ביקורות קולנוע (עמוד 37)

"מליפיסנט: אדונית הרשע" – ביקורת: האיכות והמורכבות שבסרט הראשון נשמרות

"מלפיסנט 2: אדונית הרשע". אנג'לינה ג'ולי.

"מליפיסנט: אדונית הרשע" הוא סרט פנטזיה הממשיך את הסרט הקודם "מליפיסנט" משנת 2014 ובוחן, על רקע התבגרותה של אורורה (היפהפיה הנרדמת), את הקשר שלה ושל הסנדקית שלה, הפיה שופעת כח הקסם, מליפיסנט. התסריטאים מצאו דרך לקדם את העלילה באופן לא מאולץ, דבר שאיננו מובן מאליו. כמו כן, האיכות והמורכבות שבסרט הראשון נשמרות, כך שההמשך מומלץ לצפייה למי שאהב אותו. למרות שלא בלתי אפשרי להבין את הסרט בלי צפייה בקודם, אני יכול רק להניח שההנאה ממנו תפגם. ולמה שלא תצפו בו לפני החדש? הוא אחלה סרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פורד נגד פרארי" – ביקורת פסטיבל חיפה

"פורד נגד פרארי". כריסטיאן בייל, מאט דיימון.

פסטיבל חיפה 2019 (ה-35 במספר) נפתח אמש בחגיגיות על הרי הכרמל. המנהלת האמנותית הותיקה פנינה בלייר וראש העיר החדשה ד"ר עינת קליש-רותם הפגינו הרבה חמימות, והוקרנה דרמת הספורט "פורד נגד פרארי", שבהחלט יש לה את הרוח הקלילה הדרושה לתפקיד של סרט פתיחה, אך ז'אנר הספורט אולי הרתיע חלק מן הקהל, למרות שקשה לטעות בז'אנר לפי שם הסרט: יש באמת מישהו שלא יודע מהי פרארי?

זו בדיוק נקודת המוצא של הסרט: אנזו פרארי בנה מותג מדהים על שמו, וחברת המכוניות האמריקאית פורד רוצה לגנוב קצת מן התהילה הזו. זוהי תחילתן של שנות ה-1960, ופורד פונים אל קרול שלבי, האמריקאי היחיד שניצח במירוץ היוקרתי 'לה מאן' (עם מכונית 'אסטון מרטין'), כדי שיוביל את פורד לניצחון במירוץ עם דגם שלה. שלבי מבין שזה לא מספיק לבנות דגם מנצח, אלא צריך גם נהג מוכשר במיוחד, ויעד לתפקיד את קן מיילס הבריטי שחי ועבד באמריקה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משפחת אדאמס" – ביקורת #2

"משפחת אדמס".

גרסת האנימציה החדשה של "משפחת אדאמס" מוותרת על כל יחוד אמיתי שהיה למשפחה בעבר. אני מניח שהסיבה העיקרית לכך היא שהסרט מיועד הפעם לילדים קטנים והדמויות פשוט לא מתאימות להם.

"משפחת אדאמס" בגרסתו המצויירת החדשה מספר על הזוג הצעיר מורטישה וגומז, שבורחים בליל כלולותיהם ממקום מושבם, לאחר שתושבי העיירה מגרשים אותם. תושבי העיירה לא מוכנים שמפלצות יגורו בקרבתם. הם מגיעים אל ניו ג'רסי ושם, במקם מרוחק מבני אדם, לצד הביצה, הם מקימים את ביתם בבית חולים נטוש לחולי נפש, יחד עם לארצ' משרתם האהוב ו"זה", היד הקטועה והאהובה המלווה אותם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קסם של מפלצת" – ביקורת

"קסם של מפלצת".

"קסם של מפלצת" הוא סרט שראיתם כל כך הרבה פעמים, שעוד לפני שהוא יסתיים כבר תשכחו אותו או לפחות תבלבלו אותו עם עשרות סרטים אחרים.

הפוסטר של הסרט מתהדר בכך שמדובר בסרט מהאנשים שהביאו לכם את "הדרקון הראשון שלי". אל תלכו שולל אחר המשפט הזה. אני מניח שנכון יותר יהיה לכתוב על הסרט הזה שהוא הגיע מהאנשים שצפו ב"הדרקון הראשון שלי" ובכל סרט אנימציה אחר שהיה בנמצא.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משפחת אדמס" – ביקורת #1

"משפחת אדמס".

ילדים הם קהל היעד המרכזי של "משפחת אדמס" המצויר החדש, וזו בחירה מצערת של היוצרים כי מדובר במותג שיכול להתאים לסרט לכל המשפחה (מה שהיה מגדיל את פוטנציאל הרווחים) או לסרט לקהל מבוגר בלבד.

סרט האנימציה מבוסס על קומיקס שכבר הפך לסדרת טלוויזיה מצליחה, שני סרטי קולנוע בשנות ה-90, סדרת טלוויזיה פחות מצליחה ושתי סדרות מצוירות. בזכות השם "משפחת אדמס" ולא התסריט, כנראה, הצליחו למשוך סוללה מרשימה מאוד של שחקנים, שכל סרט לא-מצויר היה שמח בהם: שרליז ת'רון ואוסקר אייזק כמורטישה וגומז, קלואי גרייס מורץ ופין וולפהרד ("דברים מוזרים") כילדיהם ונדזיי ופאגסלי, ובתפקידים קטנים יותר בט מידלר, קת'רין או'הארה ומרטין שורט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'וקר" – ביקורת #2

"ג'וקר". חואקין פיניקס.

"ג'וקר" הוא לא סרט רע, אלא שהוא גם לא טוב במיוחד, ובטח לא עומד ברף שהציבו לו סרטים טובים אחרים בז'אנר. הוא מגיע אלינו לאחר שהיה לסרט הראשון מעולם גיבורי העל שזכה בפרס הגדול בפסטיבל חשוב (פסטיבל ונציה). הדיווחים הנלהבים הבטיחו יצירת מופת יוצאת דופן בעולם הקולנועי אליו משתייך הסרט. אז הבטיחו.

"ג'וקר" מספר את סיפור ההפיכה של ארתור פלק, קומיקאי כושל בעל הפרעות נפשיות, לג'וקר, אחד הנבלים הידועים ביותר בעולם הקומיקס, אם לא המוכר שבהם. הסרט כולו מוקדש לדרך היסורים אותה הוא עובר. ארתור, שמטפל באמו החולה (שסובלת גם היא ממחלת נפש) מנסה בכל כוחו לעמוד אל מול החברה שדורסת אותו פעם אחר פעם. בעקבות מקרים חוזרים ונשנים של אלימות פיזית ומילולית ומפחי נפש רבים, ארתור נשבר בסופו של דבר. הפיכתו של ארתור לג'וקר אינה נובעת מרצון להפוך לפושע, אלא מהווה תגובה לרוע ולאדישות של החברה שכמו מכריחה אותו להגיב בצורה אלימה ליחס בו הוא נתקל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'וקר" – ביקורת #1

"ג'וקר". ואקין פניקס.

בחודש שעבר חגגו 80 שנה לבאטמן. האויב המפורסם ביותר של אחת מדמויות הקומיקס המפורסמות ביותר הוא הג'וקר עם הפנים הלבנים והחיוך התמידי. הסרט "ג'וקר", שזכה בפסטיבל ונציה השנה, לא מבוסס על חוברות קומיקס מסוימות אך נשען על פרטים מהביוגרפיה של ג'וקר ושל ברוס ויין/באטמן.

הדמות של ג'וקר והשם טוד פיליפס כבמאי עלולים לגרום לך לחשוב שמדובר בסרט מצחיק, משעשע, פרוע או קליל. הסרט הזה הוא בדיוק ההיפך מכל הבחינות. פיליפס ביים לפני כן את שלושת "בדרך חתונה עוצרים ב…" (The Hangover) וקומדיות נוספות. סרטו הטוב ביותר היה הקודם, "כלבי מלחמה" (2016), עם ג'ונה היל. שום דבר לא נראה כהכנה לסרט השונה, המדכדך והמהורהר הזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"איש מזל התאומים" – ביקורת #2

"איש מזל התאומים". וויל סמית'.

"איש מזל התאומים" הוא דרמת פעולה מלאת אפקטים (לא האפקטים שהייתם מצפים מסרט פעולה), שעוסקת במוסר, בזהות, בשייכות ובכלל באנושיות על רקע פוליטיקה ארגונית של סוכנות ביון. העלילה לא ממש מעניינת וגם המשחק הטוב בסך הכל של הקאסט לא מצליח להרים אותו. הוא לא מספיק מלהיב בשביל סרט פעולה טוב ולא מספיק מרגש, נוגע או עמוק בשביל סרט דרמה טוב. בקיצור, שעטנז לא מוצלח, שאולי רק בני נוער יהנו ממנו.

בעיקר משונה שבמאי מעוטר שבחים כמו אנג לי יסתפק בתסריט חסר מעוף כמו זה. מה שמפתיע הוא שדיוויד בניוף שחתום על התסריט, ביחד עם בילי ריי (שעיבד את הספר "משחקי הרעב" לתסריט מעולה) ודרן למקה, כתב את "השעה ה-25" הגאוני ואת סדרת "משחקי הכס". לי אוהב לחקור טכנולוגיות חדשות (כמו ב"חיי פיי", ב"הענק הירוק" ואחרים) והוא לא חושש לשבור מוסכמות חברתיות (כמו שעשה ב"הר ברוקבק" שלא אהבתי), אך הפעם האלמנט החדשני שסביבו נע כל הסרט הופך אותו לחסר טעם. מאכזב שבמאי שיצר ויזואליות מהממת כמו ב"נמר, דרקון", יצר הפעם מראה קולנועי סתמי כל כך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"איש מזל התאומים" – ביקורת #1

"איש מזל התאומים". ויל סמית'.

"איש מזל התאומים" אינו גרוע והדיאלוגים טעונים שיפור, אך הוא לא מממש את ההבטחה שבו (מה שמאכזב מאוד) ואינו סוחף או מלהיב. יש מרדף אחד, על אופנועים וברגל, שמתקרב לכך, אבל חוץ מזה זה לא ממש עובד כסרט פעולה. זה נע ומתקדם כמו סרט דרמה, אבל גם דרמה ממשית אין פה. אין פה עיסוק אמיתי בסוגיה, שגם אינה מהפכנית בימינו (התסריט נכתב בשנות ה-90 ואז אולי היה נשמע מעט מקורי וחדשני יותר). והרגעים של ה"נאומים", שבהם במקום דיאלוג אמיתי ישנה דמות שבעיקר מדברת ומעבירה לנו מסרים, הם די משעממים ומיותרים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אד אסטרה" – ביקורת

"אד אסטרה". בראד פיט.

בראד פיט מצוין ב"אד אסטרה" ("עד הכוכבים" בלטינית). האם זה מספיק כדי לראות סרט בן שעתיים? לא.

גלים חשמליים מהחלל פוגעים בכדור הארץ וזה איכשהו כנראה קשור לרוי (בראד פיט), אסטרונאוט שמגלה שאביו, שנעלם במשימת חלל בפיקודו 29 שנים לפני כן והוכרז כמת, בחיים ככל הנראה, והוא יוצא ליצור קשר עמו מטעם חברת חלל, שיכול להיות שיש לה אג'נדות נסתרות (זה פחות נכלולי ממה שזה נשמע). את אביו מגלם טומי לי ג'ונס; דונלד סאת'רלנד משום מה מופיע כאסטרונאוט זקן; ליב טיילר נראית עצובה ומודאגת כפי שהיא יודעת בתפקיד מצומצם ביותר שלולא היתה מפורסמת לא הייתי טורח להזכיר; ולרות' נגה תפקיד שמרגיש שאפשר היה לפתח יותר אבל זה לא הסיפור שלה או של האנושות אלא על רוי ואביו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"השורד" – ביקורת

"השורד". מדס מיקלסן.

"השורד" הוא דרמת הישרדות של אדם מול איתני הטבע הפוסעת קדימה בצעדים איטיים, אך בכל זאת מצליחה להשאיר את הצופים מאחור, אם כי לא לאבד אותם לגמרי. על אף שבמקרה זה הבחירה בתרגום שם סרט הסוטה מן המקור מובנת לצרכים מסחריים, השם המקורי "Arctic" טומן בחובו את הסביבה הקפואה בה צריך לשרוד. הסרט כמעט נטול סצינות פעולה ועוסק במאבקים חיצוניים ופנימיים של דמות אחת, ולמרות שהוא לא משעמם לחלוטין, הוא גם לא מחזיק יותר מדי עניין במהלכו.

ג'ו פנה לקח איתו לסרטו הראשון באורך מלא את שותפו התסריטאי בשלושה סרטים קצרים, ריאן מוריסון, והוא משתף איתו פעולה גם בסרטו הבא, סרט מד"ב בשם Stowaway בכיכובן של טוני קולט ואנה קנדריק, המיועד לצאת ב-2020. פנה הדגיש את ההתמודדות הקיומית של הדמות מלאת התקווה של הסרט ולא ויתר על מראות מעט קשים לצורך אותנטיות והבנת כובד המצב בו היא נמצאת. בחלק הראשון הוא מצליח לשמור על קצב טוב, הוא אמנם איטי, אך מושך ומסקרן. לאחריו, דווקא כשהדמות מתחילה במסעה ויוצאת מהשגרה הקבועה שלה, יש שחרור לחזרתיות שמאבדת את העניין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"נוכלות בלי חשבון" – ביקורת

"נוכלות בלי חשבון". קונסטנס וו, קיקי פאלמר, ג'ניפר לופז, לילי ריינהארט.

לג'ניפר לופז בת ה-50 יש פחות שומן מאשר ל"נוכלות בלי חשבון" שבמקום להיות 90 דקות מהודקות מגיע למשקל של 105 דקות עם המון קטעים ארוכים בלי סיבה שמתחבא בהן סיפור טוב. במקום להיכנס, להמם, לעשות את המכה וללכת, נמשך הסרט יותר מדי, מדשדש ומתפזר, ומרגיש בסופו של דבר כפספוס קטן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »