ביקורות קולנוע (עמוד 25)

"הכול בכל מקום בבת אחת" – ביקורת: חכם, מטופש, מושקע, מופרע

"הכל בכל מקום בבת אחת". קיי היו קוואן, מישל יו, סטפני הו.

מזמן לא היה שם של סרט שמבטא אותו כל כך במדויק. "הכול בכל מקום בבת אחת" ארוך מדי וקצר מדי, חוזר על עצמו, לא מוצא את עצמו, מוגזם, מגוחך, מרגש, מצחיק, חכם, מטופש, מושקע, מופרע, מצולם נהדר, ומכיל חלקים גדולים במנדרינית (כולל דיאלוגים מעורבים באנגלית). הוא בעיקר לא אחיד. אבין כאלה שיחשבו שהוא נוראי ואת אלו שיחשבו שהוא גאוני. הוא בהחלט לא לכל אחד, ונהדר שהוא מוקרן בארץ בבתי הקולנוע.

הסרט עוסק בבעלת מכבסה (מישל יאו, "נמר דרקון" ועוד הרבה סרטים טובים מ"עשיר בהפתעה"), הקשר שלה עם בעלה (קיי היו קוואן, שידוע כילד שלצד אינדיאנה ג'ונס ב"המקדש הארור" וב"הגוניס"), היחסים שלה עם בתה, אביה המבוגר, זכרונות, חרטות, הגשת דוח מס שנתי ועולמות מקבילים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חיות הפלא: הסודות של דמבלדור" – ביקורת: מבדר מאוד

"חיות הפלא 3: הסודות של דמבלדור". אדי רדמיין, קאלום טרנר.

"הסודות של דמבלדור", הסרט החדש בסדרת חיות הפלא של ג'יי. קיי. רולינג, ממשיך את הקו של הסרטים הקודמים. אם אהבתם אותם, תאהבו מאוד גם אותו. אם הם לא דיברו אליכם, אתם יכולים לוותר מראש.

בסרט השלישי בסדרה אנחנו מצטרפים לצוות מיוחד שדמבלדור מארגן במטרה להכשיל את גרינדלוולד בנסיונותיו להשתלט על הנהגת הקוסמים. הצוות כולל כמובן את ניוט (אדי רדמיין) וג'ייקוב (דן פוגלר) הזכורים לטובה מהסרטים הקודמים, כמו גם דמויות משנה אחרות ודמויות חדשות לגמרי. בדרך הם יבקרו ברפובליקת ויימר (לא האמיתית, אבל ללא ספק קרובת משפחה), ימנעו חיסול פוליטי ויבואו במגע עם מעט מדי חיות פלא ויותר מדי אנשים מיותרים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורות בקצרה: "אמבולנס" ו"מורביוס"

"אמבולנס". ג'ייק ג'ילנהול, יאיא עבדול-מאטין השני.

"אמבולנס"

סרט אקשן של מייקל ביי, שהביא לנו את "הפריצה לאלקטרז", "ארמגדון" וסדרת סרטי "רובוטריקים". הפעם הוא עיבד סרט דני באותו שם וליהק את ג'ייק ג'ילנהול ("הר ברוקבק", "הנסיך הפרסי: חולות הזמן") ויאיא עבדול-מאטין ("אקווה-מן", "מטריקס" התחייה") לתפקידים הראשיים. דני שארפ מושך את אחיו ויל, החייל המשוחרר, לביצוע שוד בנק מסעיר. כשהשוד לא מתנהל כמו בתכנון, השניים חוטפים ניידת אמבולנס שבתוכה שוטר שנפגע במהלך השוד ופרמדיקית אמיצה שדואגת להשאיר אותו בחיים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אמהות מקבילות" – ביקורת #2: פנלופה קרוז לא מצילה משעמום

"אמהות מקבילות". פנלופה קרוז, מילנה סמיט.

"אמהות מקבילות" הוא סרט דרמה ספרדי של הבמאי הפופולרי פדרו אלמודובר על אם חד הורית טרייה שגורלה נקשר בגורלה של בת עשרה שגם היא אם טרייה. כן, גם בסרט הזה העיצוב מוקפד. כן, גם בו יש הרבה אדום. למרות שיש בו מרכיבים חשובים לסרט מוצלח – שחקנית ראשית מוכשרת וכריזמטית וסיפור בסיס שיכול להתפתח לכיוונים מעניינים, כמה שלא נעים לומר, הסרט פשוט משעמם. באיזשהו שלב גם התקווה שהוא יתרומם נמוגה. כדאי לחכות לסרט הבא של אלמודובר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אמבולנס" – ביקורת: מחסיר פעימה אבל ארוך מדי

"אמבולנס". ג'ייק ג'ילנהול, יאיא עבדול-מאטין השני.

בסרט האקשן "אמבולנס" ממשיך הבמאי מייקל ביי בהפגנת חיבתו המוגזמת להפרזות. זה יכול היה לעבוד לא רע אלמלא אורך הסרט, אשר גורם לצופה לאבד עניין במהלך הדרך.

דני וויל הם אחים. דני הוא בנו של שודד בנקים ידוע וזה מה שהוא יודע לעשות. ויל היה ילד אפרו אמריקאי שהמשפחה אימצה. הוא ניסה להתנתק מהמשפחה ככל שניתן והתגייס לצבא. עכשיו הוא מגלה שגם לחייל משוחרר ומעוטר אין מי שיעזור בהשגת מימון לניתוח לו זקוקה אשתו שנאבקת במחלת הסרטן. בלית ברירה הוא חובר אל דני אחיו לשוד חד פעמי מבחינתו.

כצפוי, מהלך השוד "המתוכנן" משתבש באופן לא מתוכנן, שני האחים חוטפים אמבולנס עם פרמדיקית ושוטר שנפצע בשוד. מכאן ובמשך רוב הסרט אנחנו מובלים בידיו האמונות של מייקל ביי במרדפים אינסופיים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אמהות מקבילות" – ביקורת #1: פנלופה קרוז טובה מאוד, אבל הדרמה נעדרת

"אמהות מקבילות". פנלופה קרוז.

פדרו אלמודובר הוא תסריטאי-במאי שיש לו קהל מושבע בארץ ובעולם, מאלו שחובבי הקולנוע מרגישים חובה לראות כל סרט חדש שלו בזכות סרטיו עוד משנות ה-80. למרבה הצער, ב"אמהות מקבילות" הוא לא רק רחוק משיאו ("עקבים גבוהים", "אהבת בשר ודם"), הוא פשוט לא טוב ואני ממליץ לוותר עליו.
הסרט מרגיש ארוך, מיושן וחסר תנופה. העיצוב המשגע הצפוי נוכח בכל שנייה (כל תמונה שתלויה על הקיר, אגרטלים, עינית הדלת, האדום הקבוע), פנלופה קרוז טובה מאוד, אבל נעדרים דברים בסיסיים כמו דרמה, תשוקה, מתח, הומור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אבו עומאר" – ביקורת: סיפור טוב בסרט ביכורים בוסרי

"אבו עומאר". שני ורצ'יק, קייס נאשף. צילום: מתן בללתי.

"אבו עומאר" הוא סרט הביכורים של הבמאי רוי קריספל וככזה, בהחלט ניתן לחוש בו גולמיות בוסרית. למרות כך נושא הסרט והקונפליקטים העולים מתוכו הם תרגיל קלאסי בתסריטאות טובה. עם שעון זמן מתקתק, הלחץ הלאומי מגולם בגוף הפרטיקולרי וגבולותיה של האנושיות בין המחסומים מתגלה באופן המובהק ביותר.

סלאח (קייס נאשף, "אננדה") אביו של עומאר בן השנתיים תקוע בגבולות ישראל יחד עם גופת בנו הפעוט, עומאר נפטר מסיבוך מולד בלב ואביו סלאח מנסה להביאו לקבורה ליד משפחתו, בעברה השני של הגדה. הסיבוך הזה – בלב – יפנה אותנו ללב תוצאות הסכסוך, אשר היה שם, כמו ברגע לידתו של עומאר – גם ברגע לידת ארצנו. המעברים אל צידה השני של הגדה, כראוי לתסריט טוב, סגורים בשל מתיחות וסלאח מוצא את עצמו מסתובב תפרן, עם תיק (אירוני) של בית"ר ירושלים ובתוכו גופת בנו הקטן. סיפור שמתחיל באופן שכזה עבור שב"ח כבר נועד לדרך לא פשוטה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מורביוס" – ביקורת: ג'רד לטו מגלם דמות מעניינת שראויה לתסריט טוב יותר

"מורביוס". ג'רד לטו.

"מורביוס", הסרט החדש של חברת סוני עם דמויות מבית מארוול, מהווה נדבך נוסף בנסיון של החברה ליצור מולטיוורס עצמאי משלה ועל אף שהסרט הוא בינוני למדי, הוא מציג גיבור חדש ומסקרן.

כל עניין המולטיוורס והתחרות שמנסה חברת סוני ליצור בינה לבין חברת דיסני היא מעט מבלבלת. סוני היא בעלת הזכויות לדמות של ספיידרמן ולכן סרטיו ביקום הקולנועי של מארוול (ששייך לחברת דיסני) נעשים בשיתוף בין שתי החברות. סוני הודיעה שסרטי ספיידרמן יתחילו את היקום הקולנועי של ספיידרמן, שיהיה שייך לה, כשלסוני יש דמויות נוספות של מארוול שהן יכולות להשתמש בהן. "ונום" כבר קיבל שני סרטים ועכשיו מצטרף אליו "מורביוס". כל הסרטים האלה מתרחשים באותו יקום, ויש שמועות שהיקום הזה יקבל בשלב מסוים דמות ספיידרמן משלו. זה לא מופרך. בינתיים בונים עוד ועוד הקשרים, כשהסצינות שבתוך כותרות הסיום של סרט זה מחזירות עוד דמות מוכרת לצופי סרטי ספיידרמן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"העיר האבודה" – ביקורת: נופל לקלישאות כמו בספרים שעליהם צוחק

"העיר האבודה". צ'אנינג טייטום, סנדרה בולוק.

"העיר האבודה" לא הייתה הבטחה מנצנצת כבר מההתחלה. אמנם צ'יינינג טייטום וסנדרה בולוק הם זיווג יוצא דופן על המסך – אך הצמד לא הצליח להביא טיפה של סקס אפיל לתוך ההפקה ההוליוודיות המקובעת הזו. הסרט אמור היה להיות מוכתר כאסקפיזם המחזיר למסך את עידן טרום ה-CGI עם ניחוח של סרט הרפתקאות מתובל ברומנטיקה סוחפת, אך למעשה היה גאג חוזר של כמעט שעתיים המנציח את כישלונו של השטנץ ההוליוודי.

הבמאים הם האחים אהרון ואדם ני שככל הנראה בנו את עיקר העלילה על פי הסרט משנות השמונים "בעקבות האוצר הרומנטי" וכן ונראה לאחים יש טאץ' לעיבודים כיוון שגם סרטם המוכר ביותר Band of Robbers נכתב על פי רומן של מארק טווין.

בולוק מגלמת את תפקיד לורטה סייג', סופרת המסתגרת בביתה לאחר מות בעלה שלוש שנים קודם לכן, ואילו טייטום לוקח את תפקידו של אלן, דוגמן המעטר את כריכות ספריה כ"דאש" גיבורה הסקסי והאהוב (לפחות על ידי נחיל הנשים הפוקדות את השקות ספריה). הסרט, שצוחק על כל קונבנציה אפשרית בספרי ארוטיקה סטייל דניאל סטיל, נופל אל אותן קלישאות רק בתחום הקולנועי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הנהגת של מר יוסוקה" – ביקורת: דיאלוגים מביכים ודמויות שלא מתפתחות

"הנהגת של מר יוסוקה".

הייתי בפקקי תנועה יותר מעניינים מהסרט היפני "הנהגת של מר יוסוקה" עטור הפרסים, שמבוסס על סיפור קצר של הרוקי מורקמי, הסופר היפני המפורסם ביותר כיום (בעצם, אי פעם). מה יכול להיות משעמם יותר מאשר צפייה ממושכת בשחקנים שדוברים יפנית, מעט אנגלית ושפת הסימנים הקוריאנית יושבים בחדר בהירושימה וקוראים את הטקסט של המחזה "הדוד וניה" של צ'כוב? אולי צפייה ממושכת בשחקן-במאי לומד את הטקסט עם הקלטה בנסיעה במכונית?

ב-40 הדקות הראשונות הלכתי עם הקצב של הסרט, והיו רגעים של מחשבה, חוכמה (איך שקפוקו מנסה לשחזר רגע עם אשתו), עניין, אבל גם בפתיחה הארוכה הזאת יש מלל אין-סופי וחסר-פואנטה של האישה (מהרגע שהסרט מתחיל). בהמשך יש רגעים שגובלים בפרודיה על סרטים אמנותיים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'קאס לנצח" – ביקורת: אפילו בסטנד-אפ לא צחקתי ככה

"ג'קאס 4 לנצח".

אל ההקרנה של "ג'קאס לנצח" נכנסתי בלי המון ציפיות. התור הארוך לכרטיסים והשעה המאוחרת בה הוקרן הסרט (תאורטית 21:30, בפועל קצת לפני 22:00) קצת הוציאה ממני את המיץ. למרות הכל, ברגע ששמעתי את הסאונד הייחודי של הפתיח חזרתי להיות בת 15. החוויה הבלתי אמצעית של כאב טהור, סאדיסטי ודוחה שלחה אותי לקצה גבול ההתנהגות שנחשבת צפיה קולנועית וכך גם את שאר הקהל סביבי (אולם של מבקרי קולנוע).

על הנרטיב אפשר לוותר, מומחי הז'אנר של ג'קאס כבר יודעים שאין דבר כזה. גם ההפרדה של און ואוף סט היא ממש בגדר המלצה, כשברור לכל מי שלוקח חלק בפרויקט המשוגע וארוך הימים הזה – שהוא (או היא!) בסכנה תמידית – כולל הצלם, הורי השחקנים או עוברי אורח תמימים לחלוטין, אף אדם לא מוגן מחשמול, התעללות או זרע של חזיר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לא ממושמעות" – ביקורת: העצמה נשית שהולכת לאיבוד

"לא ממושמעות". ג'סי באקלי וקירה נייטלי במרכז.

"לא ממושמעות" הוא סרט דרמה על ההתעוררות הפמיניסטית בבריטניה בזמן תחרות מיס יוניברס בשנת 1970, המוצג גם מזווית הפעילות החברתיות וגם מזווית המתמודדות בתחרות. החלק הערכי בסרט, זה שבא ללמד את הצופים על המשמעות והחשיבות של התנועה הפמיניסטית, תוך שהוא גם מציג את היתרונות שיש בתחרות עולמית שכזאת, הוא גם החלק שפוגם בסרט הכי הרבה – מעין תפסת מרובה לא תפסת. והסרט מנסה לתפוס כל כך הרבה שבסוף אין בו כלום, בעיקר לא סיפור מעניין לצפיה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »