ביקורות קולנוע (עמוד 61)

"סטארטרק 3: אל האינסוף" – ביקורת

"סטארטרק 3: אל האינסוף". סיימון פג, זאקרי קווינטו, כריס פיין, קארל אורבן.

ישנה סברה עממית (או שמא חנונית-קולנועית) שבכל טרילוגיה הסרט השני הוא המוצלח ביותר. לא זה המקום לדון בנכונותה של טענה זו, אבל מה שבטוח הוא שבכל הנוגע לשלושת הסרטים הנוכחיים ב"מסע בין כוכבים" – זה אינו המצב. הסרט השני היה חלש ומאכזב מכל בחינה. לאור זאת, הסרט השלישי בסדרה "סטארטרק: אל האינסוף" לא היה צריך לעשות הרבה כדי להיות מוצלח יותר ואכן הוא עמד במשימה: מצד אחד זהו סרט מוצלח יותר מהשני, ומנגד הוא לא מנסה להיות משהו מיוחד או בלתי נשכח. הוא סרט הרפתקאות-התבגרות-מד"ב שפועל על פי כל הנוסחאות, בהן קופסה מסתורית שתופיע במערכה הראשונה תהיה בעלת משמעות במערכה השלישית.

ייתכן וחלק מהשינוי קשור לשינוי שנעשה בכיסא הבמאי. לאחר שג'יי.ג'יי. אברמס חצה את הכביש לביים את "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", הושב בכיסא הבמאי ג'סטין לין, שביים 4 מסרטי "מהיר ועצבני". זהו ללא ספק שינוי מרענן ולו רק כי ככמות חריכת האור במסך ירדה למינימום הכרחי. לין מוכיח שמבחינתו אין הבדל גדול מדי בין מרדף בין מכוניות על הכביש לבין מרדף בין חלליות. יותר מכך, ברגע שהמרדפים הם חלק מקונטקסט של מד"ב, הכול גם נתפס כיותר הגיוני ומשתלב בעולם של הסרט. לין לא מביא בשורה קולנועית מרעישה, אבל יודע לייצר סרט קיץ שעובד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כלבי מלחמה" – ביקורת

"כלבי מלחמה". ג'ונה היל, מיילס טלר.

מסתמן שיש טרנד חדש בהוליווד: במאים הידועים בעשיית קומדיות מביימים דרמות היסטוריות מהעת האחרונה. את "כלבי מלחמה" החדש על המסכים ביים טוד פיליפס, שעיקר תהילתו הגיעה מ"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" והמשכיו. קודם לו היה אדם מקאיי שאף זכה באוסקר על כתיבה של "מכונת הכסף" שעסק במשבר הכלכלי של 2008. גם פיליפס מראה שהקולנוע שלו לא חד ממדי ושהשינוי לא מפחיד אותו, אם כי הדרמה שלו, בדומה לקומדיה שלו, מעט מוגבלת ולא נמצאת בליגה של הגדולים. ובעוד שהסרט של מקאיי היה חד ובעל אמירה ברורה, בשום שלב בסרטו של פיליפס לא מורגש שיש כאן משהו מעבר לסיפור מתח מוצלח. זה חבל כי הנושא בו פיליפס מתעסק נפיץ וחשוב לא פחות מזה שבו עסק מקאיי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מסיבת נקניקיות" – ביקורת

"מסיבת נקניקיות".

הציפייה שיהיה מדובר בסרט חד מימדי המתאפיין אך ורק בבדיחות גסות אינה מתממשת, ובמקום – "מסיבת נקניקיות" מפתיע לטובה ומתגלה הן כסרט אנימציה מצחיק בטירוף והן כסרט פילוסופי עמוק. אם אין לכם בעיה עם בדיחות גסות (מאוד), מדובר בסרט הטוב ביותר עד כה ל-2016 ואחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר אי פעם.

את הסרט ביימו גרג טיירנן (מגוון סרטי תומס הקטר) וקונרד ורנון (שהשתתף בבימוי "שרק 2", "מדגסקר 3" ודיבב עוד מגוון רחב של דמויות אנימציה), אך הרוח החיה מאחורי הקלעים היא של סת' רוגן, ג'ונה היל, אוון גולדברג וחבריהם. החבורה הזו, שעובדת על הפרויקט כבר קרוב ל-10 שנים, הצליחה ליצור סרט שנראה ומרגיש כמו סרט של פיקסאר, אבל משלב הומור המיועד ישירות לקהל המבוגר, ולא מסתתר רק בקריצות. לא אתפלא אם ברבות הימים "מסיבת נקנקיות" ייחשב למהפכני כמעט כמו "צעצוע של סיפור".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"איילים" – ביקורת

"איילים". סיגורדור סיגוריונסון, תאודור יוליוסון.

הבמאי גרימור האקונרסון, ש"איילים" הוא סרט השני ("סאמרלנד"), מצליח להביא משהו שונה אל המסך הגדול, תוך שימוש בקצב האיטי והאווירה השתקנית והמהורהרת של הקולנוע האירופאי-האמנותי. הסיפור, שמתאר יפה כיצד חוואי אוהב מתייחס לכבשים שלו וכיצד בני אדם עיקשים מתייחסים זה לזה, וכל זאת באווירת החורף הקודר של האי הנידח, הוא חוויה קולנועית ותרבותית מיוחדת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יחידת המתאבדים" – ביקורת

"יחידת המתאבדים".

אפשר להאשים את אנשי די.סי בהרבה דברים, אבל אי שפיות הוא לא אחד מהם. לראייה, בכל פעם הם מנסים מחדש למצוא פתרון לבעיה שהסרטים של מארוול יצרו להם: יצירת סרט אנסמבל – אבל בלי התעסקות בפרט השולי של סרטי הכנה. ב"יחידת המתאבדים" הם זנחו את קבצי הוידאו הבלתי מאובטחים שמציגים את חברי ליגת הצדק העתידיים כפי שהיה ב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" לטובת פלאשבקים עם מוזיקה שנבחרה בקפידה על ידי עורכי הפלייליסט של גלגלצ. אחרי האקספוזיציה הפשטנית והישירה, הסרט תופס צורה ומצליח לחבר בין הדמויות באופן אמין (מה שלא היה ב"באטמן נגד סופרמן") וגם להצחיק.

ההומור ורוח השטות שמלוות את הסרט הם גם מה שהיה חסר ב-בנ"ס, ומפתיע שזה מגיע מכיוונו של דיויד אייר שביים וכתב את הסרט. רוב סרטיו הם על שוטרים או חיילים והקשיים איתם הם מתמודדים ("זעם", "חבלה"). המעבר מהטובים אל הרעים הוביל גם לשינוי באופי הקולנוע שלו. מין גרסה הפוכה לאדם מקיי. הוא לא הצליח כפי שזה האחרון הצליח עם "מכונת הכסף", אבל הייתי שמח לראות אותו ממשיך בקו הזה. ייתכן שזה בדיוק מה שסרטי קומיקס צריכים: במאי עם ניסיון בסרטי משטרה וכישרון קומי חבוי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"משחקי חובה" – ביקורת

"משחקי חובה". דייב פרנקו, אמה רוברטס.

על אף שבבסיסו "משחקי חובה" מיועד לנוער מתבגר, עדיין מדובר בסרט טוב וקליל שיכול בקלות להסב הנאה גם למי שעבר את שנות העשרה של חייו. זאת כי הנושא המרכזי של הסרט הוא התנהגות אנושית בעולם טכנולוגי, נושא מרתק בפני עצמו שרלוונטי לכל גיל. אין מדובר ביצירת מופת כמו "מראה שחורה", אך גם הגרסה הצעירה של הדיון היא בהחלט הפתעה לטובה.

את הסרט ביימו הנרי ג'וסט ואריאל שולמן על בסיס המותחן של ג'יני ריאן. שני הבמאים הצעירים ("קאטפיש", "פעילות על טבעית 3") אספו קאסט צעיר ולא מוכר ברובו שאולי לא מוכיח יכולות משחק מדהימות אבל משתלב יפה בקצב המהיר של הסרט. כמו כן, היכולת ליצור סרט מהיר וזורם היא לא דבר מובן מאליו גם אצל במאים בעלי שם, ומצרך הכרחי בבימוי סרט הפונה לבני נוער.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קפטן פנטסטיק" – ביקורת

"קפטן פנטסטיק". ויגו מורטנסן.

יותר משהוא סרט, "קפטן פנטסטיק" הינו מסה פילוסופית עמוקה ומרוכבת אודות החינוך. על אף שמו, המטעה לחשוב שמדובר בעוד סרט גיבורי על שכיח, "קפטן פנטסטיק" הוא סרט יוצא דופן בעולם הקולנועי. הדרך שבה הסרט חוקר את שאלת החינוך האלטרנטיבי, והעובדה שהוא מצליח לעורר אצל הצופים דיון שיימשך גם אחרי כתוביות הסיום, הופכות אותו, לכל הפחות, לשווה צפייה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ייסון בורן" – ביקורת

"ג'ייסון בורן". מאט דיימון.

"ג'ייסון בורן" הוא סרט אקשן סטנדרטי למדי, מה שאומר שהוא לא מצליח לעמוד בסטנדרטים של הטרילוגיה המקורית בכיכובו של מאט דיימון. לא מדובר כמובן בסרט רע, אלא רק באוסף של קלישאות חבוטות שלא מצליח לשחזר את המהפכה שהוביל הפרנצ'ייז בתחילת דרכו.

את הסרט כתב וביים פול גרינגראס, שחזר לפרנצ'ייז אחרי "זהות במלכודת" ו"זהות אבודה" – גם בהם כיכב מאט דיימון. השבת במאי מוכח אל הסט מסמנת טובות, ברם הבימוי של גרינגראס כאן מרגיש עייף, נוסחתי למדי ומשחזר במידה רבה את עלילת הסרטים הקודמים בסדרה. למעשה, לפרקים חשתי שהעדכון היחיד שהסרט קיבל לקראת שנת 2016 הוא העיסוק בשאלת פרטיות האזרחים באינטרנט, במקום זהויות סוכנים חשאיים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מכסחות השדים" – ביקורת

"מכסחות השדים".

"מכסחות השדים" מגיע למסך עם מטען כל כך גדול שכמעט בלתי אפשרי לשפוט אותו בעין נקייה. כמות השנאה שהסרט ספג רק בגלל שהעז לגעת בקודש הקודשים שהוא "מכסחי השדים" היא חסרת תקדים: הטריילר היחיד ביו-טיוב שנכנס לרשימת מאה הקטעים השנואים; אנטי עצום לסרט עוד לפני שיצא; ועוד. כמובן שהסיבה היא לא בגלל שעשו רימייק לעוד קלאסיקה הוליוודית (שנדמה שזכתה להעלאה לדרגה של "מלחמת הכוכבים" לפחות, למרות שאף אחד לא דיבר עליה לפני כן), אלא בגלל שרחמנא לצלן ליהקו נשים לתפקיד הראשי. לכן גם אם לא הייתי אוהב את הסרט (וזה לא המצב – אני חושב שהוא סרט טוב מאד ומצחיק אבל מאבד כיוון לקראת סופו) הוא עדיין זוכה לתמיכה והאהדה שלי. אם לא על האיכות הקולנועית שלו אז על התעוזה והחשיבות התרבותית שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"האגדה של טרזן" – ביקורת

"האגדה של טרזן". אלכסנדר סקארסגרד.

לכל דור קולנועי יש את הטרזן שלו. ב-1984 היה את "גרייסטוק", ב-1999 "טרזן" המצויר של דיסני, ועכשיו "האגדה של טרזן" בכיכובו של אלכסנדר סקארסגארד ("דם אמיתי", "מלנכוליה").

הסרט "נקי" מדי: יש הרוגים אך אין דם, והערום מרומז בלבד. אם מדובר בסרט לילדים אז לכו עם זה עד הסוף עם הומור, עלילה פשוטה וחיות חמודות ופחות מאיימות. יש פה ניסיוניות להחדיר הומור (בעיקר בדיאלוגים ובדמותו המאולצת של סמואל אל. ג'קסון) אך הסרט סובל מעודף דרמטיות לכל אורכו, עם מנות גדושות של הילוך אטי (שימו לב לדרמה!) תקריבים מרובים, סגורים מאוד וללא שום סיבה, ופלאשבקים גרועים שלא מוסיפים דבר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מייק ודייב מחפשים דייט" – ביקורת

"מייק ודייב מחפשים דייט". זאק אפרון, אדם דווין, אנה קנדריק, אוברי פלזה.

כביכול, ההערכה לקומדיה צריכה להיות פשוטה: אם זה מצחיק אז זה טוב. אבל האמת היא שהמצחיק הוא רק התוספת. לפני הכול הסרט חייב להתבסס על יסודות דרמטיים טובים, אחרת התוצאה הסופית דומה יותר לתוכנית מערכונים ולא לסרט, וכשיש יו-טיוב מי צריך סרט מערכונים? לכן יותר מכל ז'אנר אחר, קומדיה מתבססת על השילוב של עלילה מוצלחת, כימיה בין השחקנים וכמובן בדיחות טובות. ולמרות שזה נשמע פשוט, זה לא כל כך שכיח. אולפנים גדולים יעדיפו עוד עיבוד לקומיקס או ספרי נעורים, שם הנוסחה פשוטה יותר ליישום. וכשכבר יש קומדיות, הן לא מצליחות לשלב בין השלושה.

לכן מפתיע לגלות ש"מייק ודייב מחפשים דייט" לא נופל באף אחד מהפרמטרים הללו. אין בדיחות גרועות (אם כי גם כמעט ואין בדיחות בלתי נשכחות; למעשה הבדיחה הכי זכורה לי הייתה בפספוסים בכתוביות בסוף) ויותר מכך אין בדיחות זולות. לא רק שהעלילה הגיונית היא גם מתפתחת באופן מאד מתון. נדמה שהיא עוברת את מבחן האולטימטיבי: גם אם יוציאו את הבדיחות, הסרט עדיין יעבוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ללכת בדרכך" – ביקורת

"ללכת בדרכך".

את "ללכת בדרכך" אפשר בקלות להוסיף לרשימת סרטים על פי רב מכר שהופכים לסרטים ששואפים לסחוט דמעות. מי ש(בכה ו)נהנה מ"שומרת אחותי" עם קמרון דיאז ואביגיל ברסלין, יאהב גם את זה. סרט הקולנוע הראשון של הבמאית ת'יאה שארוק מבוסס על ספרה המצליח של ג'וג'ו מויס, שגם כתבה את התסריט. בשני זוגות ידיים אמונות יותר זה היה יכול להיות סרט הרבה יותר טוב.

זהו סיפור התאהבות-התקרבות בין ויל טריינור (כמעט כמו ויל טרנר, דמותו של אורלנדו בלום בסרטי "שודדי הקריביים"), המשותק ברגליו ובעל תנועה מוגבלת מאוד בידיו, ללו קלארק, שהיא האישה החמישית שבאה לטפל בו. אין לה כישורים מיוחדים או מתאימים, ואנחנו לא יודעים את סיבת העזיבה של המטפלות הקודמות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »