזשהוא אופן בשואה עצמה, אלא בסרט על ספורט, במקרה הזה כדורגל, ככלי אידאלי לפיוס והשלמה, במקרה הזה בפיוס בין העם הגרמני לעם היהודי.

כדי להדגיש את הנושא, בסצינה הפותחת את הסרט, מוקרנים קטעים מגמר הגביע העולמי בין הונגריה לגרמניה מטורניר הגביע העולמי של 1954, שבסיומו גברו הגרמנים על ההונגרים וזכו בגביע העולמי הראשון בתולדותיהם, כבר בהשתתפות הראשונה שלהם במפעל מאז סיום המלחמה. בווייס אובר נשמעים דבריו של מוטל'ה שפיגלר, אחד מהמרואיינים הרבים בסרט, שאומר שכילד, הוא בכה בזמן שהגרמנים הניפו את גביע העולם, אבל כבוגר הוא כבר מגיב אחרת כשהגרמנים מנצחים. נקודת המוצא של הסרט היא, אם כך, השנים של לאחר מלחמת העולם השניה, שבה גרמניה היתה טאבו מוחלט עבור מדינת ישראל והישראלים, ובסיומו, גרמניה היא אחת הנבחרות הכי אהודות כאן ויש לה אפילו מועדוני מעריצים מייד אין יזראל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המספר העגול" – ביקורת: נישה נסתרת שטרם נחקרה בקולנוע אודות השואה

"המספר העגול".

"המספר העגול".

"המספר העגול", סרטו הדוקומנטרי של דוד פישר, עוסק במיתולוגיה שמאחורי המספר 6 מיליון, המציין את מספר הנספים היהודים בשואה ומנסה לענות על השאלות המתבקשות שאף אחד לא מעיז לשאול: איך התקבע המספר הזה? האם המספר הזה מדויק? והאם ולמה זה בכלל חשוב?

בסצינה יפה ואינטיליגנטית שפותחת את הסרט, היוצר נוסע להמבורג ונכנס לחנות משקפיים ששמה הוא "שישה מיליון משקפיים" ושואל את הבעלים, שנולד בערך 40 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השניה, לפשר השם והאם הוא מודע להיסטוריה האפלה שאותה המספר הזה מייצג.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מטריקס: התחייה" – ביקורת #2: לא מייגע אבל מיותר

"מטריקס 4: התחיה". קיאנו ריבס.

"מטריקס 4: התחיה". קיאנו ריבס.

מעל שני עשורים חלפו מאז לקחנו את הגלולה האדומה ויצאנו למסע של גילוי האמת על החיים שלנו בסרט הגאוני "מטריקס" (1999). מאז יצאו שני המשכים שלא היו רעים, אבל לא הצליחו להשתוות לרמה של הראשון ועל כן זכו לשנאת המעריצים. עכשיו קיבלנו מנה רביעית – "מטריקס: התחייה", שבאופן חסר בושה ועוקצני במידה, מסביר במהלכו את הסיבה שלשמה הוא נוצר. ולא, זה לא בשביל חדוות היצירה. אז יהיו כאלו שיהנו מהאירוניה ומהנוסטלגיה (שמופגזת בצורת פלאשבקים לסרטים הקודמים, בעיקר לראשון) ויהיו כמוני, שאמנם יבינו למה הסרט נעשה, אבל היו שמחים אם היו מוחקים לנו אותו מהזכרון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ליקריץ פיצה" – ביקורת #2: קשה לא לחבב

"ליקריץ פיצה". אלנה היים, קופר הופמן.

"ליקריץ פיצה". אלנה היים, קופר הופמן.

"ליקריץ פיצה" הוא דרמה קומית רומנטית שמתרחשת בשנות ה-70 בקליפורניה שמתרכזת בנער ובאישה צעירה המנסים למצוא את מקומם בעולם. הסרט מלא במוזיקה טובה, עיצוב מהפנט והרבה מאוד ריצה. כל כך הרבה ריצה שלפעמים אפשר להתבלבל ולחשוב שצופים באירוע ספורטיבי. זה לא פוגם בסרט ואולי אפילו מוסיף לו קצת קצב, לא שחסר לו עם כל ההתרחשויות שקורות בו. בסך הכל מדובר בסרט חמוד, שקשה לא לחבב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"נאום החתונה" – ביקורת: עמוס, מתאמץ ומתיש ב-88 דקות בלבד

"נאום החתונה". סבסטיאן פודרו, בנז'מין לאוורן, שרה ג'רדו.

"נאום החתונה". סבסטיאן פודרו, בנז'מין לאוורן, שרה ג'רדו.

"נאום החתונה" הוא קומדיה צרפתית תיאטרלית במיוחד על בחור נוירוטי שצריך לחשוב על נאום לחתונת ‏אחותו בזמן שהוא מתמודד עם פרידה קשה מבת הזוג שלו. הסרט מלא ברעיונות טובים ויש מספר סצינות ‏משעשעות במיוחד, אבל הכל ביחד יוצר חבילה עמוסה, מתאמצת ומתישה, שמרגישה ארוכה יותר מ-88 ‏הדקות של המשך האמיתי שלה. לא הרבה סרטים מנסים באופן מכוון שהקהל לא יסבול את הדמות הראשית, ‏ולא ממש ברור לי למה במאי הסרט התעקש על זה.‏

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אל תסתכלו למעלה" – ביקורת: קצבי ומרתק עם גלרית שחקנים זוהרת

"אל תסתכלו למעלה". ג'ניפר לורנס, ליאונרדו די'קפריו.

"אל תסתכלו למעלה". ג'ניפר לורנס, ליאונרדו די'קפריו.

"אל תסתכלו למעלה" הוא דרמה סאטירית שמציגה תרחיש קרוב מדי למציאות (ודואגת שנדע את זה כבר בפתיחתה) במקרה שכדור הארץ יהיה בסכנה קיומית עקב פגיעת גורם שמיימי. המשחק, הבימוי והתסריט המשובח פועלים בהרמוניה להביא סרט שהפגם העיקרי שלו הוא האורך שלו. הנקודה פשוט יכולה הייתה להיות מועברת בזמן קצר יותר. זהו סרט נטפליקס שגם מציג בקולנוע, כדי שיוכל לקחת חלק בעונת הפרסים הקרבה. הסיבה היחידה שהייתי ממליץ לצפות בו בכל זאת בקולנוע הוא היעדר הסחות הדעת שחשוב בסרט מעל שעתיים, כמו זה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ליקריץ פיצה" – ביקורת #1: טרנטינו יאהב מאוד את הסרט

"ליקריץ פיצה". אלנה חיים, קופר הופמן.

"ליקריץ פיצה". אלנה היים, קופר הופמן.

במרכז "ליקריץ פיצה", סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון (שכתב וביים, בין השאר, את "זה ייגמר בדם" ו"לילות בוגי"), סיפור אהבה חמוד, שלמרבה הצער מקושט ביותר מדי דברים מסביב שמעיבים עליו. רוב התוספות שימושיות לסיפור אך אפשר היה לקצץ בהן ולהותיר את 133 הדקות לצמד הצעירים גארי ואלנה.

גארי הוא נער בן 15 שמתאהב באלנה, בת 25 שמגיעה לבית הספר שלו עם הצלם שמגיע לתעד את תלמידי בית הספר. גארי בעל ביטחון עצמי, שחקן ויזם אמביציוזי. הסרט מתרחש בשנות ה-70 בלוס אנג'לס, בימים של משבר הנפט העולמי (וזו לא הפעם היחידה שישראל מוזכרת בסרט).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »