"נון-סטופ". ליאם ניסן.
"נון סטופ" הוא אחלה מותחן. הוא לא ארוך מדי, הדמויות בסדר, הוא עשוי טוב ורוב הזמן הוא שומר על רמה גבוהה של מתח. הוא לא ייכנס לרשימת סיכום שנה כאחד הסרטים הטובים של השנה, אך מי שלא מצפה ליותר מ-106 דקות מבדרות יקבל את מה שהוא רוצה, גם אם -לצערי הרב עד מאוד- המניע לכל התקרית בסרט אינו מהמוצלחים שהגו תסריטאים מאז ימי הראינוע.
"חדשות בהפרעה". סטיב קארל, וויל פרל.
"חדשות בהפרעה", סרט ההמשך של "והרי החדשות", מתעתע בנו הצופים: מצד אחד יש לו עלילה ברורה שבה פועלות דמויות הגיוניות שהיינו מצפים לראות בעולמנו, כאלו שמשקפות את עולם החדשות. אבל מצד שני, הגיבור, רון בורגונדי (וויל פרל) הוא דמות אינפנטילית במובן המילולי של המילה: דמות ילדותית שלא מבינה מה קורה בעולם סביבה, שנדמה שכל התוצאות של הפעולות שלה הן מקריות לחלוטין ומבוססות על מזל או יותר נכון על הצלה של התסריטאים. הפער בין הגיבור הלא מציאותי לבין העולם המציאותי הוא המקור לקומדיה אבל בו בזמן גם מונע מהסרט להפוך לסרט שלם ונדמה יותר כאוסף של גגים או מערכונים.
"גן עדן לאוהבים".
"גן עדן לאוהבים" יכול היה להיות מסמך אנושי ורגיש על הצורך באהבה וקבלה. עם זאת, מאחר ואת התחושות הללו מנסה גיבורת הסרט האוסטרית לקבל מגברים קנייתים צעירים, הסרט הופך לכזה המציג את יחסי הכוחות הלא שיוויוניים בין מדינות המערב למדינות העולם השלישי, כפי שאלה מתבטאים על ידי תעשיית המין. סרט עוצמתי וקשה לצפייה, בעל סצינות ארוכות ועירום בוטה, שיוצר תחושת חוסר נוחות אך במקביל מבהיר בצורה מדויקת את האופן בו האקזוטי הפך למטבע והריקנות מנצחת את כל המעורבים בעסקה.
את "גן עדן לאוהבים" ביים אולרייך זיידל האוסטרי, והוא הראשון בטרילוגיית סרטים שיצר הבמאי אודות שלוש נשים מאותה המשפחה. הסרט השתתף במספר תחרויות רשמיות ברחבי העולם וגרף שלושה מפרסי הקולנוע האוסטרי החשובים – הסרט, הבמאי והשחקנית הטובים ביותר. שיטת העבודה של זיידל ייחודית ומעניינת מאחר ובעוד הוא כותב באופן מדויק את הסיפור העלילתי הרצוי, הסצנות מצולמות באופן חופשי וללא תסריט. באופן זה נוצרות סצינות המאופיינות באותנטיות גבוהה, ובמקרה של "גן עדן לאוהבים", אותנטיות זו הופכת לנושכת ומעמתת עם עובדות שהצופה וודאי מעדיף שלא להתמודד איתן.
"דרכון לאלג'יר". ג'מיל דבוז (משמאל) עם פטשה בוימד.
פאריד הוא צעיר צרפתי הנאלץ לטוס לארץ מוצאם של הוריו, אלג'יר, על מנת לטפל בנכס משפחתי. המפגש בין פאריד הצרפתי מלידה לבין המציאות האלג'יראית הוא שעומד בבסיס "דרכון לאלג'יר". בעוד עשרות אלפי מהגרים מתדפקים על דלתותיהן של מדינות המערב, הסרט בוחן את השלכות ההגירה על הדור החדש וכן מספק הזדמנות להכיר את אותם מקומיים הכמהים לחיים טובים יותר במדינות המודרניות. נעדר משחק מצטיין או תסריט ייחודי, בכל זאת "דרכון לאלג'יר" הוא סרט קטן ופשוט, נחמד לצפייה ובעל תום נוגע ללב.
"האקדמיה לערפדים". זואי דאץ'.
מארק ווטרס, המאסטר של סרטי הנעורים, שאחראי בין השאר על להיטים כמו "שישי הפוך" ו"ילדות רעות" אמון על מלאכת הבימוי של "האקדמיה לערפדים", וניצוצות ההומור האופיינים לו אכן משתלבים וניכרים במהלכו. עם זאת, הקצב המהיר שמאפיין את סרטיו של ווטרס עולה כאן מדרגה. התוצאה היא מארק ווטרס על ספידים: תוך שעה וחצי נדחסים דיאלוגים במהירות גבוהה כל כך עד שהצופה מוצא עצמו מבולבל ומדדה באיטיות, בניסיון לעקוב אחר המתרחש. הקצב המהיר מתבקש כשמדובר בעיבוד לספרות נוער בפרט ובסרט נעורים בכלל, אבל ההיי-ספיד של "האקדמיה לערפדים" הוא פשוט בלתי אפשרי ולא ניתן לעיכול.
"מקום בגן עדן". אלון אבוטבול.
"מקום בגן עדן", הסרט הישראלי החדש של יוסי מדמוני, שם במרכזו רעיונות חכמים ומעניינים וכביכול עוסק בהם בכל הדרכים הנכונות- מושגי גבריות ורוח הקמים לתחייה דרך מושגי צבאיות ויהדות, אך הפעם אלה משמשים רק כדרך ביטוי ואינם מוצגים כמונחים ישראליים אבסולוטיים. באופן זה הסרט חומק מהמשבצת הישראלית השחוקה והופך לרלוונטי ומעניין יותר. עם זאת, הסרט אינו מצליח לחמוק מרעה ישראלית אחרת והיא הנטיה להפיק סרט שהוא יותר הגות אינטלקטואלית בשיח סינימטק ופחות חומר לצפייה המונית. במובן זה, הטריילר של הסרט חושף את המצויינות הגרעינית שלו אך כשצופים בו כסרט שלם, הוא מאתגר הרבה יותר, ולא במובן החיובי.
יוסי מדמוני הוא יוצר ישראלי מוערך עם רקורד מרשים בטלוויזיה ("בת ים – ניו יורק", "30 ש"ח לשעה"), בעיקר כתסריטאי ועורך תסריטים. סרטו "המנגליסטים" לא זכה להצלחה גדולה אך בעקבות "בוקר טוב אדון פידלמן" עטור השבחים (בין היתר, התסריט הזוכה של פסטיבל סאנדנס 2011), הוא זכה להכרה גם בתחום הקולנוע. "מקום בגן עדן" הוא סרטו החדש אותו כתב וביים ובמובנים רבים, בהחלט מדובר בסרט המתבלט בנוף הישראלי.
"בתוך לואין דיויס". ג'סטין טימברלייק, אוסקר אייזק.
חורף ניו-יורקי, 1961, שבוע אחד בחייו של זמר פולק הנאבק להצליח. זו עלילתו של "בתוך לואין דיוויס", סרטם החדש של האחים כהן המוכשרים. בדומה לסרטים אחרים של הצמד, גם הפעם מתמקדת העלילה במאבק היצירתי והקיומי של דמות הלוזר, כאשר היא מתובלת בהומור שחור ומפוקח. מבחינת עשייה קולנועית, "בתוך לואין דיוויס" מרשים וכמעט מושלם אך מבחינה עלילתית, כאשר השרירותיות וחוסר היציבות המאפיינים את חיי הגיבור הופכים למאפייניה של העלילה עצמה, הצפייה הופכת לברורה פחות. סרט שחתימתם של האחים כהן ניכרת בו, לטוב ולמרשים, למוזר ולמורכב.
זהו סרטם ה- 16 של האחים כהן ("ארץ קשוחה", "לקרוא ולשרוף" ו"אומץ אמיתי" הם רק קומץ מהקריירה הענפה של השניים), שכבר הוכתר על ידי החברה הלאומית של מבקרי הקולנוע האמריקאים כסרט הטוב ביותר לשנת 2013 וכן גרף את פרס ה"גרנד פרי" בפסטיבל קאן האחרון. הניסיון לאפיין את סרטיהם אינו פשוט מאחר ועבור צמד היוצרים, יותר מאשר הצורך להעניק לצופה חוויה שתהיה מוגדרת על ידו כמוצלחת, ניכר כי הם נאמנים לפיתוח האינטואיטיבי של היצירה עצמה. מבחינה זו, פעמים רבות סרטיהם מונעים על ידי זרם תודעתן ועולמן הפנימי של הדמויות ו"בתוך לואין דיוויס" עשוי כך גם הוא.
"האקדמיה לערפדים". זואי דאץ'.
"האקדמיה לערפדים" מספרת את סיפורה של רוז האת'וואי, מתבגרת חצי אנושית, חצי ערפדית, שתפקידה לשמור על ליסה, הנצר האחרון למשפחת המלוכה הערפדית. הסרט מכוון למתבגרים מינוס ומציע הומור והרפתקאות המזכירים סדרות מערוץ ניקולודיאון. מאחר ומדובר בערוץ מאוד פופולרי, עובדה זו לא בהכרח בעייתית אך היא בהחלט מורידה את גיל הצופה שעשוי להנות מהסרט. בשונה מ"משחקי הרעב" או "דמדומים", הפונים גם למבוגרים, "האקדמיה לערפדים" מתאים לצופים שגילם נע סביב חטיבת הביניים. מאחר וזה קהל יעד שלרוב לא מקבל סרטי קולנוע באורך מלא, ייתכן וצפויה לו הצלחה.
"ציידי האוצרות". קייט בלאנשט, מאט דיימון.
"ציידי האוצרות" הוא פשוט סרט רע. ג'ורג' קלוני, משועשע כהרגלו וזחוח, הוא האיש מאחורי אוסף המערכונים הגרוע הזה, והוא מציע לצופה להוציא את כספו על כשעתיים של תלבושות מגוחכות, תפאורה של סיום מחזור י"ב, ובעיקר היעדר עלילה. יותר מהכל "ציידי האוצרות" מזכיר את "אושן 13", גם הוא בכיכובו של קלוני, וגם בו היה ברור שעיקר כוחו של הסרט טמון בשמות המפוצצים שכיכבו בו וכנראה מאוד נהנו מהמפגש החברתי שהתרחש מאחורי הקלעים. במקרה ההוא, האווירה הקלילה והלא מקצועית עוד התאימה איכשהו לעלילת הסרט אך זה לא המקרה בסרט הנוכחי. "ציידי האוצרות" סובל מהתנגשות מצערת בין עבודה קולנועית חובבנית להדהים לבין סיפור היסטורי חשוב ובעל פוטנציאל מרתק. אם ניתן לסכם זאת בעדינות- "ציידי האוצרות" הוא בזבוז זמן מוחלט.
"נברסקה". ברוס דרן.
למבקרי קולנוע יש נטייה (ואולי זו אף שליחות) למצוא קשרים בין סרטים מאותה התקופה. לבחון את הדומה והשונה בניהם ולנסות להבין מה זה אומר עלינו. למשל העובדה שבחודשים האחרונים יצאו שני סרטים המבוססים על מקרים אמיתיים ומספרים את סיפורם של גנבים ורמאים – אומר משהו על האמון שאנחנו שאנחנו נותנים שלנו בממסדים שפועלים סביבנו. כך גם אולי ניתן למצוא דמיון בין שני סרטים קטנים יחסית, שניהם בשחור לבן שהגיעו אלינו: "פרנסס הא" (הביקורת שלי) מצד אחד ומצד שני "נברסקה" שעולה אצלנו השבוע.
על פניו, אין קשר בין שני הסרטים: הראשון על בחורה בת 27 המנסה למצוא את הדרך הטובה ביותר להתאים את העולם אליה ועושה זאת בדיבור בלתי נגמר. לעומת זאת הגיבור של "נברסקה", וודי גרנט (ברוס דרן שזכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן ואף מועמד לאוסקר על תפקיד זה), הוא קשיש שתקן שיודע בדיוק מה הוא רוצה: לאסוף את מליון הדולר בהם הוא כביכול זכה. מפאת גילו הוא לא מבין (או שמא לא מוכן לקבל את העובדה) שהזכייה הינה לא יותר מתכסיס שיווקי זול שנועד למשוך אנשים לעשות מינוי לירחונים. בנו דיויד (ויל פורטה) שמבין שלא חייבים מסיבות חשק עם קטינות כדי להתחבר לאבא שלך, מרחם עליו ומוכן לעשות איתו את המסע לנברסקה לאסוף את הפרס.
"סוכריות". שמואל וילוז'ני, מנשה נוי, מכרם ח'ורי. צילום: פרד קלמן
"סוכריות" הוא סרטו החדש של יוסף פיצ'חדזה על מאבק עסקי המחביא בתוכו מפגש רגיש וקשה בין לאומים ותרבויות. יריבות וותיקה בין יזם ערבי לבין איש עסקים ישראלי הופכת אלימה ומדממת בעקבות המציאות הטעונה בה היא מתקיימת. דרמה מפורטת בדמויות ויחסים, השולחת עוד ועוד זרועות לרבדים תרבותיים עד שהופכת רחבה מדי ולא ברורה. הצפיה מותירה תחושה כי כנראה יש אמירה משמעותית מאחורי ההתרחשויות, אך זו נותרת מחוץ להישג ידו של הצופה והוא נאלץ להתפשר על סרט ארוך ואיטי בעל אוסף מסקנות לעוס על ישראליות.
יוסף פיצ'חדזה ביים, כתב והפיק את הסרט (יחד עם נוספים). סרטו האחרון היה "שנת אפס", שיצא בשנת 2004 וזכה לשבחים רבים; וקדם לו "בסמה מוצ'ו", שזכה בפרס וולגין, פרס בו זכה גם סרטו הראשון- "לנגד עיניים מערביות". מלבד פרס וולגין, זכה סרט ביכורים זה גם בפרס חבר השופטים האקומני בפסטיבל ברלין, פרס המחולק על ידי אנשי כמורה לסרט המציג ערכים הומניים. "סוכריות" ממשיך במידה מסוימת קו זה מאחר ועיסוקו ביחסי דת ולאום והאופן בו קפיטליזם או אהבה נמזגים לתוך מערבולת זו.
"יפה לנצח". טוני סרבילו.
"יפה לנצח", סרטו החדש של הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו, הוא שיר הלל – ובושה – לעיר רומא, ולכל מה שהיא מתיימרת לייצג. סיפור שהוא ספק הזיה, ספק זכרונות אקלקטיים המתרחשים במוחו של הגיבור, על רקע נופים וצילומים עוצרי נשימה של רומא, המצטרפים לזרם תודעה יפהפה אבל גם ארוך, איטי ומתיש. אי אפשר להתעלם מהויזואליות המהפנטת ומעוררת ההערצה שלו, אך גם מהעובדה שמדובר בסרט ללא תסריט מוגדר שהרעיון המרכזי סביבו מעט שחוק ולעוס.
סורנטינו הספיק לכבוש את העולם בסערה ב-2012, עם סרטו הראשון דובר האנגלית "זה בוודאי המקום", ונחשב מזה שנים לאחד הבמאים המוערכים ביותר שיש לארץ המגף להציע, בעקבות יצירות פיוטיות ונוגעות כמו "האלוהי" ו"השלכות האהבה". כעת הוא חוזר לשפה ולמדינת האם, במה שנראה כמו גרסה עדכנית או ההומאז' המופרע ביותר ליצירת המופת של פדריקו פליני "לה דולצ'ה ויטה" מ-1960.