ביקורות קולנוע (עמוד 77)

"כח משיכה" – ביקורת #2

"כוח משיכה".

"כוח משיכה".

בעבר הלא-רחוק של הקולנוע, במאים מוכרים היו חוברים יחדיו ומשחררים לקולנוע אסופת סרטים קצרים: לפעמים בעלי נושא מסויים ולפעמים לא. גם בשנים האחרונות ניתן היה למצוא כאלה, בין אם זה סביב 9/11 או סביב עיר אהובה. אבל אמנות הסרט הקצר שמורה בד"כ לסטודנטים ולא נתפסת כאמנות בפניה עצמה, וחבל. אם הייתי מפיק הוליוודי, הייתי לוקח את "סוף" בכיכובם של סת' רוגן וג'יימס פרנקו שהוקרן לאחרונה במחוזותינו, מקצר לכדי שליש ומוסיף אליו גרסה מקוצרת של "כח משיכה" שעולה עתה, ומחבר לסרט אחד. כי כל אחד מהסרטים הללו כולל חלקים מרהיבים (לסוגו) אבל הם פשוט נמתחים וחוזרים על עצמם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כוח משיכה" – ביקורת

"כוח משיכה". סנדרה בולוק.

"כוח משיכה". סנדרה בולוק.

"כוח משיכה" הוא סרט אדיר, מהמם, מרשים, מרהיב, עוצר נשימה, ומי שעוקב אחרי הביקורות שלי יודע שאני לא נוהג להשתמש במילים האלה בקלות. גם עם חודשיים של סרטים עד סוף השנה, ומספר סרטים מבטיחים בדרך, זהו ללא ספק אחד מסרטי השנה.

"כוח משיכה" מתרחש בחלל הקרוב, סביב כדור הארץ: מאט (ג'ורג' קלוני בתפקיד משנה) הוא אסטרונאוט ותיק שמסייע לד"ר ראיין סטון (סנדרה בולוק) במשימה מעבר לאטמוספרה. כמו "127 שעות" שבו ג'יימס פרנקו גילם בחור שתקוע בנקיק כשידו תפוסה מתחת לסלע, "הכל אבוד" (שטרם ראיתי) שבו רוברט רדפורד מגלם ימאי שתקוע לבד בלב ים סוער, "כוח משיכה" הוא סיפור הישרדות – בחלל – שתלוי בשחקן בתפקיד הראשי, במקרה הזה סנדרה בולוק. בשלב מסוים כשהיא צריכה להתמודד עם הגאים בשעת לחץ נזכרתי לרגע בתפקידה ב"ספיד" (1994) וכמה כובשת ומקסימה היתה בסרט הפריצה שלה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המשחק של אנדר" – ביקורת

"המשחק של אנדר". האריסון פורד, אסא באטרפילד.

"המשחק של אנדר". הריסון פורד, אסא באטרפילד.

מהסרט "המשחק של אנדר" ייהנו לא רק אוהבי מדע בדיוני, כי בעוד סיפור המסגרת הוא עתידני ונוגע לחייזרים – העיקר פה הוא סיפורו של ילד מוכשר והסרט מעלה רעיונות ודילמות שכל צופה יכול להעריך. אסא באטרפילד ("הוגו", "הנער בפיג'מת הפסים") מצוין כאנדר, צעיר שמסומן כמפקד של המתקפה המתוכננת על הפורמיקס, גזע של חייזרים דמויי-חרקים שתקפו את כדור הארץ בחלליותיהם לפני 50 שנה וקטלו עשרות מיליוני בני אדם לפני שהצליחו להדוף אותם חזרה לכוכב הלכת שלהם. הסרט מכיל קטעי פעולה אך גם הרבה יותר מזה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ת'ור 2: העולם האפל" – ביקורת

"תור 2". כריס המסוורת'.

"תור 2". כריס המסוורת'.

ב"שיגעון בחלל", רגע לפני שהם נפרדים תוהה כוכב בודד מתי הוא יפגוש שוב את יוגורט. זה האחרון עונה לו: ב"שיגעון בחלל 2: החיפוש אחר עוד כסף". בדיסני/מארוול לקחו את זה שלב אחד קדימה, והמנטרה היא לא להיפגש בסרט הבא, אלא בשלושה סרטים שונים + סדרת טלוויזיה, קומיקס, משחקי מחשב ועטיפות מסטיק. אחרי ש"הנוקמים" נקמו, איירון מן חזר בשלישית, הגיע תורו של ת'ור בסבב השמירה על כבוד המותג: "תור 2: העולם האפל" . וכמו חייל ממוצע, גם הוא לא נראה שש למשימה. הדבר בא לידי ביטוי בסיפור מיתולוגי-מיסטי, רשע לא מאיים, סיפור אהבה חסר רגש, בדיחות עבשות ואחד לוקי. מזל שיש את לוקי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כל הזמן שבעולם" – ביקורת

"כל הזמן שבעולם". רייצ'ל מק'אדמס, ביל נייהי, דומנל גליסון.

"כל הזמן שבעולם". רייצ'ל מק'אדמס עם דומנל גליסון.

מה הייתם עושים לו יכלתם לנסוע בזמן לאחור? משנים את בחירותיכם? מתקנים טעויות? "כל הזמן שבעולם" מציע תשובות אבל באופן ממש פרטני ומלא. הקומדיה הבריטית מציגה בנימוס מנומנם את חייו של בחור המסוגל לנסוע לאחור בזמן. את כל חייו. היכולת המופלאה אינה נקשרת באירוע מסוים, לא עוזרת לו להציל אף אחד, אינה מפרידה בינו לבין אהובתו. היא פשוט שם וכמה נחמד. מה שמתחיל מחויך ובעל פוטנציאל אדיר מתברר כקומדיה שמרנית, כמעט ביוגרפית, קצת מייגעת ולגמרי מפוספסת.

ריצ'ארד קורטיס, תסריטאי סרטים מצליחים כגון "נוטינג היל" ו"יומנה של ברידג'ט ג'ונס", חוזר לביים בשלישית עם קומדיה רומנטית אך הפעם הקסם אינו לצידו. נראה כי הכנסת הגורם העל טבעי גרמה לכך שקורטיס יציע עלילה שאין בה עניין והיא נאחזת ביכולתו המופלאה של הגיבור הראשי. הבעיה מתחילה בכך שלאותה יכולת אין השפעה משמעותית על העלילה השגרתית וכך אין לצופה במה להיאחז- חיים שגרתיים מחד, יכולת מנומנת מאידך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יסמין הכחולה" – ביקורת

"יסמין הכחולה". פיטר סארסגארד, קייט בלאנשט.

"יסמין הכחולה". פיטר סארסגארד, קייט בלאנשט.

נטלי: ב"יסמין הכחולה" לוקח אותנו וודי אלן לצד היותר רציני שלו, עם רמיזות לקומדיה רומנטית א-לה-וודי סטייל, והתוצאה בסוף קצת מבולבלת בדיוק כפי שניתן לצפות שיהיה. לא מדובר ביצירה הקולנועית החשובה ביותר של אלן, וגם לא בכישלון טוטאלי. בסך הכל עוד סרט, הפעם מעט יותר עמוק מבדרך כלל, על גבול המלנכולי (אבל לא עובר את הגבול באמת), שבסופו קשה להחליט אם היה שווה לראותו או לא, אבל בכל מקרה אין שום כעס על בזבוז זמן או משהו כזה. איפשהו שם באמצע נחה לה הדעת.

דווקא סרטים כאלה בהם קשה להחליט אם הם מיותרים או שווים זמן קולנוע – הם הסרטים שנשארים לך בראש זמן רב יותר מהאחרים. העיסוק במחשבות על הסרט, ניתוחים, ניסיונות לבחור צד – עמוקים יותר מבדרך כלל. הפועל היוצא הוא שבסופו של דבר, קשה להתעלם מהמקום שתופס סרט כזה, במודעות ובמחשבה, מה שמוביל אותך להאמין שאכן מדובר בסרט טוב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"קפטן פיליפס" – ביקורת

"קפטן פיליפס". טום הנקס.

"קפטן פיליפס". טום הנקס.

ניסיונם של פיראטים סומליים להשתלט על ספינת מסע אמריקאית מסתבך והופך למסע חטיפה של קפטן הספינה, הלא הוא "קפטן פיליפס". טום הנקס מככב בסרט הפעולה כקפטן החטוף וכמו תמיד מותיר אחריו שובל של צדקנות והירואיות מהזן האמריקאי הסטריאוטיפי ביותר. מצד שני, לולא כיכובו של הנקס, כנראה שאיש לא היה טורח סביב הסרט הזה. אמנם יש בו רגעי פעולה קצביים וטובים אך כלל הצפייה מותירה תחושה של סרט שמוסיקת הרקע המותחת שלו מתאמצת לחפות על דלות עלילתית.

פול גרינגראס בעל הוותק בסרטי פעולה ("טיסה 93"), ביים את הסרט; ריצ'ארד פיליפס ובילי ריי אמונים על התסריט, שלמעשה מבוסס על הספר המתאר את סיפור החטיפה. מאחר ולריי יש ניסיון בכתיבת תסריט לסרטי פעולה המבוססים על ספרים, כגון "משחקי הרעב", אפשר להעלות השערה שאולי הבעיה נעוצה בהבדל הקיים בין עיבוד סיפור בדיוני לבין עיבוד סיפור ביוגרפי לכדי תסריט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דיאנה" – ביקורת

"דיאנה". נעמי ווטס.

"דיאנה". נעמי ווטס.

ישבתי בתורים בבית מרקחת של קופת חולים יותר מעניינים מהסרט "דיאנה" על הנסיכה דיאנה, "האישה הכי מפורסמת בעולם" כפי שחוזרים ואומרים בסרט לפחות 16 פעמים. כמו בפרק של "סיינפלד" שבו איליין נאלצת לצפות שוב ב"הפצוע האנגלי", באיזשהו שלב גם אני רציתי לצעוק "שתמות כבר!"

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דון ג'ון" – ביקורת

"דון ג'ון". סקרלט ג'והנסון, ג'וזף גורדון-לויט.

"דון ג'ון". סקרלט ג'והנסון, ג'וזף גורדון-לויט.

אחד מתפקידיו הזכורים ביותר של ג'וזף גורדון-לוויט היה ב-"500 ימים עם סאמר". שם הוא שיחק את הגיבור הביישן שמנהל מערכת יחסים הפכפכה עם בחורה בה הוא מתאהב ממבט ראשון. גורדון-לוויט שבעשרים שנה האחרונות מגלם לרוב ואריאציות של אותו בחור ביישן (אפילו כשהוא משחק רוצח שכיר כמו ב"לופר") ממשיך לעבד את הדמות בסרט הראשון אותו ביים וכתב "דון ג'ון". הפעם הוא מציג את גרסת הערס האיטלקי מ"ג'רזי שור". במקום בל אנד סבסטיאן יש את מארקי מארק. במקום זואי דשנאל הוא מתאהב בסקרלט ג'והנסון.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המשרת"- ביקורת

"המשרת". פורסט וויטאקר.

"המשרת". פורסט ויטקר.

בתוך ארבע שנים ביים לי דניאלס את "פרשס" הבינוני (והלא מרגש), "העיתונאי" המביש (אחד הסרטים הגרועים של 2012) ועכשיו את "המשרת" הנוראי. "המשרת" הוא דרמה היסטורית בהשראת סיפורו האמיתי של משרת שחור שעבד בבית הלבן במשך למעלה מ-30 שנה. אותו משרת הוא ססיל גיינס (פורסט ויטקר, "המלך האחרון של סקוטלנד"), המשרת שהגיש משקאות לשמונה נשיאי ארצות הברית. אנו מלווים אותו ואת משפחתו לאורך העשורים הסוערים של המאבק של השחורים למען שוויון זכויות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"3096 ימים" – ביקורת

"3096 ימים".

"3096 ימים".

ב-1998, בהיותה בדרך לבית הספר, נחטפה נטאשה קמפוש, ילדה אוסטרית בת 10, על ידי וולפגנג פריקלופיל. קמפוש הוחזקה על ידי פריקלופיל במשך 8 שנים, אז הצליחה להימלט. פרטי החטיפה המזעזעת התבררו בהמשך כאשר נמצא המרתף האטום שבו הוחזקה וכן בעזרת ביוגרפיה שכתבה קמפוש. כעת תחת השם "3096 ימים", כמספר הימים בו הוחזקה קמפוש בשבי, מובא סיפור החטיפה אל המסך הגדול. הסרט אינו מציע משחק מעולה וככלל הוא אינו מוצר קולנועי משובח אך לטובתו ניתן לומר שהוא מצליח להעביר את החוויה הקיצונית והקשה בה הייתה נתונה קמפוש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בית לחם" – ביקורת

"בית לחם". משמאל: צחי הלוי, אפרת שנפ, יוסי עיני. צילום: ורד אדיר

"בית לחם". משמאל: צחי הלוי, אפרת שנפ, יוסי עיני. צילום: ורד אדיר

הבמאי יובל אדלר מצליח בסרט הביכורים שלו "בית לחם" היכן שיוצרים ישראלים נכשלים רבות כל כך: לשמור על ענין ומתח בעלילה, לאורך כל זמן הצפיה. אורכו של הסרט קצת יותר משעה וחצי, ואפילו דקה אחת מזמן זה אינה מרגישה מוגזמת או נמרחת. העיסוק של הסרט בסכסוך הישראלי-פלשתיני החרוש לעייפה עשוי היה להרתיע, אבל אדלר מצליח ליצור קולנוע פופולרי ישראלי מרשים, שקל ביותר להמליץ על הצפיה בו.

יובל אדלר חתום על הבימוי והתסריט של הסרט, אותו כתב עם העיתונאי והכתב לענייני ערבים, עלי ואקד. אדלר סיים את התואר הראשון שלו באוניברסיטת תל אביב במתמטיקה ופיסיקה, בהמשך סיים דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ולבסוף החליט לכתוב ולביים סרטים – כשזהו סרטו העלילתי הראשון. כמו אדלר, גם שלושת השחקנים הראשיים בסרט מככבים זו הפעם הראשונה בסרט עלילתי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »