ביקורות קולנוע (עמוד 37)

"המוח" (1969) – ביקורת

"המוח". בורוויל, ז'אן-פול בלמונדו.

צפיתי בסרט "המוח" בן החמישים, משלוש סיבות: ז'אן פול בלמונדו, דיויד ניבן והז'אנר שלו. בתוך ז'אנר סרטי השודים האהוב יש תת ז'אנר של סרטי שוד רכבות.

"המוח" הוא תוצר טיפוסי ברור של שנות ה-60, כולל שיר הפתיחה האיום, עם נשים בשמלות קצרות, נשים בביקיני, מרדפי מכוניות ברחובות ערים, עיצוב במלוא העוצמה והומור. היום לא היו עושים סרט כזה שדובר אנגלית, צרפתית ואיטלקית אלא כולם היו מדברים באנגלית. מלבד ניבן הבריטי ובלמונדו הצרפתי משחקים גם אלי וולך האמריקאי (שלוש שנים אחרי "הטוב, הרע והמכוער") ובורוויל ("המעגל האדום" המעולה) שבשנות ה-60 שיחק בשלושה סרטים של במאי הסרט ז'רר אוּרי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פרזיטים" – ביקורת

"פרזיטים".

כשחושבים על סרטים קוריאנים עשויים לחשוב על סרט אטי ומהורהר כמו רבים מהסרטים מהמזרח הרחוק שמגיעים לארץ (להוציא את סרטי הפעולה, שאותם ממעטים להקרין בבתי הקולנוע אצלנו). "פרזיטים" אינו סרט כזה. הוא סרט קוריאני, ללא ספק, אך הוא לא דורך במקומו, עם מתח והומור. הסרט, זוכה פרס דקל הזהב (הפרס הראשי) בפסטיבל קאן השנה, הוא סוחף וכובש. יש סרטים שאפשר להמליץ עליהם לכל אחד ("חומות של תקווה", "הנסיכה הקסומה", למשל), ו"פרזיטים" נכנס לקטגוריה של סרטים טובים שלא מתאימים לכל צופה, גם כי יש בו אלימות ודם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"השיר של רוז" – ביקורת

"השיר של רוז". ג'סי באקלי.

"השיר של רוז" הוא סרט בריטי שמתרחש בגלזגו, סקוטלנד. הוא סרט דרמה "קטן", מהסוג שהבריטים טובים עד מתמחים בהם, אמין, אנושי, עם שחקנים מצוינים שמגלמים אנשים אמיתיים שגרים מחוץ ללונדון, שלא עוסקים בעבודות נוצצות ונחשבות שמצטלמות היטב (עורכי דין, עיתונאים, מעצבים למיניהם, בעולם הפרסום) בתוך חיים זוהרים וגרים בבתים מעוצבים לעילא, שגם בתפקידים הקטנים ביותר יש דמויות עם אישיות ולא קריקטורות (כמו השכנה פה). במקרה הזה מדובר בשחקניות טובות מאוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"היו זמנים בהוליווד" – ביקורת

"היו זמנים בהוליווד". ליאונרדו די'קפריו, בראד פיט.

"היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו לא חף מפגמים, אך עדיין מדובר בסרט מרשים מאוד של יוצר מבריק, והמחשבות שהוא מעורר ממשיכות עם הצופה גם לאחר שהוא יוצא מבית הקולנוע. הסרט הזה כמעט ולא מאפשר דיון רציני ועמוק מבלי לגלות דברים מהותיים עליו. כדאי לדעת כמה שפחות לפני שהולכים אליו. בכל זאת, אנסה בקצרה להסביר מה הופך אותו לסרט כל כך טוב.

נתחיל בכך ששמו בעברית אינו מדויק. שם הסרט הוא Once Upon a Time… in Hollywood, "היה היה פעם… בהוליווד", כלומר אנחנו נמצאים באגדה או פנטזיה ולא בסרט נוסטלגי בלבד. זה לא צריך להפתיע את מי שעוקב אחר הסרטים של טרנטינו, אך עדיין, נראה שכשמדברים על הסרט הזה יש להדגיש זאת אף יותר, כיוון שזהו סרטו המאופק ביותר של טרנטינו מאז "ג'קי בראון" הנהדר (עד כמה שטרנטינו מסוגל לאיפוק, כמובן). הכוונה היתה לשמור על התבנית של הסרטים הקודמים שהתחילו ב"היו זמנים ב" (במערב, באמריקה) אבל כאן זה חוטא למקור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פליימוביל: הסרט" – ביקורת

"פליימוביל: הסרט".

עוד לפני שיצא, הרגיש "פליימוביל: הסרט" כמו שכפול של "סרט לגו". הצפיה בו הוכיחה שהוא אכן כזה, אך ההפתעה היא שהוא פחות גרוע ממה שניתן היה לצפות. הסרט נבנה סביב המותג פליימוביל הגרמני, שמשווק את צעצועיו כבר 45 שנים. כל קבוצת סטים עוסקת בנושא ספציפי – המערב הפרוע, משטרה, חלל וכו' – וסביב הרעיון הזה מתחיל הסרט, שפונה בעיקר לטווח גילאים נמוך – 5 עד 9. ילדים גדולים יותר (וכמובן מבוגרים) ישתעממו.

פתיחת הסרט היא אינה באנימציה: מרלה וצ'רלי הם שני אחים שאוהבים מאוד לשחק בסטים של הפליימוביל שלהם ולדמיין את עצמם במקומות רחוקים. מרלה מתכננת בדיוק לעשות את זה – עכשיו משסיימה ללמוד, היא עומדת לצאת ולטייל בעולם. אבל אז מתרחשת טרגדיה. הוריהם של מרלה וצ'רלי נהרגים ומשאירים אותם לבדם. בשלב זה מרלה מוותרת על החלום ונשארת כדי לגדל את צ'רלי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנגרי בירדס 2" – ביקורת

"אנגרי בירדס 2".

"אנגרי בירדס 2" הוא סרט מיותר לחלוטין: אין בו שום יחוד או יופי, וכל מהותו היא עשיית כסף. הוא אמנם שיפור לעומת קודמו בסדרה, אבל זה בגלל שקודמו היה איום ונורא. "אנגרי בירדס 2" מצחיק יותר וסוחף יותר, אבל לא מספיק כדי להפוך לבעל ערך עבור הצופה המבוגר. הוא נוצר בחטיבת האנימציה של סוני, שהוכיחה לנו בשנה שעברה שיש לה יכולות מרשימות מאוד: "ספיידרמן: מימד העכביש" הוא אחד מסרטי האנימציה הטובים של שנות ה-2000 ואף אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הפעם, הם הסתפקו בעשיית סרט שכל תכליתו היא מכירת כרטיסים ומרצ'נדייז. מכיוון שכאמור אין ערך לצופה המבוגר, תהיה זו הפעם ביקורת משפחתית: שני בני, איתמר (בן 11) ודניאל (בן 8) ישתפו אתכם בדעותיהם לגבי הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שכחו אותי בגלקסיה" – ביקורת

"שכחו אותי בגלקסיה".

הקיץ הוא פח הזבל השנתי של סרטי האנימציה דלי התקציב. דלות התקציב נמדדת, כמובן, אל מול האולפנים הגדולים, ועל כן לא ניתן לקחת סיכונים – סרטים אלה חייבים להיות בנויים מכל אבני היסוד שהוכיחו את עצמם כבר בסרטים קודמים, מצליחים ומוכרים. "שכחו אותי בגלקסיה" נכלל בסל סרטים זה, אבל לזכותו יאמר שהוא עושה את העבודה שלשמה הוא נוצר על הצד הטוב ביותר – ילדים בני 6 עד 9 יהנו הנאה מרובה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כאב ותהילה" – ביקורת

"כאב ותהילה". אנטוניו בנדרס.

ב"כאב ותהילה", סרטו החדש של פדרו אלמודובר, מככב אנטוניו בנדרס כבמאי קולנוע, בן דמותו הברור של אלמודובר (עד השיער). הסרט מרגיש הרבה יותר מ-113 דקותיו כי הוא משעמם לפעמים, עם חלקים מוצלחים ורגעים יפים אבל קשה מאוד להמליץ עליו. אני מעדיף את הסרטים הפרועים של אלמודובר משנות ה-90 ("עקבים גבוהים", "קיקה" ו"אהבת בשר ודם") וגם הדרמות הטובות שלו ("לחזור", למשל) טובות מהסרט הזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ההונאה הגדולה" – ביקורת

"ההונאה הגדולה". סלמה הייק, אלכסנדר סקארסגרד, ג'סי אייזנברג.

"ההונאה הגדולה" הוא דרמת מתח שמציבה מראה מול הכיוון שאליו פונה החברה האנושית דרך פרויקט שאפתני של שני בני דודים, וממצה את עצמו יחסית מהר. תרגום שם הסרט בעברית מטעה: זהו לא סרט בסגנון "אושן 11" ואין כאן איזה תרגיל עוקץ מתוחכם. לסרט התחלה טובה ומבטיחה ברם שם זה פחות או יותר נגמר, כאילו הוא לא החליט לאן להתקדם, אז הוא שוקע במקום. הניסיון ליצור דרמה אנושית מטלטלת ומן הצד השני להפיח מתח מסוגנן עם משפטים מתוחכמים, לא ממש עובד.

כמו בכל סרטיו, קים נגוין כתב וביים סרט זה. מלבד עלילת המסגרת של הסרט, שהיא מאוד עכשווית ואף נושאת מסר חברתי (כמו רבים מסרטיו הקודמים), הדיאלוגים מרגישים ממוחזרים וצפויים. הקצב של הסרט איטי מדי בשביל באמת לתפוס את תשומת הלב, אבל זהו חוסר ההזדהות עם הדמויות שמאבד את האחיזה מהצופים. המוטו של דוד נגד גוליית שנזרק לאוויר מספר פעמים במהלך הסרט אולי גם משקף את הניסיון של הסרט הקטן הזה להצליח בגדול, שיכול היה לקרות עם בימוי מהודק יותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אהבה ממבט שני" – ביקורת #2

"אהבה ממבט שני". ז'וזפין ז'אפי, פרנסואה סיביל.

יש סרטים בהם כל חלקי הפאזל מתחברים באופן מושלם לכדי סרט מקסים ומרומם רוח. הסרט הצרפתי "אהבה ממבט שני" הוא סרט כזה. לפני שבוע יצא הסרט "יסטרדיי", קומדיה רומנטית שנשענה על גימיק, וקרסה לתוך הריקנות של עצמה. הפעם מדובר בסרט שהגימיק הוא רק נקודת המוצא שלו אל דמויות שובות לב ורוח טובה שהוא משרה על הצופה.

רפאל (פרנסואה סיביל), פוגש באוליביה (ז'וזפין ז'אפי) ומיד מתאהב בה. הוא מצליח לכבוש את ליבה, הם מתחתנים והחיים לא יכולים להיות טובים יותר. או שכן. הקריירה של רפאל נוסקת. ככל שהצלחתו של רפאל כסופר מצליח גדלה, כך מתערערים יחסיו עם אוליביה ועם פליקס (בנז'מין לאוורן) חברו משכבר הימים. במקביל, קריירת המוסיקה של אוליביה לא מצליחה להמריא, ובעוד שרפאל מגשים את החלומות שלו, היא נשאבת למרה שחורה. ההמשך בלתי נמנע וריב קשה פורץ בינהם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מלך האריות" (2019) – ביקורת

"מלך האריות".

"מלך האריות" הוא חידוש בגרסה חיה של הסרט המצויר משנת 1994, שמקרקעת את התנועות וההבעות של החיות שיראו יותר כמו סרט טבע ופחות אנושיות. הגישה הזאת לסרט גם מבטלת את כל הצבעוניות והפנטזיה מושכת העין של הסרט המצויר והתוצר הוא סרט יחסית קודר, מלבד האפלוליות המובנית של העלילה שמבוססת בחופשיות על המחזה השייקספירי "המלט". הסרט כשלעצמו סביר למדי וילדים יהנו ממנו, שזו הרי מטרת העל, הוא פשוט פחות טוב מהקודם (זה, כמובן, לא יעצור מבוגרים שרוצים להתרפק על נוסטלגיה מחודשת מלפקוד את בתי הקולנוע – ועל זה בדיוק דיסני סומכים).

זהו החידוש השני של סרט דיסני שמביים ג'ון פבארו. הוא הספיק להשתפשף ב"ספר הג'ונגל" (2016) עם אנימציה ממוחשבת של חיות מדברות והתקדם לעיבוד של הסרט המצויר בדו מימד הרווחי ביותר בכל הזמנים. עם גרסה מקורית מצליחה שעובד גם למחזמר שהרוויח מעל 8 מיליארד דולר ונמצא במקום השלישי במספר ההופעות בברודווי אי פעם, פבארו ידע שאין טעם לסטות בהרבה מהנוסחה המנצחת. ואכן, הסיפור שהוכיח את עצמו בגלגול משנות ה-90 נשאר מוצלח והאנימציה מהממת בדיוק והמציאותיות שבה, אבל הכובד של הכל קצת מקשה על קצב הסרט להתרומם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אהבה ממבט שני" – ביקורת

"אהבה ממבט שני". פרנסואה סיביל, ג'וזפין ז'אפי.

"אהבה ממבט שני" היא קומדיה רומנטית צרפתית חמודה ומתוקה עם בסיס פנטזיה/מדע בדיוני, ויותר רומנטיקה מקומדיה. הסרט ואנחנו היינו יוצאים נשכרים לו היו מקצרים אותו בהרבה, בעיקר מהחלק האחרון.

מראים יפה מאוד את הזוגיות המתהווה והמתפתחת של רפאל ואוליביה, סופר ופסנתרנית, שמכירים בתיכון. הוא כותב סדרת ספרי מדע בדיוני-פעולה מצליחה וחי עם אשתו אוליביה בדירה גדולה ויפה. בוקר אחד הוא מתעורר כשכל חייו שונים והוא היחיד שיודע זאת: הוא כבר לא עשיר מפורסם וסופר מצליח, כבר לא נשוי ואשתו לא מכירה אותו. הוא נחוש לחזור לחייו הקודמים (/המקבילים) ולכבוש בשנית את לבה של אוליביה. מכאן השם הלא מושך במיוחד של הסרט בעברית, שבמקור נקרא "אלמונית שלי".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »