"סקס טייפ". ג'ייסון סגל, קמרון דיאז
"סקס טייפ" הוא סרט משעשע שנשען רבות על שני השחקנים הראשיים שלו, קמרון דיאז וג'ייסון סגל, שגם חתום על התסריט. הסרט מרגיש כמו גרסה עדכנית לסרט משנות ה-80 כמו "לילה מגניב" (Adventures in Babysitting), ועלילתו בקלות היתה יכולה להוות בסיס לפרק בסדרה קומית בימינו. גם פה, כמו ביותר מדי סרטים בשנים האחרונות, יש אזכורים לא מצחיקים לסרטים ולסדרות עכשוויות, אך לא הרבה למרבה המזל.
"סקס טייפ". קמרון דיאז, ג'ייסון סיגל.
הכנת קלטת פורנו ביתית עשויה להיות חוויה מרגשת אך כפי שמוכיח הסרט "סקס טייפ", גם כזו הטומנת בחובה פוטנציאל לצרות צרורות. זוג נשוי המאבד שליטה על קלטת הסקס שהכין מבלה לילה חסר שינה בניסיון למצוא את כל העותקים שדלפו החוצה. בניגוד לצפוי, בטח לאור הכוכבת הראשית- קמרון דיאז, הסרט בהחלט מצליח לרסן את עצמו ורוב הזמן נמנע משימוש בוולגריות קומית מיותרת. כך, גם אם אינו מוותר על ההזדמנות להיות טיפשי ופיזי, המינון של אלה סביר ונוצר סרט משעשע למדי.
"כוכב הקופים: השחר".
בערך באמצע הצפייה ב"כוכב הקופים: השחר" התחלתי לאבד סבלנות לחוסר הגיון שמניע את הדמויות ואת העדר האחריות שהן מפגינות בעת קבלת החלטות. אבל אז האורות עולים ואתה נזכר איפה אתה חי, ושחוסר הגיון והיעדר אחריות הוא מה שמניע את העולם שלנו. לכן למרות שהוא כולל בתוכו קופים מדברים ווירוס שמחסל את רוב האנושות ואת האינטרנט הוא ראליסטי באופן בו הוא מתאר בני אדם (וקופים כמטאפורה להם) בצורה אפלה ופסימית.
את השינוי הסגנוני ניתן לזקוף דבר ראשון לשינוי בכיסא הבמאי. מאט ריבס ("קלוברפילד", "תן לי להיכנס") מביא איתו את הסגנון שאפיין את הסרטים הקודמים שלו. גם כאן המרחבים החשוכים והעדר הכמעט מוחלט של אור שמש מחזקים את התחושות של האפלה האנושית (ואנושי זה גם שימפנזה משדורגת) ששוררת בעולם.
"מסלולים". מיה ווסיקובסקה.
שבוע הקולנוע האוסטרלי – רובין דיווידסון היא צעירה אוסטרלית שהחליטה לצאת למסע בן 2700 קילומטרים במדברות אוסטרליה, כשהיא מלווה רק בארבעה גמלים וכלבתה הנאמנה. מאוחר יותר כתבה דווידסון את "מסלולים", ספר המתאר מסע זה וכעת מגיע העיבוד הקולנועי. על אף כי המסע רגשי מוגבל על ידי בחירת יוצרי הסרט להיאחז במאורעות הקונקרטיים שהתרחשו בו, בכל זאת "מסלולים" הוא דרמה ביוגרפית מרשימה, המצליחה לתפוס את האישיות יוצאת הדופן של הגיבורה ולעורר מחשבה.
את "מסלולים" הפיק אותו הצוות שעמד מאחורי "נאום המלך", המצליח ומי שביים אותו הוא ג'ון קורן ("סטון", "הצעיף הצבעוני"). הניסיון של קורן בסרטי דרמה שמה שצריך או רוצה להיאמר בין הדמויות בו עולה על מה שבפועל נאמר, הופכים אותו במובנים רבים למתאים לתפקיד. אחרי הכל, סרטי מסע של אדם יחיד הם סרטים בהם נאמר מעט והשקט הוא כוכב משנה משמעותי. לצד זאת, היכולת להציג מתח או דממה בין שני אנשים (או יותר) היא שונה מהיכולת להציג את מלוא הריקנות והבדידות הנלווית לאדם במסע עצמאי וכאן קורן מצליח פחות.
"גוף שלישי". ג'יימס פרנקו עם לואן שבנול.
"גוף שלישי" הוא סרט יומרני, ריקני, מטופש, מעצבן ובנוסף לכול גם משעמם. פול האגיס כתב וביים סרט עם שלל כוכבים ומורן אטיאס (לנצח "שלנו") שבבסיסו רעיון ספרותי שהיה צריך לקבל טיפול של סופר, ולהתפרסם בספר, ולחסוך מאתנו שעתיים ועשר דקות מחיינו.
פול האגיס כתב שני סרטים ברציפות שזכו באוסקר לסרט הטוב ביותר: "מיליון דולר בייבי" (2004) שביים קלינט איסטווד ו"התרסקות" (2005) שהוא עצמו ביים. הסרט הבינוני "התרסקות" עסק במתיחות בין שחורים ללבנים בלוס אנג'לס דרך סיפוריהם של מספר דמויות שונות. ב"גוף שלישי" הוא עושה ניסיון כושל להשתמש בשלושה קווי עלילה עם קו מקשר, הצטלבויות והקשרים, כדי לעסוק בנושא שמתגלה בהדרגה במהלך הסרט.
"פרז הצעיר". בראהים אסלום.
"פרז הצעיר" מביא את סיפורו האמיתי של המתאגרף התוניסאי-יהודי, ויקטור פרץ, שהפך מאלוף העולם באגרוף ויקיר פריז, ליהודי הנלחם על חייו באושוויץ. הניגוד בין המעמד המכובד שרכש פרץ בעבודה קשה וכוח רצון לבין התנאים המזוויעים בהם סיים את חייו מעצם היותו יהודי, ממחישים באופן מרגש את כוחה ומגבולותיה של הרוח האנושית ולצידה את האקראיות האכזרית הנלווית לשואה. עם זאת, הסרט מציג את מסלול חייו המלא של פרץ מבלי להצליח לתת דגש מספק על אלמנטים אלה המייחדים אותו. כך הוא הופך לסרט שואה "נוסף" בלבד ומפספס גיבור המציע הזדמנות שיש בה מן היוצא דופן.
"גוף שלישי". אדריאן ברודי עם מורן אטיאס.
בשפה העברית גוף שלישי מציין אדם שלישי נסתר; זה שאינו נוכח או שלא פונים אליו ישירות על אף שהדברים האמורים נוגעים לו. הדרמה הרומנטית "גוף שלישי" מבקשת לצייר שלושה סיפורים מקבילים שכל אחד מהם נסוב על עיקרון זה בדיוק- בכל סיפור מככבת מערכת יחסים, אחת או יותר, המנסות לשרוד, להיווצר או להתחדש כאשר כל אחת מהן מונעת או נרדפת על ידי ישות שלישית נעדרת. עם זאת, לולא שם הסרט, היה קשה להבין מהו המכנה המשותף בין שלושת הסיפורים המוצגים וזו רק אחת מהבעיות בו. סרט עם משחק טוב והתחלה מבטיחה אך מבנה עלילתי חלש והתעקשות להימרח על פני יותר משעתיים שהולכות והופכות למייגעות.
במאי הסרט, פול האגיס, הוא יוצר בעל רקורד עשיר של כתיבת תסריטים וכן בימוי של חלק מהם. ב- 2005, רק שנה לאחר שכתב את התסריט המצויין של הסרט זוכה האוסקר "מיליון דולר בייבי", כתב האגיס- והפעם גם ביים, את "התרסקות", סרט עטור פרסים, שזכה בפרס המכובד גם הוא. זכיה זו הייתה מרגשת במיוחד לא רק עקב השבחים המרובים שקיבל "התרסקות" אלא גם מאחר ובניגוד לסרטים זוכים אחרים, הן "מיליון דולר בייבי" והן "התרסקות" היו קונצנזוס לאיכות קולנועית המחזיק מעמד גם כיום, כמעט עשור לאחר מכן.
"אפס ביחסי אנוש". נלי תגר.
חסרות בארץ קומדיות המתעסקות במקומי. לא סתם נחרטו בזיכרון סרטים כמו "הלהקה" או "מבצע סבתא". הקהל נהנה מסרטים שרוצחים בעברית פרות קדושות; מהשימוש בעגה מקומית על מנת להגחיך מציאות ישראלית מוכרת ולרוב רצינית מדי. זו בדיוק הסיבה לציפייה העצומה המלווה את הקומדיה השחורה החדשה של טליה לביא– "אפס ביחסי אנוש".
את סרטה ממקדת לביא ברצינות המטופשת והפאתוס השחוק המלווים כבר עשרות שנים את בנות ישראל, אלה המעבירות את זמנן במטלות מגוחכות תחת אמתלה צבאית הירואית. מבחינה זו, זהו סרט נהדר שרק חיכה להיוולד. עם זאת, ב"אפס ביחסי אנוש" ביקשה לביא לספק יותר מאשר רגעים קומיים וכך יש בו סצינות לא מעטות המניחות בצד את הקומדיה אך לא בהצלחה. הסרט נע בין רגעים קומיים מתוקים, מוצלחים רובם, לבין רגעי דרמה חלשים הרבה יותר ולא אחידים. המזל ובעצם גם הבעיה הם, שבשם הצחוקים הקהל מתייחס אל אלה בסלחנות וכך נתפס הסרט בעיקר כקומדיה עממית כיפית על אף שברור שכשנוצר, הוא יועד להיות יצירה חכמה ומורכבת מזה.
"רובוטריקים 4".
נדרשו שלושה סרטים אבל בסוף הצליחו במשימה: לייצר קרבות של רובוטים ענקיים כך שבכלל נוכל להבין מי נגד מי. וזה העיקר ב"רובוטריקים 4": קרבות ומרדפים, כשנדמה שהפעם הם תופסים יותר מחצי מהסרט (את הצפייה הבאה אעביר עם שעון עצר ואחשב). כל מי שבא למשהו אחר – כנראה התבלבל. ייתכן ותשמעו טענות של כל מיני שמרנים שיאמרו שאין לסרט עלילה, אבל עלילה היא הפיקציה הכי גדולה של האנושות מאז אלוהים. מי צריך עלילה כשיש רובוט מעשן סיגרים מדובב על ידי ג'ון גודמן.
כמובן שגם הפעם מייקל ביי ביים את מסע הלונה פארק הזה, והוא מוכיח שהוא פשוט בליגה משל עצמו בכל הנוגע לבימוי או שמא בעצם יש לומר מלאכת הרכבת סצנות אקשן. אפשר לא לאהוב את הקולנע שמייקל ביי מייצג, ואף לסלוד מהעשייה הזו. ניתן לנהל דיון מעמיק על אסתטיקה ומוסר והאם הקולנוע מת או שמא הוא רק רק נולד מחדש בקולנוע מסוג זה. אבל כל דיון וכל אמירה כנגד מייקל ביי חייבת לצאת מנקודת מוצא אחת: הוא הטוב ביותר בתחומו. נקודה.
"אשמת הכוכבים". שיילין וודלי, אנזל אלגורט.
"אשמת הכוכבים" הוא ספר של ג'ון גרין שיצא בשנת 2012 ומיד נקנה על ידי מפיקי סדרת סרטי "דמדומים" לשם יצירת גירסה קולנועית. מכאן היה ברור כי בדומה לנוסחה שהוכיחה עצמה כמוצלחת עם סדרת סרטי הערפדים, גם "אשמת הכוכבים" צועד לעבר עיבוד שכולו שני כוכבים יפים הנאבקים לנהל אהבה מרגשת ובלתי אפשרית. דגש זה מסמן את הבעייתיות הגדולה ביותר בסרט, שלוקח ספר יחסית פשוט אך מקסים והופך אותו לדרמה רומנטית סוחטת דמעות. בני נוער יאהבו את הגיבורים היפים ויבכו בגלל הטרגדיה. בכל זאת תנסו לגרום להם לקרוא את הספר; הוא קל לקריאה ומוסיף חכמה לכל הקלילות הטרגית הזו.
ג'וש בון ("כותבים, סיפור אהבה") הוא במאי יחסית צעיר, שסך הכל עושה עבודה נקיה בסרט, גם אם ללא תחכום או מורכבות. ישנה רק סצינה אחת נוראית, עליה יורחב בהמשך, בה מבקרים הגיבורים בבית אנה פרנק, ואותה לוקח בון לקחת למקום מוגזם ואף מביך. גם אם בחירתו הבמאית היא רק היענות למטרתם של יוצרי הסרט מההפקה, עדיין, המלודרמטיות סרת הטעם בה הוא נקט מציירת סביבו סימן שאלה מביך.
"הזמיר". לו באוטיאן, יאנג שין לי.
"הזמיר" הוא דרמה סינית לכל המשפחה המספרת על סב ונכדתו היוצאים למסע אל כפר הולדתו של הסב. מערכת היחסים בין השניים היא מרכז הסרט ויש בה הזדמנות לבחון מפגש בין החדש והישן, המודרני והמסורתי והכל על רקע נופים יפהפיים של סין הכפרית. כנראה שבשפה או תרבות אחרת הסרט היה מתקבל פחות בברכה, אך האקזוטיות עושה את העבודה ומתקבל סרט חמוד ונעים, שמבוגרים וילדים יכולים להנות ממנו כאחד.
פיליפ מויאל הוא הבמאי העומד מאחורי הסרט והתסריט ולמעשה מבחינתו זו אותה גברת בשינוי אדרת, לאחר שבשנת 2002 הוציא את "פרפרים". גם במרכז הסרט הצרפתי ההוא עמדו אדם מבוגר וילדונת, היוצאים למסע משותף בעקבות בעל כנף. אז היה זה פרפר נדיר וכעת מדובר בזמיר. שני הסרטים פונים אל קהל היעד המשפחתי ובשניהם מידה רבה של קיטש. ההבדל הוא שמאחר והסרט הנוכחי ממוקם בסין, ארץ הנעה בין המודרני והמהיר לבין העתיק והאיטי, היכולת להמחיש את פערי הדורות אותנטית יותר והתרבות הזרה מוסיפה לתסריט המוכר עניין וצחוק נעימים.
"רחוב ג'אמפ 22". צ'אנינג טאטום, ג'ונה היל
"רחוב ג'אמפ 22" הוא סרט ההמשך בעל השם החביב ל"רחוב ג'אמפ 21" שהיה מבוסס על הסדרה מסוף שנות ה-80 בכיכובו של ג'וני דפ. הסרט מלפני שנתיים היה מוצלח מאוד, מצחיק יותר ממה שאנשים ציפו שיהיה והצליח מאוד. סרט המשך היה אך מתבקש, ומי שאהב את הסרט הראשון ייהנה גם מסרט ההמשך. על אף שהוא פחות טוב ממנו, הוא מבדר, מהנה ומצחיק. זהו אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בקיץ הזה המלא סרטים בינוניים.
השוטרים הסמויים שמידט וג'נקו (ג'ונה היל וצ'אנינג טייטום), שבסרט הקודם חיפשו את המקור לסם החדש שנפוץ בתיכון, יוצאים למשימה די דומה: חיפוש מקור סם חדש שנפוץ בקולג'. זהו סרט קומי שמודע לכך שהוא סרט, ומודע לכך שהוא סרט המשך. מזכירים הרבה כמה העלילה של הסרט דומה לזאת של הסרט הראשון ומשחקים הרבה עם קלישאות קולנועיות ("תגיד משהו מגניב לפני שאתה זורק את הרימון").