ביקורות קולנוע (עמוד 33)

"קול קדומים" – ביקורת: מורגש שהסרט נעשה מתוך אהבה

"קול קדומים". האריסון פורד.

"קול קדומים" הוא סרט שהחלקים המרכיבים אותו אינם אחידים ברמתם, אך מצליח להפוך לסרט ילדים יחודי בנוף הסרטים הנוכחי שמורכב ברובו מהמשכים, מותגים ושאר ירקות. זהו אינו סיפור מקורי אלא עיבוד לספר מפורסם מאת הסופר ג'ק לונדון שנעשו לו כבר עיבודים קולנועיים בעבר, ברם התחושה היא שהסרט נעשה מתוך אהבה ורצון לספר סיפור בדרך אחרת.

זמן ההתרחשות הוא העשור האחרון של המאה ה-19 ואנו מלווים את הכלב באק מתקופת המגורים החמימים שלו בבית של שופט עיירה עשיר, דרך התלאות הרבות אותם הוא עובר. לאחר שנגנב מאותו שופט הוא הופך להיות כלב מזחלת להעברת דואר, שם הוא עובר תהליך התבגרות והופך מכלב בית למנהיג. במהלך הסרט הוא פוגש כמה פעמים את ג'ון תורנטון (הריסון פורד) ובסופו של דבר הופך להיות כלבו. אבל את הקולות הקדומים שבאק שומע הוא לא יכול להדחיק והטבע שלו קורא לו להיות נאמן לעצמו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סוניק: הסרט" – ביקורת: הומור טוב ואקשן חביב

"סוניק: הסרט".

"סוניק: הסרט" מצליח להפתיע לטובה, למרות שהוא למעשה מוצר צריכה נלווה לדמות שנולדה במשחקי המחשב ומשם יצאה לחלוש על העולם כולו. הוא עושה זאת באמצעות הומור טוב וכמה קטעי אקשן חביבים.

בניגוד לשם שנתנו לסרט בארץ, שרק מדגיש את היות הסרט מוצר נלווה, באנגלית שמו הוא כשם הדמות, "סוניק הקיפוד". ניכר שהושקעה מחשבה בסרט וניסו להפוך אותו לסרט שעומד בזכות עצמו לצד שאר המוצרים. לטעמי ההצלחה היא חלקית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פרשת המים" – ביקורת: מתחיל נהדר וחסר סיום מוחץ

"פרשת המים". מארק רופאלו.

במרכז סרט הדרמה "פרשת המים" סיפור מרתק שהתרחש במאה הזאת, שנוגע לכולנו ושמגיעה לו חשיפה גדולה יותר. זהו מסוג הסרטים שלא מרבים לעשות בשני העשורים האחרונים: דרמה על נושא חשוב שמבוסס על סיפור אמיתי של "האדם הקטן" שנלחם במערכת, עוול של המדינה או קרב מול תאגיד ענק כמו במקרה הזה.

מארק רופאלו כנראה התאהב בבהייה בארגזים עם ערמות נייר ב"ספוטלייט" ומגלם פה את רוב בילוט, עורך דין שמתגורר באוהיו שנסחף (תחילה בעל כורחו, כמובן) לפרשה בעיירה קטנה בווירג'יניה המערבית שתושביה נפגעו ככל הנראה מזיהום של מפעל מקומי ששייך לחברת "דופונט". אן האת'ווי מגלמת את אשתו שרה, טים רובינס הוא טום, עורך דין בכיר בחברה שרוב עובד בה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ודי: מעבר לקשת" – ביקורת: מנסה לסחוט בכח רחמים

"ג'ודי: מעבר לקשת". רנה זלווגר.

"ג'ודי: מעבר לקשת" הוא סרט דרמה ביוגרפי מוסיקלי על השחקנית והזמרת ג'ודי גרלנד בימים שתהילתה ירדה ולקחה איתה את האפשרות של פרנסה יציבה. סיפור חייה מעניין ועשיר, אך הבחירה להתמקד בנקודת זמן ספציפית יוצרת סרט שחוזר על עצמו ומנסה לסחוט בכח רחמים מהצופים. בגלל שהוא לא מצליח לרגש, גם בסצינות מאוד מתבקשות, או לעניין במיוחד, אפשר לדלג עליו. אם לפחות הוא היה מעמיק בפרטים, הייתי יכול להמליץ לחובבי היסטורית כוכבי הוליווד להשקיע מזמנם, אבל גם להם אין הרבה מה לחפש בו.

במאי הסרט רופרט גולד מגיע מעולם התיאטרון ומתפקד כמנהל האומנותי של תיאטרון אלמידה בלונדון, לכן ניתן להבין את המשיכה לגרלנד התיאטרלית ולסדרת ההופעות שלה בלונדון, בטח כשמדובר בתסריט שעובד ממחזה. הניסיון שלו בבימוי למרקע יחסית דל – עיבוד למחזה שייקספיר לטלוויזיה, סרט טלוויזיה על השלטון המלוכני בבריטניה וסרט קולנוע יחיד (מעבר לנוכחי) – דרמת המתח "סיפור אמיתי" בכיכובם של ג'ונה היל וג'יימס פרנקו – שגם מבוסס על סיפור אמיתי, אך אופיו שונה לחלוטין. הניסיון של גולד לייצר דרמה עמוקה ניכר ואולי שם נעוצה הבעיה – שהדרמה לא נראית טבעית במיוחד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הפרידה" – ביקורת: קורה מעט מדי

"הפרידה". דיאנה לין, הונג לו, אווקוופינה, האן צ'ן, אאוי מיצוהארה.

"הפרידה" הוא סרט אמריקאי שרובו מתרחש בסין ובמנדרינית. בשל האטיות הרבה, במסורת סרטי הדרמה מהמזרח הרחוק לדורותיהם, הסרט מרגיש הרבה יותר מ-100 דקות (הכוללות את כתוביות הסיום). הסרט, שזכה להצלחה יחסית בארצות הברית לסרט בשפה זרה (17 מיליון דולר) ונכשל בסין, זיכה את הכוכבת שלו אקוופינה בפרס השחקנית הטובה ביותר בסרט קומי בגלובוס הזהב, אך זו פחות קומדיה ויותר דרמה משעממת מאוד שקורה בה מעט מדי.

מי שמתעניין בתרבויות זרות יכול למצוא מעט עניין בעלילה על משפחה סינית שמסתירה מהסבתא של המשפחה שהיא חולה בסרטן ריאות סופני ומתקדם. חלק מבני המשפחה של הגוססת-ללא-ידיעתה מתגוררים בניו יורק, כולל נכדתה בילי (אקוופינה, "אושן 8"), והיא והוריה מגיעים, יחד עם שאר משפחתה המורחבת, אל צ'אנגצ'ון שבסין כדי להיפרד מהסבתא, כשהיא חושבת שהם שם אך ורק לכבוד חתונת הנכד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"נשים קטנות" – ביקורת: הפקה מושקעת עם משחק מצוין

"נשים קטנות". אלייזה סקנלן, סירשה רונאן, פלורנס פיו, אמה ווטסון.

"נשים קטנות" הוא עיבוד נוסף מיני רבים של הספר בעל אותו השם לסרט דרמה על ארבע אחיות צעירות והתבגרותן בצל מלחמת האזרחים האמריקאית. הוא משלב בתוכו ערכים של אחווה, נתינה, פטריוטיות, רגישות לשונה ואיך אפשר בלי, אהבה. העיבוד החדש לא מביא איתו בשורה חדשה, מלבד הדגשה של הזווית הפמיניסטית על כל גווניה, שממילא הייתה טבועה בסיפור לאורך כל הדרך. אם העלילה לא הייתה נמרחת בקטעים מסוימים, היה קל יותר להמליץ עליו לאוהבי הדרמה מכל הגילים. ובכל זאת, מדובר בהפקה מושקעת עם משחק מצוין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הג'נטלמנים" – ביקורת: לנו ולצ'ארלי הנאם מגיע יותר

"הג'נטלמנים". צ'ארלי האנם, מתיו מקונוהיי, טום וו.

"הג'נטלמנים", סרטו החדש של גאי ריצ'י, דומה ברוחו לסרטיו הראשונים (עולם הפשע באנגליה, גברי, אלים) אך יותר מתמיד נראה שבחר לביים תסריט שכתב ילד בן 14. על הנייר התסריט נשמע, כנראה, מגניב ומתוחכם; הוא הצליח למשוך את יו גרנט, מת'יו מקונוהי, קולין פארל, מישל דוקארי (בעוד תפקיד אחר לגמרי מליידי מרי שגילמה ב"אחוזת דאונטון"), הנרי גולדינג ("עשיר בהפתעה") ועוד. הדבר הטוב ביותר בסרט (ופחות או יותר היחיד מלבד התלבושות) הוא השחקן צ'ארלי הנאם ("ילדי האנרכיה"), שהוא בעצם בתפקיד הראשי.

ריי (הנאם) הוא יד ימינו של  מיקי פירסון (מקונוהי), ששולט בתחום החממות לגידול גראס, ושוקל למכור את העסק שלו שמניב מיליונים. העסק והעסקה מושכת את מת'יו (ג'רמי סטרונג, "מכונת הכסף") המכונה "היהודי", סינים, וגם מאמן אגרוף (פארל) מעורב בעל כורחו בעסק. למי שייכת הנאמנות של כל אחד מהם? מי יִרה במי ולמי אכפת?

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"השורקים" – ביקורת: שומר על מתח

"השורקים". קתרינל מרלון, אנטוניו בויל.

"השורקים" הוא סרט מותחן פשע רומני על שוטר במחלק הסמים שפועל משני צדי החוק ומוצא את עצמו ככלי במשחק מלא בתפניות, בסחיטה ובסכנת חיים. הסרט מנסה להגיש את הסיפור בעטיפה מסוגננת, אבל בגלל שהוא לא עושה זאת עד הסוף, הניסיון רק גורע מבסיס העלילה הטוב שלו ומותיר אותו מבולבל ללא כל צורך. ישנן מספר סצינות עם אלימות גרפית במיוחד והוא כולל עירום, כך שהסרט לא יתאים לרגישים לכך. על אף שהוא יכול היה להיות טוב יותר, הוא מספק את הסחורה ומשאיר את המתח לכל אורכו.

הבמאי והתסריטאי קורנליו פורומבויו זכה להכרה בפסטיבלים בינלאומיים בסרטו "שם תואר: משטרה", ובסרט זה הוא חוזר לעולם המשטרה כששוב גרעין הקונפליקט הוא שאלות מוסריות מול חוקיות. התרגום השונה של שם הסרט מרחיק אותו מהמיקום המיוחד שלו – האי הספרדי לה גומרה (שם הסרט במקור), אליו נוסע הגיבור. רק לאחר שהסרט משחרר את המסגרת המיותרת שכפה על עצמו – כדי שיראה מיוחד יותר, אפשר רק להניח – הוא מתחיל לזרום טוב יותר. למרות הקצב היחסית איטי שלו הוא כן מצליח להשאיר את הצופה בציפייה לבאות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'וג'ו ראביט" – ביקורת: הומור מטורף, שמאוזן עם רגישות ומשמעות

"ג'וג'ו ראביט". רומן גריפין דיויס, טייקה ווייטיטי.

"ג'וג'ו ראביט" הוא קומדיה שחורה ומרגשת המתרחשת בגרמניה בתקופת מלחמת העולם השניה על ילד בן 10 חבר בנוער ההיטלראי שיש לו חבר דמיוני – אדולף היטלר. ובכן, היעדר התקינות הפוליטית רחוק מלעצור בפיהרר ורוב הסרט משחק על הקו של הומור משוגע לבין הצגת אמת אוניברסלית על התנהלות העולם המערבי ועל הבעייתיות במלחמות ובגזענות (ברגעים מסוימים זה גובל בקיטשיות). הסרט יתאים לצופים שהקווים האדומים שלהם בהומור גמישים, שבאים עם ראש פתוח ואהבה לקולנוע.

טאיקה וואיטיטי הבמאי והתסריטאי (היהודי, למי שחשוב לו לדעת כשמדובר בסרט שמגחיך את הנאצים ובמידה גם את השואה) ידוע בסרטיו ההומוריסטיים. סרטו "ת'ור: רגנרוק" (2017) של היקום הקולנועי של מרוול שבר את הפומפוזיות של שני הסרטים הקודמים בסדרה (שהתחיל קנת' בראנה שמתמחה בסרטים שייקספירים) וניצל את חוסר הגבולות שמחוץ לכדור הארץ ליצירת סרט קליל, שטותי ומצחיק (גם אם לא טוב במיוחד). כמו גם הסרט המוקומנטרי על ערפדים "מה שקורה בצללים", שהפך אותו לשם מוכר בתעשייה. שרירי ההומור המטורף שפיתח בסרטיו הקודמים נמתחים גם בסרט זה, אך שומרים על איזון טוב עם רגישות ומשמעות. הסרט מלא בצבע, קצב ומוסיקה טובה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"1917" – ביקורת: מעורר התפעלות

"1917". ג'ורג' מקיי.

"1917" הוא סרט מלחמה עשוי טוב. האם הוא משאיר חותם, מעורר מחשבה, עם תסריט יוצא דופן? יש סרטים לשם בידור והנאה, וצריך כאלה, אבל הסרט הזה אינו כזה. הוא מעורר התפעלות כפי שרצו, מעניין רוב הזמן, עם השפעות של "להציל את טוראי ראיין" (ואולפני "דרימוורקס" של ספילברג מפיקים את הסרטים של במאי הסרט, סם מנדס, מאז סרטו הראשון, "אמריקן ביוטי").

הסרט מתחיל ב-6 באפריל, 1917 (זה לא מקבל התייחסות או מוזכר אבל זה התאריך שבו הכריזה ארה"ב על כניסתה למלחמה וזה בוודאי לא במקרה). שני חיילים בריטיים, סקופילד ובלייק (ג'ורג' מקיי ודין-צ'רלס צ'אפמן מ"קפטן פנטסטיק" ו"משחקי הכס", בהתאמה), נשלחים אל כוחות החזית כדי להעביר הודעה חשובה ודחופה כדי למנוע מערכה קטלנית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"השנה הראשונה שלי" – ביקורת: בחירה צרפתית טובה

"השנה הראשונה שלי". וינסן לקוסט, וויליאם לבגיל.

"השנה הראשונה שלי" הוא סרט דרמה צרפתי על תלאותיהם של שני סטודנטים בשנתם הראשונה ללימודי רפואה, השוני והדימיון ביניהם ושותפות המסע. ככל שהסרט מתקדם, כך הוא אוסף את עצמו לתמונה בהירה יותר, עד שהמניעים של כל אחת משתי הדמויות הראשיות נעשים חדים. למרות שהוא מנסה לרגש, הוא לא ממש מצליח לפגוע בנקודה, אבל הוא גם לא מנסה לסחוט דמעות. מתאים לצפיה לכל אוהבי הדרמה, מלבד אלו ששוקלים להירשם ללימודי רפואה בצרפת.

לא רק ששני סרטיו הקודמים של הבמאי והתסריטאי תומא לילטי ("היפוקרטס", "רופא הכפר") עוסקים ברופאים, הוא גם מביים סדרה שמתרשחת בבית חולים (גם שמה "היפוקרטס", על אף שעלילתה שונה מסרטו באותו שם), כך שאפשר לומר שיש לו זיקה מסוימת לעולם הרפואה. הסרט מצליח לסחוף לתוך הטירוף שנכנסים אליו הסטודנטים באמצעות קצב טוב ואפילו קטעיו המייגעים משובצים במכוון כדי להעביר במקצת את מכבש הלחצים שסטודנטים לרפואה נמצאים בתוכו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מרגלים לא רגילים" – ביקורת: מצחיק לא מעט אבל ההומור ילדותי מדי

"מרגלים לא רגילים".

"מרגלים לא רגילים" (ששמו בעברית הוא גרוע רק במעט יותר משמו המקורי Spies in Disguise) הוא סרט אנימציית מחשב תמוה שלא בדיוק ברור למי הוא מכוון עם הרעיון של היונים בבסיסו. הוא לא גרוע, והוא בוודאי לא טוב – אלא פשוט עוד אפשרות לבלות פרק זמן חביב ולא מזיק עם הילדים מול מסך הקולנוע בחופש חנוכה.

הבעיה של הסרט מתחילה עוד בשלב הרעיון. לאנס סטרלינג, בלש העל של סוכנות הבילוש האמריקאי (ויל סמית') נקלע למזימה שהופכת אותו לנרדף בידי הסוכנות שלו כמי שנחשד למרגל שחצה את הקווים. עד כאן נשמע הגיוני בסך הכל. כולנו אוהבים את ג'ייסון בורן. בשלב זה נכנס אל חייו וולטר בקט (טום הולנד), חנון מוזר במיוחד בעל רעיונות לגאדג'טים לא שגרתיים ככלים להתמודדות עם האויב. בקט, שבתחילה מעורר גיחוך בלאנס, הופך להיות המוצא האחרון שלו בניסיון להוכיח את חפותו ולסכל את המזימה. לבקט יש תעלול מבריק בשרוול עליו הוא עובד שנים: שיקוי היעלמות. מסיבות כאלה ואחרות, שלא נדון בהן כרגע, שיקוי ההיעלמות לא הופך את לאנס לאדם בלתי נראה כפי שהתכוון אלא ליונה. זה השלב ששאלתי: מה?

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »