"אחוזת דאונטון: הסרט". אליזבת' מקגאוורן, יו בונוויל, מאגי סמית' ולורה קרמייקל
הסרט "אחוזת דאונטון" מיועד בעיקר למעריצים (הרבים) של סדרת הטלוויזיה שהחלה ב-2010. סרטי המשך בקולנוע לסדרות הם דבר נדיר. מפני שחלפו ארבע שנים מאז ירידת הסדרה וזה לא בא מיד אחרי זה אז הגעגועים לסדרה יביאו להצלחה של הסרט בקרב הצופים הנאמנים -כיף לחזור ולראות את הדמויות הרבות- אבל קשה להאמין שאחרים יאהבו את הסרט או יתרשמו ממנו.
"פנים רבות לאמת". נעמי ווטס, קלווין האריסון ג'וניור, אוקטביה ספנסר.
"פנים רבות לאמת" הוא סרט דרמה (עם מעט מתח) הגדוש במסרים חברתיים על נורמות, ציפיות, מעמדות, גזעים ומשפחה תוך היצמדות לאותנטיות, קצב הולם ועניין. אז נכון, אולי אין בו יותר מדי עלילה, אבל הסיפור על המסך עשיר ברבדים ובפרטים, הדמויות עגולות ומרתק ללמוד על דרך המחשבה שלהן ככל שהסרט מתקדם. לא מעט צופים ילכו לאיבוד בין כל המסרים בסרט, והוא באמת משחק על הגבול של להיות מחנך מדי, אך אלו שבכל זאת יישארו איתו, יזכו לפֶּתח חדש בזווית הראיה החברתית (האמריקאית, בכל אופן).
"המוח". בורוויל, ז'אן-פול בלמונדו.
צפיתי בסרט "המוח" בן החמישים, משלוש סיבות: ז'אן פול בלמונדו, דיויד ניבן והז'אנר שלו. בתוך ז'אנר סרטי השודים האהוב יש תת ז'אנר של סרטי שוד רכבות.
"המוח" הוא תוצר טיפוסי ברור של שנות ה-60, כולל שיר הפתיחה האיום, עם נשים בשמלות קצרות, נשים בביקיני, מרדפי מכוניות ברחובות ערים, עיצוב במלוא העוצמה והומור. היום לא היו עושים סרט כזה שדובר אנגלית, צרפתית ואיטלקית אלא כולם היו מדברים באנגלית. מלבד ניבן הבריטי ובלמונדו הצרפתי משחקים גם אלי וולך האמריקאי (שלוש שנים אחרי "הטוב, הרע והמכוער") ובורוויל ("המעגל האדום" המעולה) שבשנות ה-60 שיחק בשלושה סרטים של במאי הסרט ז'רר אוּרי.
"פרזיטים".
כשחושבים על סרטים קוריאנים עשויים לחשוב על סרט אטי ומהורהר כמו רבים מהסרטים מהמזרח הרחוק שמגיעים לארץ (להוציא את סרטי הפעולה, שאותם ממעטים להקרין בבתי הקולנוע אצלנו). "פרזיטים" אינו סרט כזה. הוא סרט קוריאני, ללא ספק, אך הוא לא דורך במקומו, עם מתח והומור. הסרט, זוכה פרס דקל הזהב (הפרס הראשי) בפסטיבל קאן השנה, הוא סוחף וכובש. יש סרטים שאפשר להמליץ עליהם לכל אחד ("חומות של תקווה", "הנסיכה הקסומה", למשל), ו"פרזיטים" נכנס לקטגוריה של סרטים טובים שלא מתאימים לכל צופה, גם כי יש בו אלימות ודם.
"השיר של רוז". ג'סי באקלי.
"השיר של רוז" הוא סרט בריטי שמתרחש בגלזגו, סקוטלנד. הוא סרט דרמה "קטן", מהסוג שהבריטים טובים עד מתמחים בהם, אמין, אנושי, עם שחקנים מצוינים שמגלמים אנשים אמיתיים שגרים מחוץ ללונדון, שלא עוסקים בעבודות נוצצות ונחשבות שמצטלמות היטב (עורכי דין, עיתונאים, מעצבים למיניהם, בעולם הפרסום) בתוך חיים זוהרים וגרים בבתים מעוצבים לעילא, שגם בתפקידים הקטנים ביותר יש דמויות עם אישיות ולא קריקטורות (כמו השכנה פה). במקרה הזה מדובר בשחקניות טובות מאוד.
"היו זמנים בהוליווד". ליאונרדו די'קפריו, בראד פיט.
"היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו לא חף מפגמים, אך עדיין מדובר בסרט מרשים מאוד של יוצר מבריק, והמחשבות שהוא מעורר ממשיכות עם הצופה גם לאחר שהוא יוצא מבית הקולנוע. הסרט הזה כמעט ולא מאפשר דיון רציני ועמוק מבלי לגלות דברים מהותיים עליו. כדאי לדעת כמה שפחות לפני שהולכים אליו. בכל זאת, אנסה בקצרה להסביר מה הופך אותו לסרט כל כך טוב.
נתחיל בכך ששמו בעברית אינו מדויק. שם הסרט הוא Once Upon a Time… in Hollywood, "היה היה פעם… בהוליווד", כלומר אנחנו נמצאים באגדה או פנטזיה ולא בסרט נוסטלגי בלבד. זה לא צריך להפתיע את מי שעוקב אחר הסרטים של טרנטינו, אך עדיין, נראה שכשמדברים על הסרט הזה יש להדגיש זאת אף יותר, כיוון שזהו סרטו המאופק ביותר של טרנטינו מאז "ג'קי בראון" הנהדר (עד כמה שטרנטינו מסוגל לאיפוק, כמובן). הכוונה היתה לשמור על התבנית של הסרטים הקודמים שהתחילו ב"היו זמנים ב" (במערב, באמריקה) אבל כאן זה חוטא למקור.
"פליימוביל: הסרט".
עוד לפני שיצא, הרגיש "פליימוביל: הסרט" כמו שכפול של "סרט לגו". הצפיה בו הוכיחה שהוא אכן כזה, אך ההפתעה היא שהוא פחות גרוע ממה שניתן היה לצפות. הסרט נבנה סביב המותג פליימוביל הגרמני, שמשווק את צעצועיו כבר 45 שנים. כל קבוצת סטים עוסקת בנושא ספציפי – המערב הפרוע, משטרה, חלל וכו' – וסביב הרעיון הזה מתחיל הסרט, שפונה בעיקר לטווח גילאים נמוך – 5 עד 9. ילדים גדולים יותר (וכמובן מבוגרים) ישתעממו.
פתיחת הסרט היא אינה באנימציה: מרלה וצ'רלי הם שני אחים שאוהבים מאוד לשחק בסטים של הפליימוביל שלהם ולדמיין את עצמם במקומות רחוקים. מרלה מתכננת בדיוק לעשות את זה – עכשיו משסיימה ללמוד, היא עומדת לצאת ולטייל בעולם. אבל אז מתרחשת טרגדיה. הוריהם של מרלה וצ'רלי נהרגים ומשאירים אותם לבדם. בשלב זה מרלה מוותרת על החלום ונשארת כדי לגדל את צ'רלי.
"אנגרי בירדס 2".
"אנגרי בירדס 2" הוא סרט מיותר לחלוטין: אין בו שום יחוד או יופי, וכל מהותו היא עשיית כסף. הוא אמנם שיפור לעומת קודמו בסדרה, אבל זה בגלל שקודמו היה איום ונורא. "אנגרי בירדס 2" מצחיק יותר וסוחף יותר, אבל לא מספיק כדי להפוך לבעל ערך עבור הצופה המבוגר. הוא נוצר בחטיבת האנימציה של סוני, שהוכיחה לנו בשנה שעברה שיש לה יכולות מרשימות מאוד: "ספיידרמן: מימד העכביש" הוא אחד מסרטי האנימציה הטובים של שנות ה-2000 ואף אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הפעם, הם הסתפקו בעשיית סרט שכל תכליתו היא מכירת כרטיסים ומרצ'נדייז. מכיוון שכאמור אין ערך לצופה המבוגר, תהיה זו הפעם ביקורת משפחתית: שני בני, איתמר (בן 11) ודניאל (בן 8) ישתפו אתכם בדעותיהם לגבי הסרט.
"שכחו אותי בגלקסיה".
הקיץ הוא פח הזבל השנתי של סרטי האנימציה דלי התקציב. דלות התקציב נמדדת, כמובן, אל מול האולפנים הגדולים, ועל כן לא ניתן לקחת סיכונים – סרטים אלה חייבים להיות בנויים מכל אבני היסוד שהוכיחו את עצמם כבר בסרטים קודמים, מצליחים ומוכרים. "שכחו אותי בגלקסיה" נכלל בסל סרטים זה, אבל לזכותו יאמר שהוא עושה את העבודה שלשמה הוא נוצר על הצד הטוב ביותר – ילדים בני 6 עד 9 יהנו הנאה מרובה.
"כאב ותהילה". אנטוניו בנדרס.
ב"כאב ותהילה", סרטו החדש של פדרו אלמודובר, מככב אנטוניו בנדרס כבמאי קולנוע, בן דמותו הברור של אלמודובר (עד השיער). הסרט מרגיש הרבה יותר מ-113 דקותיו כי הוא משעמם לפעמים, עם חלקים מוצלחים ורגעים יפים אבל קשה מאוד להמליץ עליו. אני מעדיף את הסרטים הפרועים של אלמודובר משנות ה-90 ("עקבים גבוהים", "קיקה" ו"אהבת בשר ודם") וגם הדרמות הטובות שלו ("לחזור", למשל) טובות מהסרט הזה.
"ההונאה הגדולה". סלמה הייק, אלכסנדר סקארסגרד, ג'סי אייזנברג.
"ההונאה הגדולה" הוא דרמת מתח שמציבה מראה מול הכיוון שאליו פונה החברה האנושית דרך פרויקט שאפתני של שני בני דודים, וממצה את עצמו יחסית מהר. תרגום שם הסרט בעברית מטעה: זהו לא סרט בסגנון "אושן 11" ואין כאן איזה תרגיל עוקץ מתוחכם. לסרט התחלה טובה ומבטיחה ברם שם זה פחות או יותר נגמר, כאילו הוא לא החליט לאן להתקדם, אז הוא שוקע במקום. הניסיון ליצור דרמה אנושית מטלטלת ומן הצד השני להפיח מתח מסוגנן עם משפטים מתוחכמים, לא ממש עובד.
כמו בכל סרטיו, קים נגוין כתב וביים סרט זה. מלבד עלילת המסגרת של הסרט, שהיא מאוד עכשווית ואף נושאת מסר חברתי (כמו רבים מסרטיו הקודמים), הדיאלוגים מרגישים ממוחזרים וצפויים. הקצב של הסרט איטי מדי בשביל באמת לתפוס את תשומת הלב, אבל זהו חוסר ההזדהות עם הדמויות שמאבד את האחיזה מהצופים. המוטו של דוד נגד גוליית שנזרק לאוויר מספר פעמים במהלך הסרט אולי גם משקף את הניסיון של הסרט הקטן הזה להצליח בגדול, שיכול היה לקרות עם בימוי מהודק יותר.
"אהבה ממבט שני". ז'וזפין ז'אפי, פרנסואה סיביל.
יש סרטים בהם כל חלקי הפאזל מתחברים באופן מושלם לכדי סרט מקסים ומרומם רוח. הסרט הצרפתי "אהבה ממבט שני" הוא סרט כזה. לפני שבוע יצא הסרט "יסטרדיי", קומדיה רומנטית שנשענה על גימיק, וקרסה לתוך הריקנות של עצמה. הפעם מדובר בסרט שהגימיק הוא רק נקודת המוצא שלו אל דמויות שובות לב ורוח טובה שהוא משרה על הצופה.
רפאל (פרנסואה סיביל), פוגש באוליביה (ז'וזפין ז'אפי) ומיד מתאהב בה. הוא מצליח לכבוש את ליבה, הם מתחתנים והחיים לא יכולים להיות טובים יותר. או שכן. הקריירה של רפאל נוסקת. ככל שהצלחתו של רפאל כסופר מצליח גדלה, כך מתערערים יחסיו עם אוליביה ועם פליקס (בנז'מין לאוורן) חברו משכבר הימים. במקביל, קריירת המוסיקה של אוליביה לא מצליחה להמריא, ובעוד שרפאל מגשים את החלומות שלו, היא נשאבת למרה שחורה. ההמשך בלתי נמנע וריב קשה פורץ בינהם.