ביקורות קולנוע (עמוד 75)

"ציידי האוצרות" – ביקורת

"ציידי האוצרות". קייט בלאנשט, מאט דיימון.

"ציידי האוצרות" הוא פשוט סרט רע. ג'ורג' קלוני, משועשע כהרגלו וזחוח, הוא האיש מאחורי אוסף המערכונים הגרוע הזה, והוא מציע לצופה להוציא את כספו על כשעתיים של תלבושות מגוחכות, תפאורה של סיום מחזור י"ב, ובעיקר היעדר עלילה. יותר מהכל "ציידי האוצרות" מזכיר את "אושן 13", גם הוא בכיכובו של קלוני, וגם בו היה ברור שעיקר כוחו של הסרט טמון בשמות המפוצצים שכיכבו בו וכנראה מאוד נהנו מהמפגש החברתי שהתרחש מאחורי הקלעים. במקרה ההוא, האווירה הקלילה והלא מקצועית עוד התאימה איכשהו לעלילת הסרט אך זה לא המקרה בסרט הנוכחי. "ציידי האוצרות" סובל מהתנגשות מצערת בין עבודה קולנועית חובבנית להדהים לבין סיפור היסטורי חשוב ובעל פוטנציאל מרתק. אם ניתן לסכם זאת בעדינות- "ציידי האוצרות" הוא בזבוז זמן מוחלט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"נברסקה" – ביקורת

"נברסקה". ברוס דרן.

למבקרי קולנוע יש נטייה (ואולי זו אף שליחות) למצוא קשרים בין סרטים מאותה התקופה. לבחון את הדומה והשונה בניהם ולנסות להבין מה זה אומר עלינו. למשל העובדה שבחודשים האחרונים יצאו שני סרטים המבוססים על מקרים אמיתיים ומספרים את סיפורם של גנבים ורמאים – אומר משהו על האמון שאנחנו שאנחנו נותנים שלנו בממסדים שפועלים סביבנו. כך גם אולי ניתן למצוא דמיון בין שני סרטים קטנים יחסית, שניהם בשחור לבן שהגיעו אלינו: "פרנסס הא" (הביקורת שלי) מצד אחד ומצד שני "נברסקה" שעולה אצלנו השבוע.

על פניו, אין קשר בין שני הסרטים: הראשון על בחורה בת 27 המנסה למצוא את הדרך הטובה ביותר להתאים את העולם אליה ועושה זאת בדיבור בלתי נגמר. לעומת זאת הגיבור של "נברסקה", וודי גרנט (ברוס דרן שזכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן ואף מועמד לאוסקר על תפקיד זה), הוא קשיש שתקן שיודע בדיוק מה הוא רוצה: לאסוף את מליון הדולר בהם הוא כביכול זכה. מפאת גילו הוא לא מבין (או שמא לא מוכן לקבל את העובדה) שהזכייה הינה לא יותר מתכסיס שיווקי זול שנועד למשוך אנשים לעשות מינוי לירחונים. בנו דיויד (ויל פורטה) שמבין שלא חייבים מסיבות חשק עם קטינות כדי להתחבר לאבא שלך, מרחם עליו ומוכן לעשות איתו את המסע לנברסקה לאסוף את הפרס.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סוכריות" – ביקורת

"סוכריות". שמואל וילוז'ני, מנשה נוי, מכרם ח'ורי. צילום: פרד קלמן

"סוכריות" הוא סרטו החדש של יוסף פיצ'חדזה על מאבק עסקי המחביא בתוכו מפגש רגיש וקשה בין לאומים ותרבויות. יריבות וותיקה בין יזם ערבי לבין איש עסקים ישראלי הופכת אלימה ומדממת בעקבות המציאות הטעונה בה היא מתקיימת. דרמה מפורטת בדמויות ויחסים, השולחת עוד ועוד זרועות לרבדים תרבותיים עד שהופכת רחבה מדי ולא ברורה. הצפיה מותירה תחושה כי כנראה יש אמירה משמעותית מאחורי ההתרחשויות, אך זו נותרת מחוץ להישג ידו של הצופה והוא נאלץ להתפשר על סרט ארוך ואיטי בעל אוסף מסקנות לעוס על ישראליות.

יוסף פיצ'חדזה ביים, כתב והפיק את הסרט (יחד עם נוספים). סרטו האחרון היה "שנת אפס", שיצא בשנת 2004 וזכה לשבחים רבים; וקדם לו "בסמה מוצ'ו", שזכה בפרס וולגין, פרס בו זכה גם סרטו הראשון- "לנגד עיניים מערביות". מלבד פרס וולגין, זכה סרט ביכורים זה גם בפרס חבר השופטים האקומני בפסטיבל ברלין, פרס המחולק על ידי אנשי כמורה לסרט המציג ערכים הומניים. "סוכריות" ממשיך במידה מסוימת קו זה מאחר ועיסוקו ביחסי דת ולאום והאופן בו קפיטליזם או אהבה נמזגים לתוך מערבולת זו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יפה לנצח" – ביקורת

"יפה לנצח". טוני סרבילו.

"יפה לנצח", סרטו החדש של הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו, הוא שיר הלל – ובושה – לעיר רומא, ולכל מה שהיא מתיימרת לייצג. סיפור שהוא ספק הזיה, ספק זכרונות אקלקטיים המתרחשים במוחו של הגיבור, על רקע נופים וצילומים עוצרי נשימה של רומא, המצטרפים לזרם תודעה יפהפה אבל גם ארוך, איטי ומתיש. אי אפשר להתעלם מהויזואליות המהפנטת ומעוררת ההערצה שלו, אך גם מהעובדה שמדובר בסרט ללא תסריט מוגדר שהרעיון המרכזי סביבו מעט שחוק ולעוס.

סורנטינו הספיק לכבוש את העולם בסערה ב-2012, עם סרטו הראשון דובר האנגלית "זה בוודאי המקום", ונחשב מזה שנים לאחד הבמאים המוערכים ביותר שיש לארץ המגף להציע, בעקבות יצירות פיוטיות ונוגעות כמו "האלוהי" ו"השלכות האהבה". כעת הוא חוזר לשפה ולמדינת האם, במה שנראה כמו גרסה עדכנית או ההומאז' המופרע ביותר ליצירת המופת של פדריקו פליני "לה דולצ'ה ויטה" מ-1960.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מועדון הלקוחות של דאלאס" – ביקורת

"מועדון הלקוחות של דאלאס". מתיו מקונוהיי.

"מועדון הלקוחות של דאלאס" הוא דרמה ביוגרפית המתרחשת בשנות ה- 80' ובמרכזה רון וודוורף, קאובוי קל דעת המקפיד על הימורים ויחסי מין מזדמנים. כאשר וודוורף מאובחן כנשא של נגיף ה-HIV, הוא מתחיל במאבק הישרדות מול המערכת הרפואית וחברות התרופות. אדם שמתחיל מסע מהמקום האנוכי ביותר וסרט שהצלחתו נובעת מיכולתו לחבק אנוכיות זו, גם כאשר נוספים לה חמלה וחסד.

בעקבות קטטה מזדמנת, מתגלגל רון וודרוף (מת'יו מקונוהיי), לבית החולים, שם הוא מאובחן כנשא HIV הצפוי לתוכלת חיים של חודש בלבד. כאשר הוא מבין שהפוליטיקה המסואבת של רשות התרופות עומדת למנוע ממנו טיפול מציל חיים, נאמן לעצמו ולייצר ההישרדות הטבוע בו, פותח וודוורף מועדון לקוחות המאפשר לחבריו לקבל תרופות החיוניות לטיפול במחלה. בני הברית שאוסף וודוורף בדרך משנים את חייו, במיוחד מערכת היחסים המפתיעה שהוא מפתח עם טרנווסטייט בשם ריון (ג'ראד לטו בתפקיד זוכה גלובוס הזהב), ההופך לקולגה העסקית שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ק ראיין: גיוס הצללים" – ביקורת #2

"ג'ק ריאן: גיוס הצללים". כריס פיין.

אנליסט צעיר העובד עבור ה- CIA חושף מזימה להפיל את כלכלת ארצות הברית באמצעות פיגוע טרור. עד פה נשמע סביר עבור עלילת סרט פעולה. רק שאותו אנליסט הוא נחת לשעבר וגיבור פצוע, פטריוט נלהב שהתגייס לצבא העל של אמריקה על מנת לתמוך בארצו ומלחמתה בטירור בעקבות הפיגוע בבנייני התאומים. בנייני התאומים? לאומנות זה הכי אחי? כן. עלילת הסרט "ג'ק ראיין: גיוס הצללים" היא לא-פחות מדוגמא מופתית למכונת זמן שהסיעה את במאי הסרט, קנת' בראנה, ל-2013 ועמו תסריט שהוא כנראה שמר במגירה עוד מהפעם האחרונה בה הוא היה שחקן רלוונטי, נאמר שנות ה-90?

אין דבר אחד מוצלח בסרט הזה. במקום לשמש ספינת הצלה לשחקנים מדשדשים בשולי ההצלחה ההוליוודית הוא הופך לקאנו עם חור עבור קווין קוסטנר וקירה נייטלי המגלמים בהתאמה את מפקדו וחברתו של הכוכב הראשי (ובעל הגבות הבלתי סבירות בעליל), כריס פיין ("סטארטרק").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"12 שנים של עבדות" – ביקורת

"12 שנים של עבדות". צ'יווטל אג'יופור.

ישנם נושאים שאמנם הדיון והעיסוק בהם חשוב אך מבחינה קולנועית הם מאוסים. לדוגמא, נושא השואה קיבל עיסוק נרחב בסדרות, בסרטי תעודה ובקולנוע וכך לא בכדי, בשנים האחרונות, סרטי שואה המופיעים מתמקדים פחות בסבלם של היהודים ויותר בוחנים את קורות האזרחים שמצאו עצמם חיים לצד תהליך השמדה והבחירות שלקחו או שנכפו עליהם בעקבות כך ("הזייפנים", "הנער בפיג'מת הפסים", "ממזרים חסרי כבוד", "באפילה").

נושא נוסף בו נרשם עיסוק רב הוא העבדות של האדם השחור בארצות הברית. סדרות וסרטים רבים עסקו בו, בכולם תיאור המציאות הקשה של תקופת העבדות והאכזריות המתנשאת והברוטלית של האדם הלבן. בדומה לשואה, גם כאן העיסוק המרובה (והחשוב) מכתיב כי קשה מאוד ליצור עניין קולנועי בנושא. בהתאמה, הסרטים האחרונים בנושא העבדות- "לינקולן" עטור השבחים ו"ג'אנגו ללא מעצורים" (שוב טרנטינו שוחט פרות קדושות), לא מביאים עלילה "שגרתית" של חיי היומיום של העבדים אלא כל אחד בדרכו ביקש להציע נדבך חדש לדיון בנושא. "12 שנים של עבדות" המגיע כעת לבתי הקולנוע, מבקש לעשות דבר דומה אך בדרך שונה לחלוטין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ק ראין: גיוס הצללים" – ביקורת #1

"ג'ק ריאן: גיוס הצללים". כריס פיין.

נדמה שכל סרט שלישי בהוליווד הוא סרט המשך, מבוסס על סדרה או קומיקס, או חידוש של סרט ישן. "ג'ק ראין: גיוס הצללים" אינו מבוסס על ספר של טום קלנסי (שמת בשנה שעברה), רק על הדמויות שהמציא בסדרת ספרים שחלקם עובדו לקולנוע. מאז 1990 גילמו את ג'ק ראין שלושה שחקנים: אלק בולדווין ("המרדף אחרי אוקטובר האדום"), הריסון פורד ("משחקים פטריוטים", "סכנה ברורה ומיידית") ובן אפלק ("כל הפחדים כולם"). בעקבות ליהוקו של אפלק החל קלנסי לכתוב ספרים על תחילת הקריירה של ג'ק ראין. וכך חזרו להתחלה בדיוק כמו בסדרת סרטי ג'יימס בונד ועם מסע בין כוכבים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"היא" – ביקורת

"היא". חואקין פיניקס.

רוצים לדעת אהבה מה היא? לכו לראות "היא". פשוט ולעניין. מעטים הם הסרטים שזיקקו את המושג אהבה, התאהבות, אכזבה, ידידות בצורה כל כך טהורה. הסיבה לכך היא בגלל שהסרט לא מוותר, ולא מנסה לייפות את העניין. הוא מציג את הטוב ואת הרע, את היפה ואת הכואב – בלי לעגל פינות, או כמו שאומרים במחוזותינו: "הוא הולך עם האמת שלו עד הסוף". הסרט הזכיר לי למה אני אוהב קולנוע: הוא מצליח לרגש ולהיות כל כך שונה מהחיים ובו בזמן גם נאמן להם.

זהו סרטו הרביעי (באורך מלא) של ספייק ג'ונז, וכמו בשאר הסרטים שלו, הוא משלב פנטזיה לתוך העולם הרגיל. הסרט מזכיר בעיקר את סרטו האחרון "ארץ יצורי הפרא", אנשים רגילים הפועלים בעולם עם חוקים מעט שונים משלנו. החריגה מהמציאות המוכרת לנו היא מינורית, והפעם היא נעשית בתוך ז'אנר המד"ב, רק שזה נראה הרבה פחות מד"ב ומאד קרוב למציאות בה אנו חיים. זה בוודאי נכון לאופן בו הדמויות חוות את מציאות שלהם בתיווכם של עזרים דיגיטליים. עם זאת, הסרט לא עושה שימוש בסיטואציות אלו לביקורת פשטנית על הסכנות שיש בטכנולוגיה, אלא להסתכל על האדם בכל תפארתו ועליבותו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הזאב מוול סטריט" – ביקורת

"הזאב מוול סטריט". ליאונרדו די'קפריו.

"הזאב מוול סטריט" הוא עיבוד סיפורו האמיתי של ג'ורדן בלפורט, ברוקר צעיר הכובש בסערה את וול סטריט המתפתחת. בדומה לאותו זאב רע מהאגדות, בלפורט התמחה בפיתוי עובדיו ולקוחותיו ברהב ועושר מהולים בכל סם אפשרי ועוד נשאר בחיים לכתוב על כך ספר. כעת מגיע העיבוד לקולנוע ועל מלאכת הבימוי אמון מרטין סקורסזה המציע סאגה שאורכה לא פחות מ-3 שעות, ונראה שלא בצדק. הסרט מלא סצינות שחוזרות על עצמן, מדגישות נקודות שכבר הודגשו, מציגות סיטואציות שפשרן העלילתי לא ברור ואורכן מעיק. תוסיפו לכך את הצעקות הבלתי פוסקות של כלל השחקנים, בהובלת ליאונרדו דיקפריו, ותקבלו תוצר שיש בו מעט רענון והרבה כאב ראש.

לא מפתיע לפגוש בסרט את ליאונרדו דיקפריו ולא רק כי בינו לבין סקורסזה יש מערכת יחסים מקצועית ארוכה מאוד ("כנופיות ניו יורק", "הטייס", "שאטר איילנד"). מבט ארוך על הפילמוגרפיה שלו מגלה כי לדיקפריו העדפה ברורה לסרטים העוסקים בסיפורים אמריקאים מיתיים כגון "טיטאניק" או "תפוס אותי אם תוכל", וגילום דמויות אמיתיות כגון ג'יי אדגר הובר או הווארד יוז. בנוסף, ניכר כי השחקן השאיר את ימי "מה עובר על גילברט" מאחור ועבר לסרטים רחבי יריעה וקצב הרבה יותר. מבחינה זו, "הזאב מוול סטריט" מושלם עבורו בכך שמתאפשר לו לגלם דמות מיתית מימי הפריחה של וול סטריט, ועוד באופן פיסי ואינטנסיבי ביותר. נהדר עבור דיקפריו, קצת פחות עבור הצופה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"להציל את מר בנקס" – ביקורת

"להציל את מיסטר בנקס".

אני אוהב מאוד את הסרט "מרי פופינס". הסרט מ-1964 עדיין מקסים, שובה לב ולא נמאס מהשירים המעולים ששזורים לכל אורכו. ג'ולי אנדרוז, כזכור, גילמה בסרט את האומנת של ג'יין ומייקל בנקס. "להציל את מר בנקס" מורכב משני חלקים השזורים זה בזה -לקראת הסוף יש גם קטע איום שבו הם משתלבים- ומיד אחרי הפסקה שתסביר על עלילת הסרט, אבקר כל חלק בנפרד (בעברית שכחו לתרגם את המילה "מיסטר" למר או אדון, אז עשיתי זאת בשבילם). כמו כל סרט שמתייחס לסרט אחר, מומלץ להכיר היטב ו/או לאהוב את "מרי פופינס" כדי ליהנות מהסרט הזה כמו שצריך. והישארו לשבת בזמן כתוביות הסיום.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חלום אמריקאי" – ביקורת

"חלום אמריקאי". איימי אדמס, כריסטיאן בייל, בראדלי קופר.

"חלום אמריקאי" היא דרמת פשע קומית המתארת את סיפורם של שני נוכלים זוטרים, הנאלצים לקחת חלק בתרמית פרי דמיונו של סוכן FBI שאפתן. כאשר כל אחד מהם מונע על ידי חלומו- להצליח, להיות נאהב, למצוא ביטחון, נרקמת סביב השלושה הרפתקה הגוררת פנימה פוליטיקאים, אנשי מאפיה, חברים ובני משפחה. מתובל בהומור חכם וקצב טוב, "חלום אמריקאי" מבטיח כי יש בו את כל המרכיבים הנכונים להפוך ללהיט. זו הסיבה שעל אף שחלקי הסרט לא חוברים זה לזה באופן חלק, "חלום אמריקאי" מצליח עדיין להיות מהנה ונחמד, גם אם פספס את האפשרות להיות סרט נהדר באמת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »