"את לי לילה". דאנה איבגי (לפנים) עם לירון בן שלוש.
הסרט הישראלי "את לי לילה" של אסף קורמן נמכר להפצה באנגליה, בצרפת ובאוסטרליה, והספיק לעשות זאת בטרם הקרנתו במסגרת 'שבועים של במאים' של פסטיבל קאן 2014. חברת פילמס בוטיק (Films Boutique) טיפלה בהפצתו לחו"ל של הסרט, ובאנגליה ובאירלנד הוא יופץ על ידי חברת 'פקדילו פיקצ'רס' (Pecadillo Pictures); בצרפת תפיץ אותו 'פוטמקין' (Potemkine); ובאוסטרליה תפיץ אותו 'פאלאס פילמס' (Pallace Films).
את "את את לילה" כתבה בת זוגו של קורמן, לירון בן שלוש, שגם מככבת (ומבוסס בחופשיות על חייה) בתור צעירה שמטפלת באחותה הקטנה בעלת הפיגור השכלי (דאנה איבגי) עד שהיא נדרשת לוותר על הטיפול ומתפנה מקום לגבר בחייה.
"אנו מאוד נרגשים מהתגובות שהסרט מקבל ממפיצים ונציגי פסטיבלים שצפו בו בהקרנות שוק מוקדמות", מסר קורמן. "העובדה שהסרט מצליח לדבר אל אנשים, להפתיע ואפילו לבדר אותם אומרת שכנראה עשינו משהו טוב."
"אקס-מן: העתיד שהיה". ג'יימס מק'אבוי, פטריק סטוארט.
"אקס-מן: העתיד שהיה" הוא סרט שאפילו התיאור 'בינוני' גדול עליו: אין בו מספיק אקשן, אין בו מספיק מתח, אין בו מספיק תחכום (או בכלל), אין בו מספיק הומור ואין בו מספיק דרמה. מה שכן יש בו הוא מפגן אדיר של בזבוז כשרונות משחק והרבה מאד אנימצית מחשב. שזה לא כל כך שונה משאר הסרטים בסדרה, כך שהמעריצים יכולים לקנות את הכרטיס שלהם לקולנוע בבטחה – רק לא לתלת מימד, כי אין שום שימוש בו על המסך.
לאחר שהסכים לתת את המושכות באופן חד פעמי לבמאי אחר והצטער על כך עד ימינו אנו, בריאן סינגר חזר לביים את סדרת ה"אקס מן" האהובה שלו. ומה יותר טוב מאשר לשלב את גיבורי הסדרה שלו עם גיבורי האתחול שביים מתיו ווהן ב"אקס-מן: ההתחלה"? את חגיגות האיחוד הגדול של סינגר השמיד גבר שהתלונן רגע לפני הפצת הסרט, כי סינגר אנס אותו בילדותו. כל איזכור לסינגר בסמוך לאיזכור הסרט "אקס-מן: העתיד שהיה" מאותו הרגע נמוג. היות שעיתוי הפרסום התקשורתי של המקרה מרגיש צהוב במיוחד, אתעלם גם אני מהענין ואתיחס לעשיה הקולנועית בלבד. וכשכך הדבר, אינני יכול להצביע על סרט אחר מ"החשוד המיידי" שאהבתי ברזומה של סינגר ("סופרמן חוזר", "מבצע ואלקירי"), וסרטו החדש אינו שונה מהשאר.
את "קשרי דם" החדש אפשר לתאר בגסות כמו מפגש לא מוצלח בין שני הסרטים "חלום אמריקאי" ו"הלילה הוא שלנו". קחו מהראשון את הדגש החזק על שנות ה-70' (מינוס האפיל הסקסי), ומהשני את הרעיון של שני אחים הנמצאים משני צדי החוק, וחסכתם לכם טיול לקולנוע. למרות הניסיון לשחזר את הקסם המיוחד של התקופה ולהציע עלילה בגובה העיניים, הסרט נכשל כבר מרגע הליהוק. ארוך מדי, חסר מיקוד ובעיקר פשוט קלוש, "קשרי דם" אינו מצליח לעורר ענין.
העובדה שבמאי הסרט הוא השחקן הצרפתי גיום קאנה ("אתמול בלילה", "להתראות"), מסבירה משהו על תהליך הולדתו של "קשרי דם". למעשה מדובר ברימייק לסרט צרפתי בעל אותו השם (בצרפתית- Les Liens du san), אשר יצא ב- 2008 ובו כיכב גיום עצמו. כעת בתפקיד הבמאי, עולה השאלה האם הסיבה לשחזור היא רק הסיבה השכיחה של הנגשת יצירה, שהוכחה כמוצלחת, לקהל רחב יותר (AKA קהל אמריקאי שלא אוהב את המסך שלו באירופאית)? מאחר והסרט המקורי לא היה שובר קופות מיוחד וכמו כן, עברו כבר כמה שנים מאז שיצא לקולנוע, נראה שאכן הסיבה לתרגום טמונה במקום אחר.
המסר שעולה מ"שכנים" הוא מעט מטריד: עד שלא תגור מול בית אחווה של תלמידי קולג' שירעישו כל כך עד שביתך התינוקת לא תרדם, לא תדע מה המשמעות של להיות הורה. מאחר ואני בגיל של גיבורי הסרט, אני צריך להתחיל לחשוב על מקום מגורים חדש בקרוב. ואם המסר הזה היה נארז בסרט מצחיק, אז הבעייתיות של המסר היו מורגשות פחות. אך כשרוב הבדיחות הטובות נמצאות בטריילר – הדבר הופך למעיק.
את הסרט ביים ניקולאס סטולר שמגיע עם רקורד מרשים של קומדיות עם גוון רומנטי ("קח את זה כמו גבר", "עד החתונה זה יעבור") בהם הדרמה הייתה שקול לקומידה, במקרה זה מערכות היחסים שטחיות ולא רציניות, ומנגד הבדיחות לרוב ילדותיות. ייתכן וזה מתאים לסרט העוסק בנערים וגברים שלומדים להתבגר, אבל גם את זה ניתן לעשות בחן, ולא חסרות דוגמאות. אולי סטולר הוא לא האחראי היחיד והעובדה שזוהי עבודת ביכורים של התסריטאים לא תרמה לכך.
"פריז פינת ניו יורק". רומן דוריס עם אודרי טוטו (מימין), קלי ריילי, ססיל דה פרנס.
"פריז פינת ניו יורק" היא קומדיה צרפתית נעימה ומתוקה על אב הנאלץ לעבור לניו יורק בעקבות ילדיו. מרגע הפתיחה הלא שגרתית ולכל אורכו, מזכיר הסרט יותר מכל סדרת טלוויזיה. לסדרה יש פריבילגיה, שלא לומר צורך, למלא את העלילה במספר רב של דמויות שיצרו ענין ויניעו את הסיפור קדימה; סרטים לעומת זאת, נדרשים להיות ממוקדים יותר, כך שיתאפשר לצופה ללוות את הגיבורים בהתרחשות ספציפית המוגבלת לזמן נתון. "פריז פינת ניו יורק" בוחר בדרך הביניים עם העדפה ברורה למדיום הטלוויזיוני. שעה לתוך הצפייה תשכחו את עצמכם בהתרחשות המאוד לא מתכנסת שעל המסך ותופתעו לגלות שאתם עדיין בקולנוע צופים בסרט. בכל זאת, משהו כנראה עובד נכון ב"פריז פינת ניו יורק" מאחר והטעם שנותר מהצפיה הוא מתוק וההיכרות המעמיקה עם הגיבור יוצרת משאלה לפרק נוסף.
"שכנים" בכיכובם של סת' רוגן וזאק אפרון הוא אחד הסרטים הגרועים של השנה. אם השמות שלהם לא אומרים לכם דבר, סימן שאתם לא קהל היעד של הסרט הזה. אם אתם אוהבים אותם דעו כי תקבלו את מה שאתם מצפים- עלילה קלושה, הומור נמוך וקטעים מוגזמים. אה, וגם כל מה שרע בקולנוע האמריקאי העכשווי: מלא אזכורים של סדרות וסרטים (ביניהם סרטי באטמן, "משחקי הכס", "בנות", "שובר שורות", סרטים עם רוברט דה נירו), מה שכבר מזמן הפסיק להצחיק אותי ויהפוך את הסרט הזה ללא רלוונטי בעוד שנתיים, בערך. יש רגעים מוצלחים אך הם מעטים מדי וטמונים בין הררי גסויות מאולצות ולא מצחיקות.
"ארוכה הדרך למטה" מביא לקולנוע את סיפורם של ארבעה זרים הנפגשים על גג בניין בלונדון, ערב השנה החדשה. כל אחד מהארבעה טיפס אל הגג על מנת לסיים את חייו מסיבותיו הוא, אך המפגש הלא צפוי משנה את התוכניות. הסרט, המבוסס על רב המכר בעל השם הזהה של ניק הורנבי, מנסה לשחזר את הקסם של הספר אך שם את הדגש במקומות הלא נכונים ומפספס. התוצאה היא סרט משעמם עם התפתחות עלילתית מופרכת וצפויה.
פסקל שומיי ("שובר הלבבות"), לקח על עצמו את המשימה הלמעשה די מתבקשת ויחסית קלה הזו, של עיבוד ספר נוסף של הורנבי לקולנוע. רבות מעבודתיו של הסופר הקליל והטוב הזה זכו לגירסא קולנועית ("אהבה על הדשא", "רווק פלוס ילד"), כאשר הסרט המוכר והמצליח מכולם הוא "נאמנות גבוהה", שהפך לסרט קאלט. האמירה כי העברת ספריו של סופר זה לקולנוע אמורה להיות עבודה יחסית פשוטה נובעת מכך שלצד העובדה שכתיבתו קולחת, מלאת הומור ונבונה, הורנבי שומר על עלילותיו חפות ממורכבות נרטיבית שעשויה לסבך את מלאכת העיבוד. עם זאת, "ארוכה הדרך למטה" לקחה את הקלילות רחוק מדי וכך נשמרו כל המרכיבים הדרמטיים האיכותיים בחוץ.
מרטין (פירס ברוסנן), מגיש טלוויזיה שירד מנכסיו ויוקרתו, מחליט לסיים את חייו בערב השנה החדשה על ידי קפיצה ממגדל גבוה בלב לונדון. עד מהרה המהלך האובדני הופך למפגש חברתי לא צפוי כאשר אל מרטין מצטרפים ג'ס (אימוג'ן פוטס, "הדייט שהביך אותי"), ג'יי ג'יי (ארון פול, "הצורך במהירות", "שובר שורות") ומורין (טוני קולט). כל אחד מהארבעה מעוניין לסיים את חייו באותה הדרך הדרך בדיוק אך כעת משהכירו זה את זה הם מחליטים לנסות ולהישאר בחיים, לפחות לשישה שבועות נוספים.
"ארוכה הדרך למטה". פירס ברוסנן, טוני קולט, אימוג'ן פוטס.
פוטס היא שחקנית בריטית שכוכבה זוהר בימים אלה בהוליווד אך לנוכח המשחק שלה בסרט הנוכחי, אפשר לחשוב שהדבר נובע בעיקר מהעיניים הכחולות המיוחדות שלה. האופן בו היא מגלמת את דמותה ג'ס, נע בין התזזיתי לבין המוגזם והמרגיז ובכך היא מקצינה את הבחירה של יוצרי הסרט להתמקד בקליל והמשעשע על חשבון העמוק או הדרמטי יותר. הדמויות שקיבלו בספרו של הורנבי מאפיינים משמעותיים, הופכות על מסך הקולנוע לפלקטיות וכך משעממות למדי. דוגמה נוספת לכך ניתן לראות מקולט, שחקנית נהדרת ומוערכת, המנסה בזמן קצר להעביר דמות שברירית ומבוהלת. מאחר והתוכן והדיאלוגים המתאימים הושארו מחוץ לחדר העריכה, דמותה נראית משוחקת מדי ומועבר הרושם שקולט התאמצה להעביר אישיות שלמה בזמן קצר מדי.
הסרט לא היה בבעיה אם התוצאה הייתה משהו קליל ונחמד בלבד אך זה לא המקרה. הניסיון להפריד בין השמח לעצוב או לפחות הפרופורציה המוגזמת שנבחרה לטובת העליז, הותירו עלילה חלשה ולא מאוד מבוססת בה מככבות דמויות אנקדוטיות וכאמור, די משעממות (על אף כל ההתבדחויות וההיפראקטיביות של פוטס).
בכל שנה מופקים סרטים על יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה, ובארץ יש -כמובן- קהל יעד גדול מאוד לסרטים הללו. השנה יכולנו לראות את "גנבת הספרים" הנוראי ועכשיו מגיע "רוץ ילד רוץ", סרט מרגש דובר גרמנית ופולנית, עם משחק נהדר של אנדריי טקץ' בתפקיד הראשי. הסרט, תוספת נאה ל"סרטי השואה", לא מתרחש בגטו או במחנה ריכוז אלא בשטחים שביניהם, בין רחובות ערים ואזורי כפר של פולין בחצי הראשון של שנות ה-40.
"המחברת הגדולה" הנו ספרה הראשון, המטלטל והמצויין, של אגוטה כריסטוף, הסופרת המוערכת שנפטרה בשנת 2011. העיבוד הקולנועי לספר, עיבוד שזכה בפרס הגדול בפסטיבל קרלובי וארי לשנת 2013, מבקש להחיות את סיפורם הקשה של זוג תאומים המופרדים מהוריהם במלחמת העולם השניה. בניגוד לספר העשיר והקשה לקריאה, שלא לומר המזעזע, הסרט חוסך מהצופה את הפרטים החמורים באמת ומתרכז בעיקר בהצגת התהליך הנפשי הקשה שעוברים התאומים. בעוד אין ספק שיש בכך ערך, עדיין, הסרט נותר כמבוא בלבד והמלצה נחרצת לחזור אל ספרה של כריסטוף, שהוא שיעור מאלף ועצוב על תוצאותיה ההרסניות של מלחמה על נפש האדם.
את הסרט ביים יאנוש סאס ההונגרי ושפת הסרט היא בהתאם (לבמאי ולסופרת עצמה) בעיקר הונגרית לצד גרמנית. אחד הדברים הבולטים בסרט הוא הצילום המצויין של כריסטיאן ברגר ("סרט לבן", "התנתקות"). הצלם המנוסה והנהדר אחראי לפריימים הקודרים והמדויקים המלווים בצורה נפלאה את התוכן המינימליסטי של הספר. בעזרתם מתקבלת תמונה שהיא מחד חפה מסנטימנטים אך מאידך הצבעוניות והאור שבה הם כעקבות משמעותיות לקושי, הבדידות והאבנורמליות שבמציאות המוצגת.
ג'ון טרטורו, המוכר משלל תפקידי משנה ותפקיד ראשי כברטון פינק של האחים כהן, ממשיך את דרכו כבמאי ומוציא כעת את הדרמה הקומית "רק ג'יגולו". הסרט, המתרחש ברחובות ברוקלין, מספר את סיפורו של מוכר פרחים נאה, שעקב מצוקה כלכלית מתפתה לעצת חברו ומנסה את דרכו כנער שעשועים. מאחר והנער הוא כבר גבר בן 50, בשלות רומנטית ושרמנטית ממלאת את המסך, שיחד עם הלוקיישן האטרקטיבי, מייצרים סרט מקסים ומשעשע, המצליח לפצות גם על עלילה שאינה מהודקת או מפותחת מספיק.
"רק ג'יגולו" הוא סרט איום שכתב וביים השחקן ג'ון טורטורו ("אל תתעסקו עם הזוהאן", "ברטון פינק" וסרטים אחרים של האחים כהן). טורטורו גם מככב בתפקיד הראשי כרווק שבשנות ה-50 לחייו עושה במקרה את צעדיו הראשונים כג'יגולו. וודי אלן מגלם את החבר-הסרסור שלו, וזאת הסיבה היחידה שהסרט מוקרן בבתי הקולנוע בארץ. לו היה מדובר בכל שחקן אחר בתפקיד הסרסור בסרט העצמאי הגרוע הזה קשה להאמין שהסרט היה זוכה להקרנה ציבורית ולביקורת הקוטלת הזאת.
זו בעיה כשמרגישים שסרט בן 90 צריך היה להיות קצר בחצי. הרעיון של העלילה הראשית היה יכול להיות חלק מעניין בסרט עם מספר אפיזודות, בדומה ל"לרומא באהבה", אחד הסרטים הגרועים ביותר של וודי אלן– שכמו הרעיונות בבסיס העלילות שלו, מדובר במשהו מסקרן ומלא אפשרויות שכנראה עבד טוב יותר על הנייר מאשר בפועל.
"ספיידרמן המופלא 2" הוא מועמד מוביל בקטגורית הסרט המהנה של השנה, ולצד סצינות פעולה שוות והומור נעים כיאה לגיבור השכונתי האהוב על כולם, בסרט שוכן סיפור האהבה המקסים ביותר שנראה על המסך כבר זמן רב. עם זאת, לא-פעם עולה בסרט תחושה חמוצה ש"המופלא 2" פוסע בתלם הבטוח של טרילוגית הספיידרמן של סאם ריימי, כששוב עולות לפיטר פרקר תהיות איך לאזן בין חייו האישיים לבין חיי הגיבור (לעזור לחברו הטוב הארי אוסבורן? להישאר עם אהובתו במחיר של סיכונה?). חוסר הביטחון של פרקר ביושרת הוריו גם היא אינה עומדת לחוזקת הסרט.
מארק ווב קנה את ההעדפה שלי כבמאי גיבורי-על טוב, כש"ספיידרמן המופלא" הראשון מלפני שנתיים היה מוצלח עשרות מונים מכל אחד מסרטי הספיידרמן של סאם ריימי. אבל אם המתקתקות של סרט הביכורים חביב הביקורות שלו "500 ימים עם סאמר", זלגה והורגשה היטב ב"ספיידרמן המופלא" הראשון – סיפור הרומן מעל ומאחורי הבד של צמד כוכבי הסרט תופס תאוצה רבה יותר בסרט ההמשך. נראה כי אנדרו גארפילד ואמה סטון לא מתאמצים כדי 'לשחק' את הדמויות שלהם והאוירה בסרט היא שאנו צופים באנשים עצמם, על סגנון הדיבור וההומור הרגיל שלהם (גילוי נאות: אמה סטון היא אחת השחקניות הצעירות האהובות עלי). ובהיותם צמד שחקנים חמוד ומתוק כל כך גם בנפרד – סיפור האהבה על המסך שלהם מתעצם ומקסים.
