אם גם אתם נתקלתם במונולוג של בן סטילר, המוצג בקולנוע כהקדמה לטריילר של סרטו החדש "חייו הסודיים של וולטר מיטי", ייתכן שגם אתם שאלתם את עצמכם כיצד להבין פניה נרגשת זו. השחקן מקדיש יותר מדקה להסבר כמה הפרויקט אישי עבורו וכמה הוא מקווה שהקהל יהנה ממנו לפחות כמוהו. האם זו פניה שמטרתה לשכנע את הקהל לבוא ולצפות בסרט שלמעשה הוא אינו מוצלח או שמא יש כנות פשוטה בדבריו? צפייה ב"חייו הסודיים של וולטר מיטי" מגלה שהאופציה השניה היא כנראה הנכונה מאחר ודרמת ההרפקתאות של סטילר היא בעיקר מסע אישי ומרשים ויזואלית אותו הוא מבקש לחלוק עם הקהל. זה נעים, זה מעורר אמפתיה וזה אפילו מפתה את הצופה לשקול להגשים חלומות ישנים. עם זאת, זה בוודאי לא מרגש כפי שסטילר התכוון לו ונותר כסרט חמוד ובינוני בלבד.
"אוגוסט: מחוז אוסייג'". מריל סטריפ, ג'ולייט לואיס.
העובדה שמדובר במאורע איכותי הוא אולי הדבר הבולט ביותר שניתן לומר על "אוגוסט: מחוז אוסייג'". הטקסט המתוחכם וצוות השחקנים המרשים והכשרוני ממלאים את המסך במלוא הדרם, שלא לומר משקלם הלא-קליל, ויש להודות שהתוצר נפלא גם אם אינו בהכרח קל להכלה. בכל זאת, עם איכות כל כך בולטת וברורה לא ניתן להתווכח, במיוחד לא כשלצידה טקסט והעמדת הדמויות חכמות כל כך. כאשר מוסיפים לזה צוות שחקנים מדויק ונהדר, המובל על ידי מריל סטריפ המופלאה, מתקבל סרט שאינו מתפשר על טיבו ועושה זאת בצורה מצויינת.
"סיפור משפחתי" מגולל את סיפורה של משפחה יפנית המגלה כי בנה בן ה-6 אינו בנה הביולוגי. בעקבות המידע יוצאים ההורים למסע רגשי מורכב, שבסופו עליהם לקבל החלטה כיצד לנהוג בבנם. הסרט דן בפערים בין מסורת לבין רגש, כאשר הדגש הוא על קשר בין אב לבנו והעברה בין דורית של יחסים אלה. העלילה והאופן בן היא נפרשת מדגישה כי "סיפור משפחתי" הינו סרט יפני – העלילה מחולקת לסצנות מדודות ונקיות המוגשות זו אחר זו וסך הכל נפרשות באיטיות על פני 120 דקות. מצד אחד יש בכך יופי ועניין אך מצד שני, מאחר והתסריט אינו מצטיין, יש מספר סצנות מיותרות המאריכות את הסרט ומעניקות לו רושם מעט פשטני.
"אוגוסט: מחוז אוסייג'" הוא סרט דרמה מוצלח עם משחק מצוין ותסריט טוב. הסרט מבוסס על מחזה זוכה פרס פוליצר שהועלה גם ב"הבימה" (בכיכובם של גילה אלמגור, ליליאן ברטו, מרים גבריאלי, שרון אלכסנדר ועוד); ההצגה נמשכה שלוש שעות ולא רציתי שהיא תיגמר (לשמחתי הרבה לא זכרתי את כל הגילויים ונהניתי מהסרט). הסרט נמשך שעתיים ואין בו קטעים מיותרים. לפעמים התפרים בין הקטעים מעט גסים, ולא ברור אם הדברים מתרחשים בהמשך אותו יום או למחרת (ואיפה כולם ישנים), אך זה בדיוק מה שחסר בסרטי קולנוע אמריקאיים בשנים האחרונות: סרטי דרמה ששמים את הדמויות במרכז, על יחסים בין אנשים, לא-מותחן, בלי פיצוצים או אפקטים.
"החגיגה של פולט" היא לא פחות מחגיגה צרפתית, המציעה עלילה מצחיקה להפליא ומהנה באופן שטותי ופשוט. זוהי קומדיית פשע שבמרכזה סבתא עצבנית וגזענית המואסת, בחיי העוני ומחליטה להצטרף למקצוע הפופולרי בשכונתה- סחר בסמים. בחן מוגבל וסבלנות מינימלית, מצליחה פולט לעשות ולהגיד את כל הדברים הלא נכונים רק שיחד הם יוצרים סרט נפלא המעורר צחוק ואהבה גדולים לסבתא המשונה שבמרכזו. בזכות התסריט, השומר על קצב ודיוק לכל אורכו, וברנדט לפונט המגלמת בהצלחה יתרה את פולט, אין ספק ש"החגיגה של פולט" מציעה את אחת החוויות המהנות והמחויכות ביותר שהחורף הקר יכול להציע.
חמש עשרה שנה אחרי שירדה מהמסך, נדמה שנמצאה יורשת ל"סיינפלד". או לפחות לדמותה של איליין בניס: פרנסס האלדיי גיבורת הסרט "פרנסס הא" (בגילומה של גרטה גרוויג שגם השתתפה בכתיבה). פרנסס היא צעירה נירוטית בסוף שנות העשרים שלה שנדמה שלא עוצרת לרגע. היא משנה את דעתה כל שנייה, לא חושבת לרגע על הצעד הבא שלה, וחרדתית לגבי התוצאה הסופית של מעשיה. אין לה מערכת יחסים יציבה, שאיפות לחיים, ופטפוט למוות עם חברים בדירות ניו יורקיות – קל לראות את הדמיון לחבורה שדיברה על כלום.
ישנה תחושה שהסרט מנסה להיות חסר תכלית, על אנשים ללא תכלית. לכשעצמו זה אינו דבר רע לסרט – ההפך. יצירות מופת רבות היו עם עלילה רזה והתמקדו בדמויות ובחיי היומיום שלהם. אך ל"פרנסס הא" יש בסופו של דבר תכלית ברורה. בעוד לרוב אורכו של הסרט הקלילות עבדה ותאמה לסרט ואף היוותה את המניע העלילתי (אם ניתן לקרוא לחוסר החלטיות מניע) של הסרט, אבל הסרט שמסתיים כשהגיבורה פרנסס הגיעה להשלמה עם חייה כל האופי החמקני של הסרט מרגיש לא אותנטי ומשאיר את הצופה עם תחושת החמצה.
פעם מזמן קבעתי כמה כללים לכתיבת ביקורת קולנוע, אחד מהם היה: "אסור להשוות". לא בין הספר לסרט ולא בין הגרסה המקורית של הסרט לבין הגרסה החדשה (או בין הסרט למשחק לוח עליו הוא מבוסס, חבילת הצ'יפס וכו'). במקרה של "שבעה צעדים" סרטו החדש של ספייק לי, ההשוואה למקור הדרום קוריאני של פארק צ'אן ווק מ-2003 היא לא כדי לדבר על הסרט עצמו – כי קל לראות את הפגמים בסרט לכשעצמו בלי קשר למקור – אלא כדי להגיד משהו על ההבדל בין קולנוע אמריקאי לקולנוע אסייאתי. זה הראשון הוא בעל נטייה להיות בוטה ומוגזם כמו דברים רבים בתרבות האמריקאית. נדמה שהיוצרים לא סומכים על הצופים להבין דברים ולכן הכל מוסבר, המוזיקה תכוון אותך שתבין את מה שצריך, המניעים של הדמויות הם קיצוניים כמו בתוכנית ריאליטי – עידון מהם והלאה.
מאפיינים אלו אינם קשורים כנראה לזהות הבמאי אלא להפקה ומטרות שלה. כי גם כשבמאי עתיר כישרון וקבלות כמו ספייק לי נכנס להפקה שיש לה שאיפות מסוימות – התוצאה הסופית יכולה להיות מאכזבת. לי, שמאז "האיש שבפנים" ב-2006 לא עשה סרט עלילתי מוצלח או מעניין, נכנס כאן לכיסא הבמאי להשכרה, כשלפניו עבדו על הסרט ג'סטין לין וסטיבן שפילברג. שפילברג תכנן ללהק את וויל סמית' בתור הגיבור ובכלל להתבסס על המנגה המקורית. ענייני זכויות יוצרים הפילו את הגרסה הזו, וכך הגיע הפרוייקט לידיו של ספייק לי שליהק את ג'וש ברולין לתפקיד הראשי.
קשה לראות איזשהו קשר בין הסרט הזה לסרטים אחרים של לי: החל מכמות השחקנים האפרו-אמריקאים בסרט (היחיד בעל תפקיד של ממש הוא סמואל ל. ג'קסון, שחזר להופיע בסרט של לי יותר מעשרים שנה אחרי "קדחת הג'ונגל" – אחת ההופעות המשמעותיות הראשונות שלו) ועד לנושא המרכזי שלו. אם בכל סרטיו יש לפחות נגיעה בנושאים חברתיים (אפילו בסרט מתח כמו "האיש שבפנים") ב"שבעה צעדים" זה מסתכם באיזכור של הנזקים של סופת קתרינה וטקס ההשבעה של אובמה – חוץ מזה הכל זה נקמה, נקמה, נקמה.
"שבעה צעדים". ג'וש ברולין.
הסרט מתחיל ב-1993. ג'וש ברלין מגלם את ג'ו דוסט, דוש טיפוסי: איש מכירות, מפלרטט עם אישתו של לקוח חשוב, אלכוהליסט, מזניח את הבת שלו שחיה עם גרושתו. בקיצור, אדם שאף אחד לא היה מתרגש אם הוא היה נעלם. וכך, כשהוא נחטף ונכלא בחדר מלון אף אחד לא מחפש אותו, עד שהוא מואשם ברצח גרושתו זמן מה אחרי זה. כשהוא נחשף לתוכנית טלויזיה בה הבת שלו מתראיינת על הטרגדיה שהיא עברה בחייה, הוא מחליט להשקיע את כל כולו לצאת מהכלא ולהוכיח לה את אהבתו: הוא נגמל מאלכוהול, מתאמן באמנויות לחימה ומתכנן את נתיב הבריחה שלו.
עשרים שנה אחרי שנכלא, ולפני שהוא מספיק לממש את התוכנית שלו, הוא משוחרר באופן מסתורי בדיוק כפי שנחטף: הוא מתעורר בתוך מזוודה בשדה ירוק, חמוש בחליפה, משקפי שמש ואייפון (ולא מגולם על ידי טומי לי ג'ונס). הוא יוצא להוציא לפועל את התוכניות שרקם בזמן הכליאה. כדי להסתגל לעולם הטכנולוגי שסביבו, הוא נעזר בצעירה עם חיבה למוכי גורל (אליזבת' אולסן) שחשה אמפתיה למצבו ומאמינה לחפותו. היא מטפלת בפצעיו וחושפת אותו למאה העשרים ואחת וליכולות של 'גוגל' ו'שזאם'.
בהיותו שמוק לא קטן, ג'ו, מכין רשימה של מועמדים אפשריים, מאתר אותם בגוגל ומפספס בגדול. למזלו, השובה המסתורי שלו חושף את עצמו די מהר (שרלטו קופליי) ומציב לו אתגר: אם הוא יגלה מי הוא ומה המניע שלו הוא יחוס על בתו של ג'ו אותה הוא חטף, ידאג לטיהור שמו וייקח את האשמה עליו, יתאבד ואף ישלם לו מליוני דולרים. עסקה משתלמת לכל הדעות. הבעיה העיקרית שהאמת והדרך אליה יכולות לכאוב יותר מלהיות כלוא בחדר מלון במשך עשרים שנה.
בדומה לסרט המקורי, ובהתאם לז'אנר, הסרט רווי אלימות (כולל סצינת הפטיש הידועה לשמצה) ומסתורין אודות סיבת הכליאה. אך האלימות היא לא החלק הקשה בסרט, וכשהעבר של ג'ו והשובה שלו נחשף, אנחנו רואים דברים באור אחר לגמרי, וכל חווית הצפייה שלנו נצבעת בצבעים אפלים. למי שראה את הסרט המקורי, הגרסה הזו היא מעודנת במובנים מסוימים, כי דווקא הבוטות האמריקאית פחות מזעזעת, אבל למי שלא מכיר את הסרט המקורי – צפויה חוויה מטלטלת (או כך לפחות היה לצופים אחרים באולם שלא ראו אותו ולא הבינו איך אני כל כך אדיש למתרחש).
הודות לשינויים קלים בתסריט, הסרט מותח גם את אלו שמכירים את הסרט המקורי, אבל המוגזמות שלו שבאה לידי ביטוי בעיקר במוזיקה וכן במשחקו של שרלטו קופליי שממשיך בקו של האדם מן היישוב שאיבד בורג או שניים, וצעקנותו הופכת את העניין לפארסה. במקום להציג ריבאונד, לי נופל שוב עם עוד סרט בינוני וחסר מעוף, ובעיקר מאכזב. שכן לראות יוצר גדול מוציא יצירה (או שמא מוצר) בינוני, ללא שום יומרות או חזון היא אחת מהחוויות מכמירות-הלב שיש באמנות.
למזלי אני לא לבד בדיעה על הסרט, ולי עצמו מאוכזב מהסרט ששונה מהגרסה המקורית שלו שארוכה בעשרים דקות. את חוסר הרצון שלו הוא הביע באופן הצגת הסרט: לראשונה בקריירה שלו סרט שהוא ביים לא כולל את הכותרת "A Spike Lee Joint" אלא קיבל את הכותרת הפשוטה "סרטו של ספייק לי". כל שנותר לנו הוא לחכות לגרסת הבמאי אם וכשתצא כזו.
"שבעה צעדים". שרלטו קופלי.
ייתכן שלי, אשר הצליח כל השנים הללו לתחזק קריירת אינדי משגשגת ומעניינת, נהיה חלוד עם השנים. אם בעבר עוד הצליח להתפרנס מסרטיו או מבימוי קליפים ופרסומות, הוא נתקל בקשיים בימים אלו להתפרנס ולמצוא מקורות לסרטיו ה"אישיים" יותר. כמי שמעיד על עצמו שעשה הד סטארטר עוד לפני שהייתה חיה כזו באינטרנט, אולי הבעיה בסרטיו האחרונים היא לא המימון, אלא היוצר. ייתכן שזה הזמן של לי לקחת הפסקה מעשייה עלילתית ולהתמקד רק בסרטים דוקומנטריים שהפכו להיות עיקר עשייתו בשנים האחרונות.
בנוגע לשם הסרט, אם מישהו מחפש הסבר יצירתי לשמו של הסרט, חבל על המאמץ. ההסבר הוא מאד פשוט. בדומה לבעייתיות שהייתה למפיצים הישראלים עם סרטי ההמשך של "בדרך לחתונה עוצרים בלאס וגאס", כך גם התרגום של הסרט המקורי היינו חסר משמעות בגרסה האמריקאית: בסרט המקורי שבעה צעדים היה כמות הצעדים שהיה על הגיבור לעבור כדי לשכוח את שעבר. בגרסה הנוכחית אין לכך זכר, חוץ מבשם.
"הטעות הגדולה" הוא גרסה אמריקאית לסרט הקנדי דובר הצרפתית "סטארבק" שהוקרן השנה בארץ. הסרט מרגיש כמו מאפה שחומם במיקרוגל: הוא היה יותר טעים במקור, גם אם לקה בטעמו כשהיה טרי. כפי שכתבתי בביקורת על הסרט המקורי, היתה פה הזדמנות לקחת סרט בינוני מבדר, ולעשות סרט ממש טוב (לא רק "טוב יותר"). למרות שלא מדובר בהעתק אחד לאחד, כנראה שלא היה ניתן לצפות לשינויים ולשיפורים גדולים כשאותו במאי-תסריטאי (קן סקוט) של הסרט המקורי אחראי לגרסה החדשה.
"משחקי הרעב 2: התלקחות". ג'וש האצ'רסון עם ג'ניפר לורנס.
אם אלוהים נמצא בפרטים הקטנים אז כנראה שיוצרי "משחקי הרעב 2: התלקחות" נמצאים בפרטים הממש קטנים. כשרוב הסרט נראה כמו העתק של הסרט הקודם, צריך להשקיע בפרטים הקטנטנים כדי שנחוש בהבדל. תלבושות מעט שונות, כלי נשק אחרים, מבט יותר נחוש ופחות תמים אצל הגיבורה ופיליפ סימור הופמן אחד – כל אלו עוזרים לנו להזכר שאנחנו לא צופים שוב ב"משחקי הרעב". במובן מסוים, הסרט הנוכחי הוא רימייק של הקודם, רק שקטניס מעט יותר בוגרת וזה כמובן אומר הרבה כעס, בלבול ו-attitude. אבל למרות כל אלו, הסרט מצליח לרגש ואף למתוח הודות לכך שיש סיבות לחזרתיות הזו ויותר מכך, הדבר נעשה כדי לדון ברעיונות מעט מופשטים של צדק ושלטון – דבר שמעט סרטים לבני נוער עושים.
"דיברנו מספיק". ג'וליה לואי-דרייפוס, ג'יימס גנדולפיני.
"דיברנו מספיק" היא קומדיה רומנטית נעימה ואינטימית, שהצפייה בה מעלה חיוך כן ונטול מאמץ. בניגוד לקומדיות רומנטיות אחרות, המתמקדות לרוב בצעירים ובני נוער, הסרט עוסק בדמויות הנמצאות בגיל העמידה ומצליח לעשות זאת עם המון פלפל וקסם. הסרט מציע ליהוק מצויין של שחקנים מוכרים ונהדרים, כאשר הבולט בהם הוא ג'יימס גנדולפיני. עבור גנדולפיני, "דיברנו מספיק" הוא אחד משני סרטים אחרונים שהספיק לצלם טרם מותו ולאור התפקיד המצויין שלו בו, הטרגדיה של מותו הופכת ברורה עוד יותר. "דיברנו מספיק" הוא סרט מלא נחת – מהכישרון, מהכנות ומהחזרת התקווה לאהבה טובה – והוא מומלץ לצפייה מנחמת ומפנקת.
