"לופר".
"לופר" הוא סרט מדע בדיוני עם קטעי פעולה מוצלחים, ומיועד בעיקר למי שחובב מדע בדיוני – רק אל תצפו ל"דוח מיוחד" או ל"זכרון גורלי" (1990) מבחינת מרדפים ופעולה.
קטעי הפעולה בסרט טובים, אך צריך לדעת שיש גם לא מעט דיבורים במהלך הכמעט שעתיים של הסרט, וחלקם מיותרים. גם האפקטים טובים, אך הסרט לא אחיד ברמתו, הוא משנה סגנונות ויחד עם הקצב המשתנה שלו נדמה שיש בו הלחמה לא מוצלחת של שלושה סרטים שונים.
"זהות גנובה". ג'רמי רנר.
"זהות גנובה" הוא סרט המשך שמשתמש ב"עולם" של שלושת סרטי "זהות" בכיכובו של מאט דיימון, שגילם את הדמות ג'ייסון בורן אשר יצר הסופר רוברט לודלום. כל אחד משלושת הסרטים הצליח יותר מקודמו, ובסרט הזה מאט דיימון לא מופיע אך את דמותו, ג'ייסון בורן, מזכירים באופן מפתיע שוב ושוב. אך לא רק הוא נעדר מהסרט הזה. אחד הדברים הבסיסיים בסרטי פעולה, כל סרט פעולה, הוא דמות של רשע. פה אין כזה. כל אחד משלושת הסרטים הראשונים היה בני פחות משעתיים. בזה החליטו שמגיע לנו שעתיים ורבע! כשרק ב-35 דקות יש מתח או פעולה והשאר… דרמה לא מעניינת.
את התפקיד הראשי תופס הפעם ג'רמי רנר ("הנוקמים", "משימה בלתי אפשרית 4"), שהוא שחקן טוב, אבל הוא לא כוכב ואנשים לא רוצים לראות סרט בשבילו. הסרט בדרך לחצות את קו 100 מיליון הדולר בארצות הברית (וגם זה בקושי) – רובם בזכות שלושת הסרטים הראשונים ולא בזכות איכות הסרט עצמו.
"הואלס האחרון". מישל וויליאמס, לוק קירבי.
"הוואלס האחרון" הוא אמנם סרט אמריקאי צבעוני על זוגיות אך הוא רחוק מלהיות סרט קליל. הבחירה להגדיר אותו כדרמה קומית נובעת כנראה מכך שאלה שני המרכיבים הראשיים מהם בנויים החיים עצמם, וזה אומר שאמנם יש בסרט רגעים מצחיקים אך לצידם גם כמות ניכרת של כאב והתלבטות, המוגשים לצופה בצורה הכנה ביותר. "הוואלס האחרון" הוא בהחלט לא סרט לכל אחד, בעיקר מאחר והצפייה בו דורשת מאמץ; אך יש בו עוצמה ודיוק המוגשים בצורה אמיצה ועדינה כל כך שקשה להישאר אדיש אליהם.
מדובר בסרטה השני של השחקנית הקנדית שרה פולי ("המתיקות שאחרי", "החיים בלעדיי"). כבר כשחקנית יצרה שור לעצמה מוניטין של שחקנית בעלת יכולת יחודית לגלם דמויות נשיות, פגיעות ומורכבות, שאינה מתעניינת בתהילה כמו באיכות העשייה. ב-2006 הוציאה פולי את סרטה הראשון כבמאית, "הרחק ממנה", שבדומה לסרט הנוכחי עסק גם הוא בזוגיות ושברון לב. הסרט גרף את אהדת המבקרים ושור סומנה כיוצרת מבטיחה ולא שגרתית. כעת, עם צאת סרטה החדש, נראה שפולי מבססת עוד יותר את מעמדה כבעלת נקודת מבט מסקרנת ומיוחדת, שההסתגלות לשפתה הקולנועית הייחודית שווה את המאמץ.
"הוואלס האחרון". מישל ויליאמס, סת' רוגן
"הוואלס האחרון" הוא סרט מקסים, הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה בהקרנה מסחרית בקולנוע. הוא מלא ברגעים יפים, נגיעות נוגעות ללב והחיסרון הגדול היחיד שלו הוא הסוף.
את הסרט כתבה וביימה השחקנית שרה פולי, שהסרט הקודם שביימה היה "הרחק ממנה" שאותו עיבדה על פי סיפור של אליס מונרו ועליו ג'ולי כריסטי היתה מועמדת לאוסקר על תפקידה כאישה הסובלת מאלצהיימר. שם סרטה הנוכחי באנגלית הוא Take This Waltz – "קחי עוד ולס", על פי השיר של לאונרד כהן שמושמע בסרט (והוא תרגום חופשי של שיר של המשורר הספרדי פדריקו גרסיה לורקה). בשם הסרט בעברית הלכו על הביטוי העברי שקיים עם המילה "ולס". שלא במתכוון מצביע השם גם על המקום שבו היה עדיף שיסתיים הסרט.
"בלתי נשכחים 2". רנדי קוטור, סילבסטר סטאלונה וג'ייסון סטתהם.
גיא – "הבלתי נשכחים 2" מציג כמויות עצומות של אקשן, נוסטלגיה והומור עצמי, בלי עלילה כפויה, וכך באופן מפתיע למדי – הינו מוצלח אפילו יותר מקודמו בכל הפרמטרים. מתחילתו ועד סופו, "הבלתי נשכחים 2" הוא תענוג צרוף וחובה לכל חובבי האקשן – אך לא רק להם.
במאי הסרט, סיימון ווסט, שעל הקרדיטים שלו ניתן למנות את "המכונאי", "טומב ריידר" ו"קון אייר", למד היטב את תוצאות הסרט הקודם. ממש כאילו הקים ועדת חקירה בנושא ויישם את מסקנותיה נאמנה. התוצאה: מתן דגש על כל מה שהיה מוצלח בסרט הקודם, כגון שפע אקשן בלתי מתפשר עד כדי מוגזם, שלל אזכורים נוסטלגיים לכל מי שנשם במהלך שנות התשעים ושפע בדיחות על חשבון השחקנים עצמם. באופן פרדוקסלי משהו, עלילת הסרט הינה אחד האלמנטים המוצלחים בסרט דווקא בשל דלותה, שכן יש לזכור, מדובר בסרט אקשן ולא בדרמה או במותחן. לכן, מעצם העובדה שהסרט אינו מתיימר להיות מה שאינו ומתמקד אך ורק במה שהוא באמת – התוצאה מוצלחת.
"טד". מארק וולברג וטד.
אחרי אוסף סדרות טלוויזיה מבריקות, סת' מקפרלן, נער הזהב של הטלוויזיה האמריקאית, מגיע לקולנוע עם סרטו הראשון "טד". למעשה, הפרט הכי חשוב שצריך לדעת על הסרט הזה הוא שהוא של סת' מקפרלן. אמנם יש בו שחקנים טובים ודב פרוותי מסקרן המדגים דיבור מלוכלך מהו, אך כל אלה משניים לעובדה שמקפרלן עומד מאחורי היצירה הזו. העלילה והדיאלוגים תפקידם לשמש במה לרעיונות הציניים וחדי האבחנה של האיש הזה, כך שההנאה ממנו היא בעיקר רעיונית ומילולית. באיזו מידה זה מצליח לסחוב סרט שלם? לא ממש אם אינך אמריקאי שרגיל לעלילה הומוריסטית נמוכה למדי.
מקפרלן, יוצר אמריקאי פורה ורב גוני, הוא אנימטור, תסריטאי, מפיק, מלחין, שחקן ומדובב, שעומד מאחורי כמה מסדרות האנימציה האמריקאיות הטובות ביותר. בין יצירותיו ניתן למצוא את "איש משפחה", "אבא אמריקאי" והעדפה אישית שלי- "המעבדה של דקסטר", שהן סדרות אנימציה שמטרתן לרוב היא לטבוח בנורמות וערכים אמריקאים מיופייפים. הסדרות של מקפרלנד נודעות בהפניית אצבע מדוייקת לרגעים המגוכחים ביותר של התרבות האמריקאית ובחופש האומנותי שהן נוטלות לעצמן על מנת לעסוק באלה: בכל אחת מהסדרות הללו פרק שגרתי יכול להיעצר לטובת כמה רגעי שקט מביכים או לשם חיתוך לעיסוק בנושא אסוציאטיבי של אחת הדמויות. כמו כן, אין בהן הקפדה על ריאליזם כאשר בסידרה "אבא אמריקאי" מככב חייזר שאומץ לחיק המשפחה וב"איש משפחה" הדמות הכי מתפקדת פרקטית ורגשית היא הכלב המשפחתי. תשכחו ממשפחת סימפסון- שכבודה בהחלט במקומה- בסדרות של מקפרלן החוק העלילתי היחיד שנשמר הוא זה שברגע נתון ישרת הכי טוב את הבדיחה, שהיא לרוב על חשבונה של אמריקה.
"שלגיה והצייד". קריסטן סטוארט.
שלגייה המתוקה מעולם לא הייתה פופולרית כל כך- לאחר הסרט "מראה מראה" וכיכובה כדמות הראשית בסדרה "עד עצם היום הזה", כעת קבלו את "שלגיה והצייד". נראה שלאחרונה כולם רוצים חלק בדמות הצחורה טובת הלב ובסרט הנוכחי נעשה ניסיון לתרגם את קורותיה לסרט הרפתקאות למבוגרים. תוך התייחסות לסיפור המקורי כשלד בלבד, העלילה מתרחבת לשלל הרפתקאות ודמויות קסומות, שאמנם תודה לאל אינן בתלת ממד, אך יש בהן הרבה מן המשעשע, הנדוש, המקסים והמועתק. מבולבלים? גם אנחנו.
זה זמן מה שתעשיית הבידור הוטרדה בשאלה מה יחליף את טרנד הערפדים שהציף את מסכי הקולנוע והטלוויזיה ונראה שאגדות ילדים היא תשובה ראויה. יש בהן עולם התרחשות ברור מבחינת ערכי טוב ורע ושלל גיבורים משובחים המתמודדים עם צרות והרפתקאות על טבעיות. האידיליה מתחילה להסתבך מאחר ואנו נמצאים במאה ה-21 המפוקחת והצינית ולכן על מנת שסיפורי האגדות יתפסו רלוונטיים נדרשת אדפטציה לא פשוטה. להפוך נסיכה תמה, מלכה מרושעת או אביר הירואי לדמויות מורכבות, תוך שמירה על עלילה מהירת קצב ומעודכנת אך גם קוהרנטית ונאמנה למקור- לא משימה קלה. תחת ידיו של רופרט סאנדרס, עד כה במאי פרסומות מצליח, מנסה "שלגיה והצייד" להצליח לחצות את היער הקסום ממחוז הילדות לכדי יצירה מעודכנת אך אוסף בעיות דנות אותו לבינוניות ומטה.
"סטפ אפ 4".
סרטי פעולה ונעורים המבטיחים לנו זמן מזגן ומינימום מחשבה הם מצרך מבוקש בקיץ החם והסרט "סטפ אפ 4" בהחלט מתאים לדרישה. בדומה לשלושת החלקים שקדמו לו, מדובר בסרט עם עלילה דלילה והיעדר כישורי משחק המפנים מקום להמון ריקודים מרשימים. מה שמבדיל אותו מקודמיו היא ההחלטה לצמצם בו מוירטואוזיות הגוף לטובת מנת יתר של וירטואוזיות מצלמת הקולנוע: יש הרבה ריקודים אבל הם מוגשים כשלם תזזיתי, שלא מאפשר להתמקד במרכיביו. הסרט מהודק ומהוקצע מקודמיו אך הוא גם בלתי אישי ובעיקר נראה כמו פרק מורחב של הסדרה 90210 או פרסומת אין סופית למשקה מוגז.
על אף הביקורות השליליות, סרטי "סטפ אפ" הכניסו סכומי כסף משמעותיים, כל אחד יותר מקודמיו (והרי אין סיבה טובה מזו להוצאת חלק נוסף). מבחינת עלילה, הסרט הראשון בו כיכב צ'אנינג טאטום ("לא תשכח", "מג'יק מייק", "רחוב ג'אמפ 21"), היה בעל העלילה החזקה ביותר וגם היחיד עד כה שמתהדר בכך שאחד משחקניו (טאטום עצמו), פרץ בעקבות הסרט. מבחינת איכות הצעדים והריקודים, הסרט השני היה המוצלח בסדרה ובהתאמה, חלק מחבורת הרקדנים שכיכבו בו הפכו מוכרים בעקבות הופעתם וביצועיהם בסרט (אדם סוואני, הוא "מוס" או מארי קודה, שניהם חזרו להופעות אורח בחלק השלישי של הסדרה ומבקרים גם בחלק הנוכחי).
"חיות הדרום הפראי". קווזנה ווליס.
הניסיון לסכם במילים את "חיות הדרום הפראי" מרגיש כניסיון שגוי ואף כזה החוטא לסרט שבאופן ייחודי ומרתק מצליח להביא למסך הקולנוע סיפור שמרכזו אינו עלילה מובנית אלא חוויה. כשמו הלא קונבנציונאלי, כן הוא- אחד הסרטים המעניינים והשונים שעלו לאחרונה על מסכי הקולנוע, דרמת פנטזיה המזמינה את הצופה להביט בעולם דרך עיניים מלאות דמיון נאיבי וראשוני לצד הסתכלות ריאליסטית, קשה ומורכבת. לאורך הסרט יש לשתי נקודות המבט תוקף שווה ערך ולמעשה, האופן נטול המאמץ בו פנזטיה ומציאות ארוגות זו בזו לאורך העלילה הוא ההופך את "חיות הדרום הפראי" לייחודי, מקסים ומרגש.
הסרט מגיע אלינו לאחר שהפך לסרט המדובר ביותר בפסטיבל סאנדנס האחרון, גרף את פרס 'מצלמת הזהב' בפסטיבל קאן, וקטף זכיות נוספות. מעבר לאיכות הסרט עצמו, הסרט הזמין סקרנות נוספת מאחר והבמאי שלו הוא בן זייטלין הצעיר והאלמוני יחסית, שזהו סרטו הראשון. זייטלין עומד גם מאחורי התסריט לצד לוסי אליבר, שכתבה את המחזה "עסיסי וטעים" עליו מבוסס הסרט.
"עלייתו של האביר האפל". כריסטיאן בייל.
לא אהבתי את "עלייתו של האביר האפל". אנשים מתבלבלים בין סרט שעשוי טוב לסרט טוב. כשאני שואל אנשים איך סרט כלשהו והדבר הראשון שהם מדברים עליו הוא הצילום, אני מבין שזה כנראה לא סרט שאני אוהב. כדאי שהסרט ייראה טוב, אבל זה לא הדבר החשוב ביותר. ב"עלייתו של האביר האפל" הסאונד מדהים, כריסטיאן בייל מוצלח בתפקיד הראשי (אלון אבוטבול מופיע הרבה לפניו כד"ר פאוול), וגם: המוסיקה המוצלחת של הנס זימר -כמעט כתבתי "מתנגנת"- רועמת במהלך 160 דקות לפחות מתוך 167 דקות הסרט.
** שימו לב: זוהי ביקורת המיועדת לאנשים שראו את הסרט (עם המון דברים בסוגריים) **
כריסטופר נולאן הוא במאי מוכשר שיודע להעמיד סצנות מוצלחות ולתזמר קטעי פעולה מרשימים. ויש לו רעיונות יפים, אך כתסריטאי -יחד עם אחיו- הוא נכשל שוב ושוב (ב"התחלה" היה רעיון טוב, שוב- עשוי מעולה, אפקטים מרשימים, אך הסיפור לא שירת טוב את הרעיון והיה חסר חוש הומור באופן משווע). "עלייתו של האביר האפל" סובל מעודף דרמטיות, ואני לא מתכוון לחלקים של הלחץ ההגיוני מפצצת האטום (שאליה עוד אגיע), אלא לרגעים שונים בעיקר בתחילת הסרט, כמו – אך ממש לא רק – בדוגמה הזאת: בשיחה הראשונה בין ברוס ויין (כריסטיאן בייל) ללשיוס פוקס (מורגן פרימן). המוסיקה מנסה לרמוז לנו שיש פה מתח אבל אין פה שום כלום, זו שיחת רקע, תרגיעו. זה זה כמו לביים הכנת ביצת עין כסרט אימה, ובסוף הביצה מועברת מהמחבת החמה לצלחת, זהו, זה לא הוסיף שום דבר למתח.
"עלייתו של האביר האפל". כריסטיאן בייל.
"עלייתו של האביר האפל" סומן כבר מזמן (על ידי גופי יח"צ שונים) כ"הלהיט של הקיץ". לכן, הגענו להקרנה מעט ספקנים וציפינו לאוסף פיצוצים גרנדיוזיים ועלילה כפויה ולעוסה. בכל זאת, מדובר בסרט השלישי בטרילוגיה, ומה כבר אפשר לחדש? -אז זהו, שממש טעינו! "עלייתו של האביר האפל", שלא כהרגלם של סרטי המשך, מקפיץ את הטרילוגיה כמה וכמה דרגות מעלה. זהו סרט מעולה: קצבי, מותח, מטריד, אפל ומהנה. כל כך מהנה שבכלל לא תשימו לב שחלפו להן 3 שעות. חובה לראות – ואם לראות אז רק באיימקס (יס פלנט ראשל"צ).
כריסטופר נולאן, שבסוף חודש זה ימלאו לו בסך הכל 42 שנה, ובאמתחתו כבר שוברי קופות רבים ("אינסומניה", "התחלה" וכמובן 2 הפרקים הקודמים בטרילוגיית באטמן, "באטמן מתחיל" ו"האביר האפל"), חוזר עם הפרק האחרון בסדרת הבאטמן שלו. "שלו" כיוון שיש לזכור כי הטרילוגיה האחרונה, שיצר נולאן, שונה ביותר מכל מה שהכרנו בסרטי באטמן הקודמים. נולאן, בניגוד לבמאים אחרים שניסו מזלם, העדיף לקחת את באטמן למקום אחר לגמרי מקודמיו – פחות גרוטסק והרבה יותר ריאליסטי. לדעתנו, בסרט זה, מצליח נולאן להתעלות על עצמו.
"עלייתו של האביר האפל". כריסטיאן בייל, טום הארדי.
"עלייתו של האביר האפל" הוא מותחן פעולה אדיר, וכמעט מפתיע שהצליח להתעלות על הציפיות העצומות שלי. הבמאי והתסריטאי כריסטופר נולן זונח כאן את העיסוקים הפסיכולוגים המעמיקים-יותר שאפיינו את מרבית סרטיו, ומזקק את בחינת האנושות שלו לאלמנט אחד ויחיד: כוחה של תקוה. התוצאה אמנם מופחתת הפתעות ותסבוכות עלילתיות שהיו דומיננטיות מאד בסרטו הקודם בטרילוגיה, אך בתמורה מועצמת באימה ובפחד מפני הגיבור הרע שנראה במבט ראשון כי יש לו הכל: חכמה וכוח פיזי בלתי נדלה.
הבמאי כריסטופר נולן הוא אחד הקולנוענים הצעירים הכי מוצלחים שחיים כיום על פני האדמה. הוא בלט עוד עם "ממנטו" (2000), אך הפריצה הגדולה למיינסטרים הגיעה עם "אינסומניה" (2002) שבו כיכב אל פאצ'ינו. בעוד גיבורי הקומיקס פנו בקולנוע לבידור משפחתי ("אקס-מן", "ספיידר-מן", "הענק" ו"סופרמן חוזר"), איש העטלף קיבל מאולפני האחים וורנר את הטיפול שעבד מצוין בקומיקס: פניה לתוך האפלה. "באטמן מתחיל" (2005) של נולן הציג רף חדש: קולנוע מבוסס קומיקס שכולו דורך בין גבולות ההיגיון בלבד. שום נשיכות עטלף ושום קרינות רדיואקטיביות. כל מה שקורה לברוס וויין אמנם בדוי, אבל אפשרי בתחומי המציאות, ומעצב אותו להיות דמות אביר אפל ומתבודד.