ביקורות קולנוע (עמוד 61)

"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" – ביקורת

"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". הנרי קאוויל, בן אפלק.

הרגע הכי משמעותי בקולנוע ההוליוודי באלף הנוכחי היא סצינת הפוסט-קרדיט ב"איירון מן", כשניק פיורי חושף לראשונה בפני טוני סטארק את "הנוקמים". הדבר נתן את האות לפרויקט הגדול של מארוול שכבר הכניס מיליארדים ומתוכנן (נכון לעכשיו) להמשיך עד 2019. בעבר השני של הכביש, היריבים הגדולים – די.סי. קומיקס – ראו שזה הולך, והלכו בעקבות כלל היסוד בעסקים: ליד עסק מצליח, פתח עסק זהה. אז הם לקחו את הנכסים שלהם: סופרמן, באטמן, וונדרוומן ואחרים וחשבו איך למנף אותם לעולם קולנועי משלהם. הבעיה הייתה שהם היו בפיגור: בעוד שהשלב הראשון של מארוול הגיע לסיומו ב-2012 עם "הנוקמים", די.סי. אפילו לא התחילו את שלהם. לכן הם נקטו בגישה הישראלית: קודם ירו ואחר כך כיוונו. תחילה עם "איש הפלדה" ב-2013 וכעת עם "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". ההתפתחות מן הכלל אל הפרט במקום מן הפרט אל הכלל מורגשת. הסרט עמוס, מבולגן ומנסה לבסס דמויות עם עומק בכמה דקות; בעוד אצל מארוול הדבר נבנה על פני כמה סרטים. זה חבל, משום שבתוך כל הבלאגן יש סרט טוב, עם קצב בלתי פוסק (בעיקר בחלק הראשון), שהיעדר העומק פוגע בו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

זוטרופוליס – ביקורת #2

"זוטרופוליס".

"זוטרופוליס" נועד להיות סרט מלא בכיף המכוון לכל המשפחה מעצם היותו סרט של דיסני, ברם מרוויח את מעמדו כסרט מהנה מאוד בזכות ולא בחסד. עם שילוב של אנימציה נהדרת, סיפור טוב, מסר נגד סטריאוטיפים והכי חשוב – בדיחות שפונות גם אל הקהל המבוגר – אין ספק שמדובר בסרט שיהיה הלהיט של תקופת החגים הקרובה.

הבמאים הם שניים מבמאי האנימציה המנוסים שכבר הספיקו להוכיח את עצמם בתחייה הנוכחית של דיסני. ביירון האוורד ("בולט" ו"פלונטר"), וריץ' מור ("ראלף ההורס") לא מנסים לשחזר להיטי עבר בהם קו העלילה יחסית צפוי והעניין הוא הדמויות. במקום זאת הם עושים סרט שיותר מאפיין את העשייה הנוכחית של סרטי דיסני – קצב התרחשויות מהיר עם דמויות פשוטות יחסית, מה שמאפשר לחקור את העולם בו הסרט מתרחש. לדעתי, מבין השניים, השפעתו של מור הורגשה יותר בגלל הצורה שבה הסרט מטפל בעולם החי באופן דומה לצורה שבה "ראלף ההורס" טיפל במשחקי המחשב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

זוטרופוליס – ביקורת #1

"זוטרופוליס".

כותרות הסיום של "זוטרופוליס", סרט האנימציה ה-55 במספר של אולפני וולט דיסני, מאזכרות משהו כמו 8 כותבים שונים. בעת הצפייה זה היה נראה לי מוזר, אבל במחשבה שנייה, כנראה זה מה שנדרש כדי להוציא סרט שאינו מבוסס על אגדת ילדים או קומיקס (אם כי גם אלו בדרך כלל כוללים מספיק כותבים כדי לארגן משחק של שלוש על שלוש). הצורך להמציא עלילה מקורית אך לא שחוקה, חכמה אבל לא מתחכמת, שתצחיק גם ילדים וגם מבוגרים – דורש את מיטב המוחות לעבוד יחדיו ולא לעבוד אחד על גבי השני באינסוף שכתובים. זה ללא ספק המאפיין הבולט ביותר של הסרט: מורכבות בכל הרבדים שמתלכדים לכדי יצירה חכמה (אם כי לטעמי מעט ילדותית מדי – שזה הגיוני, כי בכל זאת צריך למכור מרצ'נדייז), מצחיקה ואנושית, וכל זאת תוך שימוש בטריק הכי ישן בספר: האנשה של חיות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" – סוג של ביקורת

"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". הנרי קאוויל.

21 נקודות שעלו לי אחרי הצפייה בסרט "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", שמהוות כאן סוג של ביקורת:

1. הסרט בן שעתיים וחצי ורובו הוא בקרוב לסרטים הבאים בעולם הסרטים של "די-סי קומיקס" שאחראים על הדמויות של באטמן, סופרמן, וונדר-וומן, אקווה-מן, הפלאש ועוד. הסרטים העתידיים כוללים את "ליגת הצדק" ומכאן "שחר הצדק" שבשם הסרט.
2. רוב הדיאלוגים והעריכה בסרט הם כמו בקרוב לסרט עצמו. קדימון (טריילר) באורך מלא לסרט אמריקאי הוא שתי דקות וחצי. פה זה נמשך, כאמור, שעתיים וחצי.
3. אל תחפשו שום היגיון במשהו שהדמויות עושות. אין לי מושג מה דיאנה פרינס, בגילומה של גל גדות (כבוד!), עושה במטרופוליס, מה המניעים שלה ומה היא רוצה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גרימסבי" – ביקורת

"גרימסבי". סשה ברון כהן, מארק סטרונג.

נדמה שזו שנה בה הכל קורה הפוך בהוליווד. קודם במאי קומדיות עושים דרמות היסטוריות ("טרמבו", "מכונת הכסף"), וכעת במאי אקשן עושה קומדיית אקשן. אבל בניגוד לאדם מקאי שלמרות הבוסריות היה רענן ומעניין ב"מכונת הכסף", לואי לטרייר, הבמאי של "גרימסבי" לא מחדש בקומי ולא מלהיב ברגעי הפעולה – למרות שמשם הוא צמח. וזה לא שהסרט לא מצחיק (אם כי לא מספיק, אפילו שהוא נופל מ-90 דקות), אבל נדמה שזה פחות היכולות של לטרייר ויותר הכישרון של סשה ברון כהן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יחי הקיסר" – ביקורת

"יחי הקיסר!". ג'וש ברולין, ג'ורג' קלוני.

יותר מש"יחי הקיסר" הוא סרט, הוא אוסף של סצנות. אלה אמנם סצנות שהושקעה בהן מחשבה רבה ומבוצעות היטב בידי קאסט איכותי, ברם נראה כל קשר בין אחת לזו שבאה אחריה הינו מקרי בהחלט. לכן בסופו של דבר עולה התחושה שהשלם קטן מסכום חלקיו. משום שעל אף שהקומדיה הפרודית מכילה כמה וכמה חלקים מצחיקים עד דמעות, וכמה אחרים עם ביקורת עמוקה על תעשיית הסרטים, בשורה התחתונה "יחי הקיסר" הוא לא יותר מסרט נחמד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דדפול" – ביקורת

"דדפול".

בקיץ האחרון הגשתי מועמדות למשרה בקרן הון סיכון, כשחלק ממבחן הקבלה היה להציע מרצה שידבר בפני מנהלים של חברות סטארט אפ על שיווק. אני רציתי להרשים ולהראות שאני חושב מחוץ לקופסה אז הצעתי את קווין פייגי, מפני שאני מאמין שהתכנון הקפדני והאחדותי של היקום הקולנועי של מארוול, הוא משהו שכל מנהל צריך ללמוד ולשאוף אליו. אם כי כיום, אחרי שביסס את עצמו כנותן הטון לסרטי הקיץ בעשור הקרוב, יש הרגשה שפייגי כבר לא מחדש ולא מסתכן – יעיד על כך ההתפטרות של אדגר רייט מ"אנט מן". למה לקלקל משהו שעובד?

לכן אני גם חושב שאין שום סיכוי שסרט כמו "דדפול" היה נעשה תחתיו. יש לכך שתי סיבות: הראשונה קשורה לאולפן הגג של מארוול, דיסני. ספק אם דיסני היו מוציאים סרט שמדורג R שיש בו יותר קללות מ-CGI, עירום (גברי ונשי כאחד), מין (ולא בהכרח מהסוג שרואים בסרטים הוליוודים) וגם דיון מוסרי שאינו שחור ולבן. דבר שני, ספק אם דמות כמו דדפול, גם אם מנתקים ממנה את הגסות (אם הדבר אפשרי בכלל) יכול להתקיים בתוך היקום שפייגי יצר. הסיבה לכך היא ש"דדפול" שובר את הקיר הרביעי בכל סצנה וסצנה (ולפעמים יותר מפעם אחת בסצנה). מילא שזה חריג לסרט קיץ, זה גם חריג לסרטים "אמנותיים" יותר. לא זכורים לי הרבה סרטים שלכל אורכם, ללא הפסקה יש דיאלוג בין הגיבור לבין הקהל. לנתק את "דדפול" מהדיאלוג הזה יהיה לסרס אותו אף יותר מאשר השתקתו (וראינו איך זה יצא ב"אקס מן המקור: וולברין"). דדפול הוא אולי המקרה היחיד בו אני מקווה שהשאיפה של מעריצי מארוול לראות איחוד של כל הגיבורים תחת אולפני מארוול – לא תתממש (כן, אני מדבר אליך בריאן סינגר ו"אקס מן – אפוקוליפסה").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המדריך לסינגלס" – ביקורת

"המדריך לסינגלס". רבל ווילסון, דקוטה ג'ונסון.

הקומדיה הרומנטית מתה. אני לא אומר את זה כי אני ציניקן שחושב שהטכנולוגיה הרסה כל טוב בעולם. פשוט לי הרגשה שכבר לא פוגשים סרטים כאלה על המסך הגדול כמעט – אם כי טרם בדקתי את זה עובדתית. וחבל לי שזה המצב, כי השילוב הזה עבד מצוין פחות או יותר מאז שהקולנוע התחיל לדבר: לוקחים את הדבר הכי יפה בחיים וצוחקים עליו ואיתו – מה רע? ולמרות שציפית שהוא יהיה כזה, "המדריך לסינגלס" אינו כזה. הוא רומנטי וקומי, אבל הוא לא פועל לפי חוקי הז'אנר: הוא לא מגולל את ההתאהבות של זוג כולל שלב הרמייה, הפרדה וההשלמה. הוא יותר כמו ספר עזרה עצמית עם אלמנטים קומיים-רומנטיים מאשר סרט. הוא עדיין מצחיק ועדיין מרגש, אבל הצד ההסברי-חינוכי בו מונע ממנו להפוך לסרט טוב באמת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מכונת הכסף" – ביקורת #1

"מכונת הכסף". כריסטיאן בייל.

האם אפשר ליהנות מסרט שלא מבינים בו את הרוב? במקרה של "מכונת הכסף" התשובה, למרבה ההפתעה, היא חיובית. הסרט עוסק בפיצוץ הבועה של המשכנתאות בארצות הברית שהביאה למשבר הכלכלי העולמי ב-2008. הסרט רווי במונחים כלכליים ומנסה לעשות סדר בדברים ולהסביר את העניינים, ולפעמים זה מצליח, אך הוא בעיקר נשען על כוח השחקנים שלו, שבהחלט עושים את העבודה.

כריסטיאן בייל, סטיב קארל, ברד פיט וריאן גוסלינג הם ארבע הסיבות שסרט על כלכלה הרוויח מעל 55 מיליון דולר בארה"ב. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, כמובן, ועל דמויות אמיתיות (תחת שמות אחרים) וכל אחד מארבעת הכוכבים הללו, כמו גם שחקנים נוספים בסרט (ביניהם רייף ספאל), מגלם דמות עם אישיות מובחנת, וכל אחד מוזר מאוד בדרכו הייחודית. במקרה של ספאל זה היה עובד יותר טוב אם לא היו מציינים בקול את נטייתו הטבעית להיות חיובי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חדר" – ביקורת

"חדר". ג'ייקוב טרמבליי, ברי לארסון.

"חדר" הוא אחד הסרטים הטובים של 2016 והוא יישאר בקבוצה המובילה עד סוף השנה. זוהי דרמה מטרידה, מקורית ומרגשת, עשויה טוב, עם משחק טוב, וצריך ללכת לראות אותו מבלי לראות את הקדימון שלו שמגלה את כל הסרט.
זו אינה ביקורת רגילה. אני חושב שצריך לדעת לאיזה סרט הולכים, מה הסגנון הצפוי, אבל בשום אופן לא צריך לדעת כל מה שקורה בעלילה, וקשה לכתוב על "חדר" (ולהשמיע דעה וביקורת) מבלי לגלות יותר מדי על מה שקורה בו. כמו במקרה של סרט שלא דומה לו בשום בחינה אחרת, "מלחמת הכוכבים 7: הכוח מתעורר", צריך אולי לכתוב ביקורת שתיקרא לפני שהולכים לצפות בו, וביקורת שנייה למי שצפה בסרט (למשל: הקטע המעולה עם הטנדר!).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ספוטלייט" – ביקורת #2

"ספוטלייט". בריאן דרסי ג'יימס, מייקל קיטון, רייצ'ל מק'אדמס, מארק רופאלו.

"ספוטלייט" הוא סרט טוב שעם במאי מיומן וטוב יותר היה יכול להיות סרט… טוב יותר.

בקיץ 2001 עורך (מייקל קיטון) ושלושה עיתונאים מהווים את "ספוטלייט", צוות כתבות התחקיר של ה"בוסטון גלוב". הם עובדים במשך חודשים על סיפור רגיש מאוד בעיר שידועה באוכלוסייה הקתולית השמרנית שלה: התעללות מינית של כמרים בנערות ובנערים צעירים. מדובר בהתעללות של כמרים רבים שהיתה ידועה, ככל הנראה, לראשי הכנסייה. את הסיפור דוחף עורך ראשי חדש של העיתון (ליב שרייבר), שזוכה לתואר: היהודי הראשון שעומד בראש ה"בוסטון גלוב".

הסרט מצליח לתאר בצורה טובה את השתלשלות הדברים. יש הרבה דמויות ושמות ומצליחים לעקוב יפה אחרי המתרחש. מציגים יפה את הסביבה שבה מתרחש הסיפור, נראה שבכל מקום בבוסטון יש כנסייה; עם זאת, יש רגע אחד שמדגים את חוסר התחכום בעשייה. כשמייק (מארק רופאלו) מגיע לראיין אדם שהיה קורבן כשהיה ילד, בנוכחות עורך דינו (סטנלי טוצ'י). ברגע שרואים את האיש בפעם הראשונה אי אפשר שלא לשים לב לצלקות ממחטים בזרועו. ובכל זאת, בסוף ריאיון בן מספר דקות יש תקריב ליד המנוקבת שלו. אם לא ראיתם את זה עד עכשיו אין לכם סיבה לצפות בסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"האיש שנולד מחדש" – ביקורת

"האיש שנולד מחדש". ליאונרדו די'קפריו.

"האיש שנולד מחדש" הוא מערבון ארוך מדי, מרשים ביותר, משעמם לפרקים, אלים מאוד אך במידה, לעתים קשה לצפייה וצפוי. זהו מערבון בשלג. אנחנו רגילים לראות את הסוסים במערבון מעלים עפר בדהירתם, את השמש היוקדת מסנוורת את עיני הבוקרים ואת האינדיאנים חצי ערומים. אז פה הם לובשים משהו – אחרת הם יקפאו מקור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »