ביקורות קולנוע (עמוד 38)

"שוטר על הדרך" – ביקורת

"שוטר על הדרך". קומייל ננג'יאני, דייב בטיסטה.

במהלך הצפיה בקומדית הפעולה "שוטר על הדרך" תהיתי לא פעם האם המפיקים קיבלו כסף עבור כל פעם שהוזכר המותג 'אובר', או שמא חברת 'אובר' סיבסדה את הסרט מבלי לדרוש כמות מסוימת של אזכורים לשמה 'אובר'. בהיותו קומדיה קיצית בלתי מתחייבת על צמד גברים שונים שיהפכו לחברים ('באדי מובי') לא נדרש מהסרט להגיע לרמות תסריט גבוהות, והשימוש של התסריט ברעיונות של 'אובר' הוא מספק. האוירה המבודחת של הסרט גם היא מספקת, ואפילו שתצוגות המשחק של צמד כוכביו אינן מעלות אותו רמה, הסרט מאפשר חויה נעימה ומשעשעת.

את הסרט ביים מייקל דוז, שבאמתחתו הסרט "בריון להשכרה" (2011) מהז'אנר וגם הקומדיה הרומנטית "אולי בכל זאת" שהיתה חלק מניסיון ההתרחקות של דניאל רדקליף מהצל של הארי פוטר. מאז ביים לטלויזיה, וניתן להניח שזה משום שכל סרטיו לא היכו גלים, וסביר שגם "שוטר על הדרך" לא יעשה הבדל משמעותי, במיוחד כשהתחרות שלו בבתי הקולנוע היא "ספיידרמן: רחוק מהבית".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בידיים טובות" – ביקורת

"בידיים טובות". אלודי בושז, ז'יל ללוש.

"בידיים טובות" הוא סרט דרמה על מערכת האימוץ בצרפת. די ברור מה יקרה, ופשוט רואים את התנהלות התהליך. זה יותר מעניין ממשלוח של רהיט לבית לקוח אבל לא מספיק לסרט עלילתי. בסרט יש כיסים של שעמום, ולמרות שחקנים מוכרים וטובים, בראשם ז'יל ללוש וסנדרין קיברלין, ובתפקיד משנה קטן מיו מיו הוותיקה והמקסימה, לא כדאי לצפות בו.

הסרט מאוכלס באישה שרוצה מאוד לאמץ תינוק, גבר נשוי שבאופן קבוע מטפל בילדי אומנה, בחורה צעירה שיולדת, מיילדות ועובדים סוציאלים. פירוש השם המקורי של הסרט הוא של מעמד משפטי, משהו כמו "קטין נזקק", וגם באנגלית הוא נקרא כמו "בידיים טובות".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"החיוך האטרוסקי" – ביקורת

"החיוך האטרוסקי". בריאן קוקס, רוזנה ארקט.

"החיוך האטרוסקי" הוא סרט דרמה משפחתית המבוסס על ספר מצליח (לאחר ששינו את פרטי המסגרת, כמו ארצות ההתרחשות ושמות הדמויות) שלמרות דמות ראשית עגולה, מדשדש בקיטשיות צפויה. קורים לא מעט דברים טובים על המסך, אך הם לא מתכנסים לכדי יצירה זכירה. אף על פי כן, הסרט משרת את המטרה שלו וצופים שנוטים להתרגש ממתח בין דורי ומשקעים מהעבר יהנו מאד מהסרט – לרוב אלו יהיו צופים בגילים מבוגרים יותר.

זהו הסרט הראשון באורך מלא שמביימים מיכל ברזיס ועודד בן-נון ("איה" הקצר) – העובדים יחד מתחילת דרכם – וגם הסרט הראשון שהם מביימים בתקציב גדול עם שחקנים הוליוודיים. התקציב איפשר להם יד חופשית יותר בבחירות האומנותיות, אך היא באה לידי ביטוי בעיקר באתרי הצילום, ללא ניסיון לחדש או להפתיע. הקצב בסרט לא אחיד ומרכז הכובד של סצינות בעלות פוטנציאל להיות משמעותיות מרגיש לעיתים מונח במקום הלא נכון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ספיידרמן: רחוק מהבית" – ביקורת

"ספיידרמן: רחוק מהבית".

תפקיד לא פשוט הוטל על "ספיידרמן: רחוק מהבית". לא קל להיות הסרט שמגיע אחרי "הנוקמים: סוף המשחק". אין זה קל גם להיות הסרט שמגשר בין הסאגה הראשונה לבאה אחריה. בהתחשב בכל המכשולים שניתן לדמיין בסיטואציה הזו, הסרט מצליח לעמוד באתגר באופן מרשים ולהעניק לצופים הנאה, סגירת מעגל ופתיחה חדשה.

ההתחלה דווקא לא מבשרת טובות. הסרט לא מצליח למצוא את הטון והקצב שלו, ונראה כי הוא עומד להיות כישלון. גם הסיפור מעט תמוה: קבוצת תלמידי בית ספר יוצאת למסע ברחבי אירופה. לכל מקום שבו הם מגיעים, המזל שלהם מזמן להם מפלצת איומה שמאיימת להשמיד את כדור הארץ. אך אל דאגה, ספיידרמן שלנו נמצא שם, יחד עם גיבור-על מכדור-ארץ אלטרנטיבי. בשילוב כוחות הם מצליחים למנוע את הסכנה. אבל בעולם שכולו פייק ניוז, לא כל מה שנראה מושלם מתגלה ככזה. מבלי לגלות יותר מדי אומר רק כי פיטר פארקר עומד בו מול אויבים לא פשוטים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יסטרדיי" – ביקורת

"יסטרדיי". הימש פאטל.

הנה דבר שמפתיע אותי כל פעם מחדש – מפיקים ויוצרים שחושבים שגימיק מעניין, מאפשר להם לוותר על מאמץ בכל שאר תחומי העשייה. "יסטרדיי", סרט עם רעיון ממש חמוד, מדגים איך אפשר לקחת גימיק שהיה מחזיק יופי כסרט קצר של חצי שעה, ולהפוך אותו לסרט מפרך. והגימיק באמת מוצלח – מה יקרה, אם בעקבות מאורע מסתורי ימחק קיומם של הביטלס מההיסטוריה? ומה יקרה אם יוצר וזמר כושל יהיה היחיד שכן יזכור אותם? ומה יקרה אם אותו יוצר יתחיל לבצע את השירים שלהם כשירים שהוא כתב כביכול?

נקודת הפתיחה המעניינת הזו יכולה להוביל למספר דיונים העוסקים ביצירה ואמנות. הסרט, לצערי, מוותר על כל דיון מעניין באמת ונשאר ברמת הגימיק.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המוסד" – ביקורת

"המוסד". טל פרידמן, צחי הלוי. צילום: עידו ברלד

מטר הבדיחות שיורד בקצב מסחרר בסרט הישראלי "המוסד" וכל האוירה המבודחת ששורה עליו מעניקים חוויה מהנה לקהל חובב הז'אנר, אבל היעדר שלד עלילתי מעניין מגבילים אותו מלפרוץ אל מעבר. אני מתקשה לראות צופים מכל הסוגים נוהרים להקרנות של הסרט (ואני מעריך שגם ההפקה יודעת את זה, אז מחמאות לכל הנוגעים בדבר שאיפשרו לחזון החשוב הזה להתממש), אך צופים בבית – בערוצי הטלויזיה, ב-וי-או-די או בהורדות פיראטיות – בוודאי יוכלו להעניק מעוף לסרט הזה ולבנות לו עדת מעריצים מעבר להקרנות חצות בסינמטקים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לייט נייט" – ביקורת

"לייט נייט". אמה תומפסון.

במקום לראות את "לייט נייט" (Late Night) צפו ב-89 הפרקים של הסדרה המעולה "המופע של לארי סנדרס" ששודרה מ-1992 ל-1998. בסרט ניסו לדחוס ב-102 דקות מספיק עלילות לעונה שלמה (של לפחות 13 פרקים) של סדרה. אמנם יש פה את כל האלמנטים והמרכיבים לסרט מעניין וטוב אבל הם לא מתחברים טוב יחד ומרוב כדורים באוויר שמנסים ללהטט ביניהם יוצא סרט מפוספס, לא מספק, ומאכזב במיוחד סרט שהיו לו את הנתונים להיות טוב והוא אינו כזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מלון מומבאי" – ביקורת #2

"מלון מומביי". נזנין בוניאדי.

"מלון מומבאי" הוא סרט דרמת אקשן/מתח המבוסס על סדרת פיגועי הטרור שהתרחשה במספר מוקדים במקביל בעיר מומבאי בשנת 2008 ע"י ארגון איסלאמי וגבתה את חייהם של 207 בני אדם, ומתמקד באירוע שהתרחש במלון הטאג' במשך שלושה ימים וחצי. סרט אקשן שמבוסס על אירועים אמיתיים יכול לצאת טוב מאוד או קיטש נוראי שבעיקר נועד למלא שורה בקורות החיים של כל המעורבים. לשמחתי, "מלון מומבאי" שייך לסוג הראשון. הוא לא סרט אקשן קלאסי, כי המוקד שלו הוא לא האפקטים ותרגילי פעלולים מרשימים, אלא הדרמה האנושית שמתחוללת גם אצל הקורבנות, אך גם אצל הרוצחים (במידה פחותה).

הסרט מבוים נהדר. הוא מדוד, מאוזן, מותח ולא משעמם לרגע – גם בחלקים הרגועים יותר. העובדה שזהו סרטו הארוך הראשון של אנת'וני מאראס, הופכת את כישורי הבימוי שלו למרשימים אפילו יותר. התסריט נכתב על ידי מאראס, שלו ניסיון מועט גם בכתיבה, ביחד עם ג'ון קולי שהתמחה בעיקר בכתיבת סרטים לכל המשפחה. הם יצרו סרט שבהחלט לא יתאים לכל המשפחה או לכל מי שרגיש למראות גרפיים אלימיים. מנגד, הוא גם לא סרט אימה, כך שלא רואים את הפגיעות בשביל אפקט הגועל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מלון מומביי" – ביקורת #1

"מלון מומבאי". דב פאטל.

"מלון מומביי" משחזר את מתקפות הטרור שזעזעו את העיר מומביי שבהודו ב-26 בנובמבר, 2008 (כולל בית חב"ד), ומתמקד באירועים שהתרחשו במלון "טאג'" היוקרתי שבעיר. הוא סרט מותח, מעניין ועשוי טוב.

במתקפה קטלנית מתוכננת ומתוזמרת היטב פעלו בו זמנית במספר מוקדים טרוריסטים מוסלמים חמושים בכבדות (רובים ורימונים), מספר הנפגעים היה גבוה מאוד, אוזלת היד של רשויות החוק היתה איומה ורואים גם את התפקיד שלקחה התקשורת. בין צוות העובדים שמתמודד עם המתח האישי של המצב ותחושת החובה בהגנה על אורחי המלון בשעת המצב המתוח (במשך שעות רבות וארוכות) ניצב אורג'ון, עובד זוטר, מלצר שמפרנס ילד קטן ואישה בהיריון, שאותו מגלם דב פאטל (הוא "נער החידות ממומביי" ומ"מלון מריגולד האקזוטי"). יש בו נחישות ומרץ נהדרים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"צעצוע של סיפור 4" – ביקורת #2

"צעצוע של סיפור 4".

"צעצוע של סיפור 4" הוא סרט המשך בסדרת סרטי האנימציה המצליחה של פיקסר על עולמם ההרפתקני והעשיר של הבובות כשבני האדם מסובבים את הראש. הסרט ברמה פחותה משלושת קודמיו, כי נראה שלמרות שהמוטיבים של העצמה נשית (הם נורא באופנה כרגע, לא שמעתם?) נכנסו לסיפור, הוא מרגיש מאולץ ומזניח את הגרעין של הסרטים הקודמים – הקשר של וודי, בובת הבוקר, ושל באז לייטייר, בובת האסטרונאוט. ילדים יהנו ממנו מאד ומבוגרים (יחסית) יתרפקו על הנוסטלגיה ויתפעלו מההבדלים המשמעותיים באיכות האנימציה מאז הסרט הראשון משנת 1995 ועד היום.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"צעצוע של סיפור 4" – ביקורת #1

"צעצוע של סיפור 4".

"צעצוע של סיפור 4" פחות טוב משלושת הסרטים הקודמים בסדרה, והוא עדיין סרט מהנה. כיף לחזור ולצפות בשלל הדמויות הנהדרות המוכרות, בתוספת צעצועים חדשים מגניבים; יש רעיונות יפים, הסיפור שרצו לספר מוצלח רק חבל שהעלילה כל כך צולעת. אם יהיה "צעצוע של סיפור 5" (ואין סיבה שלא יהיה) אני מקווה שהוא לא יהיה עוד סיפור הצלת צעצוע.

"צעצוע של סיפור" (1995) היה סרט האנימציה באורך מלא הראשון שנעשה כולו במחשב, וזיכה את יוצריו בפרס אוסקר מיוחד על כך. הוא הביא לשינוי בתעשיית הקולנוע בכלל ובסרטי האנימציה בפרט (מספר סרטי האנימציה בשנה שהופקו בכל העולם הוכפל פי כמה). הוא סרט האנימציה הראשון שהיה מועמד לאוסקר על תסריט, ומאז היו מועמדים סרטי אנימציה נוספים בקטגוריה (אך טרם היה זוכה שכזה). ארבע שנים מאוחר יותר יצא "צעצוע של סיפור 2", סרט ההמשך הראשון של "פיקסר".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"השמן והרזה" – ביקורת

"השמן והרזה". סטיב קוגן, ג'ון סי. ריילי.

"השמן והרזה" הוא סרט דרמה ביוגרפי על חייהם של שני שחקנים ותיקים בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, לאחר שתהילתם דעכה במעט והם מנסים להשיג אותה מחדש ולהתקרב שוב זה לזה. זהו לא סרט רע ויש בו איכויות לא מבוטלות של משחק וסיפור אישי לא מוכר על דמויות מפורסמות מעולם הבידור, אבל הוא גם לא סרט טוב במיוחד, וחלקים גדולים ממנו צפויים ומשעממים. הסרט לא מספק את העוצמה הדרמטית שנדרשת ממנו. אולי מבוגרים שגדלו על מערכונים של הצמד הקומי יוכלו למצוא בו איזשהי ארומה נוסטלגית.

הסרט מבוסס על ספר ביוגרפי שנכתב על סיבובי ההופעות בבריטניה ואירלנד על ידי איי.ג'יי. מריוט שכתב עליהם מספר ספרים, כמו גם על צ'רלי צ'אפלין, והוא שזור פרטי טריוויה על חייהם. התסריט שעובד מחומר המקור הוא יחסית סטנדרטי ולא מעניין והבמאי ג'ון ס. ביירד לא הצליח להוציא ממנו את רמת המתח הדרמטי שיכול היה להוציא. ישנם לא מעט קטעים שממש אפשר לראות את הפספוס בהעברת סצינות באופן נוגע ללב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »