ביקורות קולנוע (עמוד 77)

"מועדון הלקוחות של דאלאס" – ביקורת

"מועדון הלקוחות של דאלאס". מתיו מקונוהיי.

"מועדון הלקוחות של דאלאס" הוא דרמה ביוגרפית המתרחשת בשנות ה- 80' ובמרכזה רון וודוורף, קאובוי קל דעת המקפיד על הימורים ויחסי מין מזדמנים. כאשר וודוורף מאובחן כנשא של נגיף ה-HIV, הוא מתחיל במאבק הישרדות מול המערכת הרפואית וחברות התרופות. אדם שמתחיל מסע מהמקום האנוכי ביותר וסרט שהצלחתו נובעת מיכולתו לחבק אנוכיות זו, גם כאשר נוספים לה חמלה וחסד.

בעקבות קטטה מזדמנת, מתגלגל רון וודרוף (מת'יו מקונוהיי), לבית החולים, שם הוא מאובחן כנשא HIV הצפוי לתוכלת חיים של חודש בלבד. כאשר הוא מבין שהפוליטיקה המסואבת של רשות התרופות עומדת למנוע ממנו טיפול מציל חיים, נאמן לעצמו ולייצר ההישרדות הטבוע בו, פותח וודוורף מועדון לקוחות המאפשר לחבריו לקבל תרופות החיוניות לטיפול במחלה. בני הברית שאוסף וודוורף בדרך משנים את חייו, במיוחד מערכת היחסים המפתיעה שהוא מפתח עם טרנווסטייט בשם ריון (ג'ראד לטו בתפקיד זוכה גלובוס הזהב), ההופך לקולגה העסקית שלו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ק ראיין: גיוס הצללים" – ביקורת #2

"ג'ק ריאן: גיוס הצללים". כריס פיין.

אנליסט צעיר העובד עבור ה- CIA חושף מזימה להפיל את כלכלת ארצות הברית באמצעות פיגוע טרור. עד פה נשמע סביר עבור עלילת סרט פעולה. רק שאותו אנליסט הוא נחת לשעבר וגיבור פצוע, פטריוט נלהב שהתגייס לצבא העל של אמריקה על מנת לתמוך בארצו ומלחמתה בטירור בעקבות הפיגוע בבנייני התאומים. בנייני התאומים? לאומנות זה הכי אחי? כן. עלילת הסרט "ג'ק ראיין: גיוס הצללים" היא לא-פחות מדוגמא מופתית למכונת זמן שהסיעה את במאי הסרט, קנת' בראנה, ל-2013 ועמו תסריט שהוא כנראה שמר במגירה עוד מהפעם האחרונה בה הוא היה שחקן רלוונטי, נאמר שנות ה-90?

אין דבר אחד מוצלח בסרט הזה. במקום לשמש ספינת הצלה לשחקנים מדשדשים בשולי ההצלחה ההוליוודית הוא הופך לקאנו עם חור עבור קווין קוסטנר וקירה נייטלי המגלמים בהתאמה את מפקדו וחברתו של הכוכב הראשי (ובעל הגבות הבלתי סבירות בעליל), כריס פיין ("סטארטרק").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"12 שנים של עבדות" – ביקורת

"12 שנים של עבדות". צ'יווטל אג'יופור.

ישנם נושאים שאמנם הדיון והעיסוק בהם חשוב אך מבחינה קולנועית הם מאוסים. לדוגמא, נושא השואה קיבל עיסוק נרחב בסדרות, בסרטי תעודה ובקולנוע וכך לא בכדי, בשנים האחרונות, סרטי שואה המופיעים מתמקדים פחות בסבלם של היהודים ויותר בוחנים את קורות האזרחים שמצאו עצמם חיים לצד תהליך השמדה והבחירות שלקחו או שנכפו עליהם בעקבות כך ("הזייפנים", "הנער בפיג'מת הפסים", "ממזרים חסרי כבוד", "באפילה").

נושא נוסף בו נרשם עיסוק רב הוא העבדות של האדם השחור בארצות הברית. סדרות וסרטים רבים עסקו בו, בכולם תיאור המציאות הקשה של תקופת העבדות והאכזריות המתנשאת והברוטלית של האדם הלבן. בדומה לשואה, גם כאן העיסוק המרובה (והחשוב) מכתיב כי קשה מאוד ליצור עניין קולנועי בנושא. בהתאמה, הסרטים האחרונים בנושא העבדות- "לינקולן" עטור השבחים ו"ג'אנגו ללא מעצורים" (שוב טרנטינו שוחט פרות קדושות), לא מביאים עלילה "שגרתית" של חיי היומיום של העבדים אלא כל אחד בדרכו ביקש להציע נדבך חדש לדיון בנושא. "12 שנים של עבדות" המגיע כעת לבתי הקולנוע, מבקש לעשות דבר דומה אך בדרך שונה לחלוטין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ג'ק ראין: גיוס הצללים" – ביקורת #1

"ג'ק ריאן: גיוס הצללים". כריס פיין.

נדמה שכל סרט שלישי בהוליווד הוא סרט המשך, מבוסס על סדרה או קומיקס, או חידוש של סרט ישן. "ג'ק ראין: גיוס הצללים" אינו מבוסס על ספר של טום קלנסי (שמת בשנה שעברה), רק על הדמויות שהמציא בסדרת ספרים שחלקם עובדו לקולנוע. מאז 1990 גילמו את ג'ק ראין שלושה שחקנים: אלק בולדווין ("המרדף אחרי אוקטובר האדום"), הריסון פורד ("משחקים פטריוטים", "סכנה ברורה ומיידית") ובן אפלק ("כל הפחדים כולם"). בעקבות ליהוקו של אפלק החל קלנסי לכתוב ספרים על תחילת הקריירה של ג'ק ראין. וכך חזרו להתחלה בדיוק כמו בסדרת סרטי ג'יימס בונד ועם מסע בין כוכבים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"היא" – ביקורת

"היא". חואקין פיניקס.

רוצים לדעת אהבה מה היא? לכו לראות "היא". פשוט ולעניין. מעטים הם הסרטים שזיקקו את המושג אהבה, התאהבות, אכזבה, ידידות בצורה כל כך טהורה. הסיבה לכך היא בגלל שהסרט לא מוותר, ולא מנסה לייפות את העניין. הוא מציג את הטוב ואת הרע, את היפה ואת הכואב – בלי לעגל פינות, או כמו שאומרים במחוזותינו: "הוא הולך עם האמת שלו עד הסוף". הסרט הזכיר לי למה אני אוהב קולנוע: הוא מצליח לרגש ולהיות כל כך שונה מהחיים ובו בזמן גם נאמן להם.

זהו סרטו הרביעי (באורך מלא) של ספייק ג'ונז, וכמו בשאר הסרטים שלו, הוא משלב פנטזיה לתוך העולם הרגיל. הסרט מזכיר בעיקר את סרטו האחרון "ארץ יצורי הפרא", אנשים רגילים הפועלים בעולם עם חוקים מעט שונים משלנו. החריגה מהמציאות המוכרת לנו היא מינורית, והפעם היא נעשית בתוך ז'אנר המד"ב, רק שזה נראה הרבה פחות מד"ב ומאד קרוב למציאות בה אנו חיים. זה בוודאי נכון לאופן בו הדמויות חוות את מציאות שלהם בתיווכם של עזרים דיגיטליים. עם זאת, הסרט לא עושה שימוש בסיטואציות אלו לביקורת פשטנית על הסכנות שיש בטכנולוגיה, אלא להסתכל על האדם בכל תפארתו ועליבותו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הזאב מוול סטריט" – ביקורת

"הזאב מוול סטריט". ליאונרדו די'קפריו.

"הזאב מוול סטריט" הוא עיבוד סיפורו האמיתי של ג'ורדן בלפורט, ברוקר צעיר הכובש בסערה את וול סטריט המתפתחת. בדומה לאותו זאב רע מהאגדות, בלפורט התמחה בפיתוי עובדיו ולקוחותיו ברהב ועושר מהולים בכל סם אפשרי ועוד נשאר בחיים לכתוב על כך ספר. כעת מגיע העיבוד לקולנוע ועל מלאכת הבימוי אמון מרטין סקורסזה המציע סאגה שאורכה לא פחות מ-3 שעות, ונראה שלא בצדק. הסרט מלא סצינות שחוזרות על עצמן, מדגישות נקודות שכבר הודגשו, מציגות סיטואציות שפשרן העלילתי לא ברור ואורכן מעיק. תוסיפו לכך את הצעקות הבלתי פוסקות של כלל השחקנים, בהובלת ליאונרדו דיקפריו, ותקבלו תוצר שיש בו מעט רענון והרבה כאב ראש.

לא מפתיע לפגוש בסרט את ליאונרדו דיקפריו ולא רק כי בינו לבין סקורסזה יש מערכת יחסים מקצועית ארוכה מאוד ("כנופיות ניו יורק", "הטייס", "שאטר איילנד"). מבט ארוך על הפילמוגרפיה שלו מגלה כי לדיקפריו העדפה ברורה לסרטים העוסקים בסיפורים אמריקאים מיתיים כגון "טיטאניק" או "תפוס אותי אם תוכל", וגילום דמויות אמיתיות כגון ג'יי אדגר הובר או הווארד יוז. בנוסף, ניכר כי השחקן השאיר את ימי "מה עובר על גילברט" מאחור ועבר לסרטים רחבי יריעה וקצב הרבה יותר. מבחינה זו, "הזאב מוול סטריט" מושלם עבורו בכך שמתאפשר לו לגלם דמות מיתית מימי הפריחה של וול סטריט, ועוד באופן פיסי ואינטנסיבי ביותר. נהדר עבור דיקפריו, קצת פחות עבור הצופה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"להציל את מר בנקס" – ביקורת

"להציל את מיסטר בנקס".

אני אוהב מאוד את הסרט "מרי פופינס". הסרט מ-1964 עדיין מקסים, שובה לב ולא נמאס מהשירים המעולים ששזורים לכל אורכו. ג'ולי אנדרוז, כזכור, גילמה בסרט את האומנת של ג'יין ומייקל בנקס. "להציל את מר בנקס" מורכב משני חלקים השזורים זה בזה -לקראת הסוף יש גם קטע איום שבו הם משתלבים- ומיד אחרי הפסקה שתסביר על עלילת הסרט, אבקר כל חלק בנפרד (בעברית שכחו לתרגם את המילה "מיסטר" למר או אדון, אז עשיתי זאת בשבילם). כמו כל סרט שמתייחס לסרט אחר, מומלץ להכיר היטב ו/או לאהוב את "מרי פופינס" כדי ליהנות מהסרט הזה כמו שצריך. והישארו לשבת בזמן כתוביות הסיום.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חלום אמריקאי" – ביקורת

"חלום אמריקאי". איימי אדמס, כריסטיאן בייל, בראדלי קופר.

"חלום אמריקאי" היא דרמת פשע קומית המתארת את סיפורם של שני נוכלים זוטרים, הנאלצים לקחת חלק בתרמית פרי דמיונו של סוכן FBI שאפתן. כאשר כל אחד מהם מונע על ידי חלומו- להצליח, להיות נאהב, למצוא ביטחון, נרקמת סביב השלושה הרפתקה הגוררת פנימה פוליטיקאים, אנשי מאפיה, חברים ובני משפחה. מתובל בהומור חכם וקצב טוב, "חלום אמריקאי" מבטיח כי יש בו את כל המרכיבים הנכונים להפוך ללהיט. זו הסיבה שעל אף שחלקי הסרט לא חוברים זה לזה באופן חלק, "חלום אמריקאי" מצליח עדיין להיות מהנה ונחמד, גם אם פספס את האפשרות להיות סרט נהדר באמת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חייו הסודיים של וולטר מיטי" – ביקורת

"חייו הסודיים של וולטר מיטי". בן סטילר.

אם גם אתם נתקלתם במונולוג של בן סטילר, המוצג בקולנוע כהקדמה לטריילר של סרטו החדש "חייו הסודיים של וולטר מיטי", ייתכן שגם אתם שאלתם את עצמכם כיצד להבין פניה נרגשת זו. השחקן מקדיש יותר מדקה להסבר כמה הפרויקט אישי עבורו וכמה הוא מקווה שהקהל יהנה ממנו לפחות כמוהו. האם זו פניה שמטרתה לשכנע את הקהל לבוא ולצפות בסרט שלמעשה הוא אינו מוצלח או שמא יש כנות פשוטה בדבריו? צפייה ב"חייו הסודיים של וולטר מיטי" מגלה שהאופציה השניה היא כנראה הנכונה מאחר ודרמת ההרפקתאות של סטילר היא בעיקר מסע אישי ומרשים ויזואלית אותו הוא מבקש לחלוק עם הקהל. זה נעים, זה מעורר אמפתיה וזה אפילו מפתה את הצופה לשקול להגשים חלומות ישנים. עם זאת, זה בוודאי לא מרגש כפי שסטילר התכוון לו ונותר כסרט חמוד ובינוני בלבד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אוגוסט: מחוז אוסייג'" – ביקורת #2

"אוגוסט: מחוז אוסייג'". מריל סטריפ, ג'ולייט לואיס.

העובדה שמדובר במאורע איכותי הוא אולי הדבר הבולט ביותר שניתן לומר על "אוגוסט: מחוז אוסייג'". הטקסט המתוחכם וצוות השחקנים המרשים והכשרוני ממלאים את המסך במלוא הדרם, שלא לומר משקלם הלא-קליל, ויש להודות שהתוצר נפלא גם אם אינו בהכרח קל להכלה. בכל זאת, עם איכות כל כך בולטת וברורה לא ניתן להתווכח, במיוחד לא כשלצידה טקסט והעמדת הדמויות חכמות כל כך. כאשר מוסיפים לזה צוות שחקנים מדויק ונהדר, המובל על ידי מריל סטריפ המופלאה, מתקבל סרט שאינו מתפשר על טיבו ועושה זאת בצורה מצויינת.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סיפור משפחתי" – ביקורת

"סיפור משפחתי". מסהארו פוקויאמה, מאצ'יקו אונו.

"סיפור משפחתי" מגולל את סיפורה של משפחה יפנית המגלה כי בנה בן ה-6 אינו בנה הביולוגי. בעקבות המידע יוצאים ההורים למסע רגשי מורכב, שבסופו עליהם לקבל החלטה כיצד לנהוג בבנם. הסרט דן בפערים בין מסורת לבין רגש, כאשר הדגש הוא על קשר בין אב לבנו והעברה בין דורית של יחסים אלה. העלילה והאופן בן היא נפרשת מדגישה כי "סיפור משפחתי" הינו סרט יפני – העלילה מחולקת לסצנות מדודות ונקיות המוגשות זו אחר זו וסך הכל נפרשות באיטיות על פני 120 דקות. מצד אחד יש בכך יופי ועניין אך מצד שני, מאחר והתסריט אינו מצטיין, יש מספר סצנות מיותרות המאריכות את הסרט ומעניקות לו רושם מעט פשטני.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אוגוסט: מחוז אוסייג'" – ביקורת #1

"אוגוסט: מחוז אוסייג'". מריל סטריפ.

"אוגוסט: מחוז אוסייג'" הוא סרט דרמה מוצלח עם משחק מצוין ותסריט טוב. הסרט מבוסס על מחזה זוכה פרס פוליצר שהועלה גם ב"הבימה" (בכיכובם של גילה אלמגור, ליליאן ברטו, מרים גבריאלי, שרון אלכסנדר ועוד); ההצגה נמשכה שלוש שעות ולא רציתי שהיא תיגמר (לשמחתי הרבה לא זכרתי את כל הגילויים ונהניתי מהסרט). הסרט נמשך שעתיים ואין בו קטעים מיותרים. לפעמים התפרים בין הקטעים מעט גסים, ולא ברור אם הדברים מתרחשים בהמשך אותו יום או למחרת (ואיפה כולם ישנים), אך זה בדיוק מה שחסר בסרטי קולנוע אמריקאיים בשנים האחרונות: סרטי דרמה ששמים את הדמויות במרכז, על יחסים בין אנשים, לא-מותחן, בלי פיצוצים או אפקטים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »