"גברים בשחור: אינטרנשיונל". כריס המסוורת', טסה תומפסון.
הסרט "גברים בשחור: אינטרנשיונאל" מוכיח שגם עם תסריט חלש מאוד סרט יכול להיות מהנה. כל מה שהוא צריך זה שחקן כריזמטי מאוד מאוד, שחקנית שיודעת את העבודה ושהכימיה בין השניים תהיה מושלמת.
סרט זה הוא ריבוט (התחלה מחודשת) לסדרת סרטי "גברים בשחור" שבה כיכבו ויל סמית וטומי לי ג'ונס. הפעם מגלמים את תפקידי שני הסוכנים כריס המסוורת' וטסה תומפסון, שעבדו כבר כצוות ב"ת'ור ראגנרוק", הוא כת'ור והיא כוואלקירי.
"אקס-מן: הפיניקס האפלה". סופי טרנר.
בכתוביות הסיום של "אקס-מן: הפניקס האפלה" יש רשימה ארוכה של אנשי מחשב תחת הכותרת של digital artists. עוד ועוד שמות בשורות אין-סופיות, בכמות שהיא על גבול הפרודיה. אולי בשל התלת מימד המיותר (יש קטע עם רסיסי חללית בחלל וב"כוח משיכה" מלפני 6 שנים זו היתה חוויה בלתי נשכחת ועשויה טוב יותר) ושימוש היתר במסך ירוק, שבו מרכיבים רקע ואפקטים סביב השחקנים, לפעמים נראה ששני שחקנים שרק משוחחים אינם יחד באותו מקום. זה מרחיק ומפריע.
"חורשות את הלילה". ביני פלדסטין, קייטלין דבר.
"חורשות את הלילה" היא קומדיית נעורים מצחיקה ביותר על התבגרות, גילוי עצמי, פמיניזם ומיניות דרך הרפתקאותיהן של שתי חברות בלילה שלפני סיום התיכון. אי אפשר שלא לדמות את הסרט לגרסה נשית של הסרט "סופרבאד" (2007), ולא רק כי באחד התפקידים הראשיים משחקת ביני פלדסטין, אחותו של ג'ונה היל ששיחק את אחד התפקידים הראשיים בסרט מלפני 12 שנים. הנושא המרכזי בשני הסרטים הוא האהבה האלפטונית העמוקה שיש בחברות של הדמויות המרכזיות כשברקע קורים דברים משוגעים. מה שכן, הסרט הזה מתעלה על הקודם בכל המדדים.
"רוקטמן". טארון אגרטון.
"רוקטמן", הסרט על אלטון ג'ון, הוא סרט מתסכל מאוד. החצי הראשון שלו הוא מחזמר פנטזיה יוצא מן הכלל. החלק השני שלו הוא מהסרטים הגרועים שראיתי בשנים האחרונות. נראה כאילו שני חלקי הסרט נעשו על ידי יוצרים שונים לגמרי, והצופה יוצא ממנו עם טעם מר בפה לאחר שעה איומה שמצליחה להשכיח את כל מה שקדם לה.
הסרט מספר על חיי אלטון ג'ון, שנולד בשם רג'י דוויט. הוא עוקב אחר סיפורו החל מילדותו הקשה כבן לשני הורים בעייתיים, דרך לימודי הפסנתר באקדמיה, הפגישה עם ברני טופין, ההצלחה, ההתמכרות ועד גמילתו מסמים.
"רוקטמן". טארון אג'רטון.
"רוקטמן" הוא סרט מוזיקלי (לא רק סרט על מוזיקאי) על אלטון ג'ון. ניסו לעשות משהו קצת אחר בכך שלא כתוב אף פעם את שנת ההתרחשות (שזה טוב), לא לגמרי בסדר כרונולוגי (זה יכול לעבוד) אך בסופו של דבר בבסיסו זה הסיפור המוכר על דרך עלייתו המסקרנת של זמר נודע, הקושי שלו להתמודד עם ההצלחה (קהל המעריצים מול כל רצונו בחיבוק אמיתי) על רקע להיטים ידועים. הוא מתחיל בסדר ונעשה גרוע ובעיקר משעמם ככל שהוא מתקדם.
"משפטו של טד בנדי". זאק אפרון.
"משפטו של טד בנדי" הוא דרמת פשע אמריקאית המגוללת את סיפורו של הרוצח הסדרתי הידוע לשמצה טד בנדי מזמן הכרותו עם בת זוגו ועד תפיסתו והבאתו למשפט. מלבד סצינה אחת (שגם היא לא גרפית), לא רואים אלימות בסרט והיא רק באוויר. זה יכול היה להיות אלמנט מצוין אם הסרט היה מצליח לשמור על המתח שלו לכל אורכו. לצערי, הוא שומר על מבנה צפוי וארוך שלא לצורך ומשאיר אותו כסרט שיתרונו העיקרי באספקת פרטים נוספים על דמותו של בנדי, בלי מטען דרמתי משמעותי.
לאחר שביים סדרה תיעודית על הרוצח הסדרתי, ג'ו ברלינג'ר התפנה לביים את הסרט העלילתי אודותיו עם תסריט שהתבסס על ספרה האוטוביוגרפי של אליזבת' קנדל. לברלינג'ר ניסיון עשיר מאוד ביצירת סרטים וסדרות תיעודיות, אך דל בעלילתיים. זה עדיין לא תירוץ לשינוי הכיוון שקורה בשליש הסרט, בה הדמות הראשית כביכול הופכת להיות דמות משנית וחד מימדית כמעט לגמרי. זהו לא הסרט הראשון על בנדי (מארק הרמון מ-"NCIS" לקח סיבוב בשנת 1986 באחת הגרסאות), כך שאולי בעתיד יש סיכוי שנראה עיבוד יותר מותח ומעניין.
"אלאדין". וויל סמית', מנה מסעוד.
"אלאדין", גרסת הלייב אקשן החדשה של דיסני לסרטם המצויר האהוב משנת 1992, הוא דוגמה מצויינת לאיך אפשר לעשות הכל בצורה חסרת טעם ומיותרת, כזו שתשאיר בסופה סרט ארוך, משעמם, מיותר ונשכח.
אין לי התנגדות מיידית לרימייקים שדיסני עושים בשנים האחרונות לקלאסיקות שלהם. חבל לי שהם הפסיקו לחפש סיפורים מקוריים, אך עדיין כמה מהחידושים היו טובים מאוד בפני עצמם. "ספר הג'ונגל", גם אם לא השתווה למקור המושלם, היה סרט נהדר ו"היפה והחיה" ו"דמבו", לפחות לטעמי, עלו על המקור. לצערי, על הגרסה החדשה של "אלאדין" אין לי שום דבר טוב לומר. מדובר בסרט שכל עשייתו, על כל היבטיה היא בינונית וחסרת השראה במקרה הטוב.
"אלאדין". ויל סמית', מנה מסעוד.
"אלאדין" המצויר מ-1992 הוא סרט מעולה ומהטובים של דיסני בעת החדשה (העת החדשה של דיסני התחילה עם "בת הים הקטנה" ב-1989). בניגוד לסרטים המצוירים של דיסני שאני פחות אוהב שיש בהם שירים טובים, ב"אלאדין" גם שירים מצוינים והופעה יוצאת מן הכלל של רובין ויליאמס.
"אלאדין" (2019) בגרסה החיה בבימוי גיא ריצ'י (שגם כתב את התסריט עם ג'ון אוגוסט על פי הסרט המצויר), עם ויל סמית' כגִ'יני, הוא כמובן חלק מהגל המיותר -חסר כל טעם או ערך אמנותי מלבד הרצון לכסף- של עיבודים חיים לסרטי האנימציה של דיסני. זה השני מתוך השלושה השנה. "דמבו" לא היה הצלחה גדולה ו"מלך האריות" יהיה הצלחה ענקית וירוויח יותר ממילארד דולר כמו "היפה והחיה" עם אמה ווטסון ו"ספר הג'ונגל" שהתקרב מאוד לסכום הזה.
"משפטו של טד בנדי". זאק אפרון.
"משפטו של טד בנדי" נקרא במקור בשם אחר לגמרי, שמשום מה מופיע רק בסוף הסרט (תופעה שאני נגדה). בארץ השם "טד בנדי" לא אומר הרבה; הוא היה רוצח סדרתי מפורסם שפעל במשך שנים בארצות הברית, ובבית המשפט המדובר בשם הסרט הוכנסו לראשונה מצלמות טלוויזיה לאולם בארה"ב כדי לעקוב אחר ההתנהלות המשפטית ודמותו הכריזמטית של הנאשם. הסרט מוקרן בבתי הקולנוע בארץ, וברוב העולם יהיה זמין ב"נטפליקס" ובאמת לא חובה לצאת בשבילו לקולנוע והוא מתאים לצפייה בבית.
"מלחמה פרטית". רוזמונד פייק.
"מלחמה פרטית" הוא סרט דרמה המבוסס על סיפור חייה של כתבת מלחמות שלא ממש מצליח להתמקד על נרטיב מסוים, ולכן מתפזר לכדי יצירה לא מרגשת או מעניינת במיוחד. יש תנועה קבועה בין חייה המקצועיים וחוויותיה באזורי מלחמה לבין חייה הפרטיים, שמציגים את המחיר שגובה תשוקתה המקצועית, אך מלבד רגעים ספורים, הכל מרגיש מלאכותי ומרוחק.
זהו סרטו העלילתי הראשון של מת'יו הינמן, שביים סרטים וסדרות תיעודיים שזכו לשבחים ומועמדויות לפרסים, ביניהם לאוסקר ("ארץ הקרטל" משנת 2016). בתור יוצר שמתעד מציאות בעצמו, אפשר להבין למה בחר להתחיל דווקא בסרט על עיתונאית. כנראה שהצורך שלו לתעד מציאות גבר על ההבנה שיש צורך לוותר על דברים מסוימים ולעקם מעט את האמת בחלקים אחרים בשביל ליצור סרט מהודק יותר. אולי אם היה בוחר ליצור סרט תיעודי על חייה של הכתבת, הוא היה יכול להעביר את הנקודה שלו טוב יותר.
"מלחמה פרטית". ג'יימי דורנן, רוזמונד פייק.
"מלחמה פרטית" מביא את סיפורה האמיתי של מארי קולבין, עיתונאית אמריקאית שעבדה לעיתון בריטי שסיקרה חדשות חוץ ובעיקר היתה להוטה אחרי סיפורי מלחמה ברחבי העולם. מלחמות לא חסרות בעולם. היא התעניינה בסיפורי האנשים, הסיפורים האנושיים שיביאו את תמונת המצב לכל העולם, שבדרך כלל מנותק ממה שקורה במדינה הרחוקה ולפעמים הקרובה.
כך מארי מדלגת בסרט בין סרי לנקה, אפגניסטן, עיראק, לוב וסוריה. במהלך הדילוגים האלה לא נחשפים פנים רבים של דמותה. כן, היא מעשנת בלי הפסקה, שותה הרבה, מכורה לסיפור הבא, מאותגרת טכנולוגית, ועדיין רגישה לסבל ולכאב שהיא רואה, וכל זה עדיין לא עושה אותה דמות מעניינת.
"ווילי מהיר וחייכני".
הסרט "ווילי: מהיר וחייכני" הוא דוגמה לאופן בו היה נראה הסרט "מכוניות" של אולפני פיקסר, אם הייתם מזמינים אותו מאתר "אלי אקספרס": חיקוי דהוי וחסר נשמה. סרט ללא מחשבה מקורית אחת.
זה מתחיל בבחירת הסרט אותו רצו לחקות: אין עוררין על כך שסרטי "מכוניות" הם סדרת הסרטים החלשים ביותר של אולפני פיקסר. מצד שני, אין ויכוח על העובדה שילדים קטנים מתים על סרטים אלה ושהמרצ'נדייז שלהם נמכרים במהירות מסחררת. אם אתה בוחר בסרט כל כך חלש כמודל החיקוי שלך, אתה מצהיר בכך שמלכתחילה אין לך עניין בערך האומנותי של המוצר, אלא בערך הכלכלי שלו.