ביקורות קולנוע (עמוד 87)

"חיות הדרום הפראי" – ביקורת

"חיות הדרום הפראי". קווזנה ווליס.

הניסיון לסכם במילים את "חיות הדרום הפראי" מרגיש כניסיון שגוי ואף כזה החוטא לסרט שבאופן ייחודי ומרתק מצליח להביא למסך הקולנוע סיפור שמרכזו אינו עלילה מובנית אלא חוויה. כשמו הלא קונבנציונאלי, כן הוא- אחד הסרטים המעניינים והשונים שעלו לאחרונה על מסכי הקולנוע, דרמת פנטזיה המזמינה את הצופה להביט בעולם דרך עיניים מלאות דמיון נאיבי וראשוני לצד הסתכלות ריאליסטית, קשה ומורכבת. לאורך הסרט יש לשתי נקודות המבט תוקף שווה ערך ולמעשה, האופן נטול המאמץ בו פנזטיה ומציאות ארוגות זו בזו לאורך העלילה הוא ההופך את "חיות הדרום הפראי" לייחודי, מקסים ומרגש.

הסרט מגיע אלינו לאחר שהפך לסרט המדובר ביותר בפסטיבל סאנדנס האחרון, גרף את פרס 'מצלמת הזהב' בפסטיבל קאן, וקטף זכיות נוספות. מעבר לאיכות הסרט עצמו, הסרט הזמין סקרנות נוספת מאחר והבמאי שלו הוא בן זייטלין הצעיר והאלמוני יחסית, שזהו סרטו הראשון. זייטלין עומד גם מאחורי התסריט לצד לוסי אליבר, שכתבה את המחזה "עסיסי וטעים" עליו מבוסס הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"עלייתו של האביר האפל" – ביקורת #3

"עלייתו של האביר האפל". כריסטיאן בייל.

לא אהבתי את "עלייתו של האביר האפל". אנשים מתבלבלים בין סרט שעשוי טוב לסרט טוב. כשאני שואל אנשים איך סרט כלשהו והדבר הראשון שהם מדברים עליו הוא הצילום, אני מבין שזה כנראה לא סרט שאני אוהב. כדאי שהסרט ייראה טוב, אבל זה לא הדבר החשוב ביותר. ב"עלייתו של האביר האפל" הסאונד מדהים, כריסטיאן בייל מוצלח בתפקיד הראשי (אלון אבוטבול מופיע הרבה לפניו כד"ר פאוול), וגם: המוסיקה המוצלחת של הנס זימר -כמעט כתבתי "מתנגנת"- רועמת במהלך 160 דקות לפחות מתוך 167 דקות הסרט.

** שימו לב: זוהי ביקורת המיועדת לאנשים שראו את הסרט (עם המון דברים בסוגריים) **

כריסטופר נולאן הוא במאי מוכשר שיודע להעמיד סצנות מוצלחות ולתזמר קטעי פעולה מרשימים.  ויש לו רעיונות יפים, אך כתסריטאי -יחד עם אחיו- הוא נכשל שוב ושוב (ב"התחלה" היה רעיון טוב, שוב- עשוי מעולה, אפקטים מרשימים, אך הסיפור לא שירת טוב את הרעיון והיה חסר חוש הומור באופן משווע). "עלייתו של האביר האפל" סובל מעודף דרמטיות, ואני לא מתכוון לחלקים של הלחץ ההגיוני מפצצת האטום (שאליה עוד אגיע), אלא לרגעים שונים בעיקר בתחילת הסרט, כמו – אך ממש לא רק – בדוגמה הזאת: בשיחה הראשונה בין ברוס ויין (כריסטיאן בייל) ללשיוס פוקס (מורגן פרימן). המוסיקה מנסה לרמוז לנו שיש פה מתח אבל אין פה שום כלום, זו שיחת רקע, תרגיעו. זה זה כמו לביים הכנת ביצת עין כסרט אימה, ובסוף הביצה מועברת מהמחבת החמה לצלחת, זהו, זה לא הוסיף שום דבר למתח.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"עלייתו של האביר האפל" – ביקורת #2

"עלייתו של האביר האפל". כריסטיאן בייל.

"עלייתו של האביר האפל" סומן כבר מזמן (על ידי גופי יח"צ שונים) כ"הלהיט של הקיץ". לכן, הגענו להקרנה מעט ספקנים וציפינו לאוסף פיצוצים גרנדיוזיים ועלילה כפויה ולעוסה. בכל זאת, מדובר בסרט השלישי בטרילוגיה, ומה כבר אפשר לחדש? -אז זהו, שממש טעינו! "עלייתו של האביר האפל", שלא כהרגלם של סרטי המשך, מקפיץ את הטרילוגיה כמה וכמה דרגות מעלה. זהו סרט מעולה: קצבי, מותח, מטריד, אפל ומהנה. כל כך מהנה שבכלל לא תשימו לב שחלפו להן 3 שעות. חובה לראות – ואם לראות אז רק באיימקס (יס פלנט ראשל"צ).

כריסטופר נולאן, שבסוף חודש זה ימלאו לו בסך הכל 42 שנה, ובאמתחתו כבר שוברי קופות רבים ("אינסומניה", "התחלה" וכמובן 2 הפרקים הקודמים בטרילוגיית באטמן, "באטמן מתחיל" ו"האביר האפל"), חוזר עם הפרק האחרון בסדרת הבאטמן שלו. "שלו" כיוון שיש לזכור כי הטרילוגיה האחרונה, שיצר נולאן, שונה ביותר מכל מה שהכרנו בסרטי באטמן הקודמים. נולאן, בניגוד לבמאים אחרים שניסו מזלם, העדיף לקחת את באטמן למקום אחר לגמרי מקודמיו – פחות גרוטסק והרבה יותר ריאליסטי. לדעתנו, בסרט זה, מצליח נולאן להתעלות על עצמו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"עלייתו של האביר האפל" – ביקורת #1

"עלייתו של האביר האפל". כריסטיאן בייל, טום הארדי.

"עלייתו של האביר האפל" הוא מותחן פעולה אדיר, וכמעט מפתיע שהצליח להתעלות על הציפיות העצומות שלי. הבמאי והתסריטאי כריסטופר נולן זונח כאן את העיסוקים הפסיכולוגים המעמיקים-יותר שאפיינו את מרבית סרטיו, ומזקק את בחינת האנושות שלו לאלמנט אחד ויחיד: כוחה של תקוה. התוצאה אמנם מופחתת הפתעות ותסבוכות עלילתיות שהיו דומיננטיות מאד בסרטו הקודם בטרילוגיה, אך בתמורה מועצמת באימה ובפחד מפני הגיבור הרע שנראה במבט ראשון כי יש לו הכל: חכמה וכוח פיזי בלתי נדלה.

הבמאי כריסטופר נולן הוא אחד הקולנוענים הצעירים הכי מוצלחים שחיים כיום על פני האדמה. הוא בלט עוד עם "ממנטו" (2000), אך הפריצה הגדולה למיינסטרים הגיעה עם "אינסומניה" (2002) שבו כיכב אל פאצ'ינו. בעוד גיבורי הקומיקס פנו בקולנוע לבידור משפחתי ("אקס-מן", "ספיידר-מן", "הענק" ו"סופרמן חוזר"), איש העטלף קיבל מאולפני האחים וורנר את הטיפול שעבד מצוין בקומיקס: פניה לתוך האפלה. "באטמן מתחיל" (2005) של נולן הציג רף חדש: קולנוע מבוסס קומיקס שכולו דורך בין גבולות ההיגיון בלבד. שום נשיכות עטלף ושום קרינות רדיואקטיביות. כל מה שקורה לברוס וויין אמנם בדוי, אבל אפשרי בתחומי המציאות, ומעצב אותו להיות דמות אביר אפל ומתבודד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המשגיחים" – ביקורת

"המשגיחים". מימין: איציק גולן, רועי אסף וגל פרידמן.

"המשגיחים" נותן לקהל הצופים המקומי מנוחה מיוחלת כל כך מכל הצילומים הדוממים, נטולי כל קול, והארוכים כגלות, שכל כך אופיניים בקרב סרטי הביכורים של הקולנוע הישראלי. סוף סוף מזה זמן רב, סרט ראשון לקולנוען ישראלי שכולו זורם ופעיל, משעשע במכוון ולא ב'מודעות עצמית' או מתוך מבוכה על התקציב, ונמצא כל כך פה, בישראל.

על הכתיבה והבימוי אמון מני יעיש, בת-ימי בוגר בית הספר מנשר עם שני סרטים קצרים באמתחתו – בשניהם שיחק כוכב הסרט העלילתי הראשון שלו, רועי אסף. סרט הגמר שלו ממנשר, "אליקו" הוקרן בין היתר בפסטיבל ירושלים 2008, וסרטו הקצר השני "חניה בדם" שהופק במסגרת "תל אביב לוקיישן", זכה בציון לשבח מפסטיבל הסטודנטים תל אביב 2010. יעיש גדל על סרטים של ואן דאם וצ'אק נוריס, וניתן לראות את הגוזמות המשעשעות שהיו דומיננטיות בסרטים שלהם, גם אצלו – דוגמת קליעות מדויקות של מחבטי בייסבול, כאילו היו אילו כוכבי-הטלה של נינג'ות, והמטילים אותם התאמנו כל חייהם על הדיוק המושלם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ספיידרמן המופלא" – ביקורת #3

"ספיידרמן המופלא". אנדרו גארפילד.

אילו היה צדק בעולם, "ספיידרמן המופלא" היה הסרט הראשון שכולנו היינו רואים בכיכובו של איש העכביש, וסאם ריימי היה נשאר לביים סרטים טראשים קטנים לקהלו היעודי, ולא מביים את הסרט הראשון של הדמות רק לפני עשר שנים. ל"ספיידרמן המופלא" יש את כל המרכיבים של סרט קומיקס מנצח: הוא מענין, מרגש, לא אינפנטילי מדי, מהוקצע, מלהיב ואפילו מותח. אבל סרט הספיידרמן גרסת 2012 סובל מעמדת נחיתות, מפני שהוא מביא לנו שוב את אותה הדמות, עם אותו סיפור רקע ועם אותה אוירה, כך שהקהל מתקשה להבין על שום מה הוא נדרש הפעם לשלם על הצפיה בקולנוע.

בשנת 2000, עלה לאקרנים "אקס-מן" ופתח עם סכום גבוה במיוחד לאותה העת בקופות בארה"ב: 54.5 מיליון דולרים. כל כך גבוה, שהוא היה הרווח השלישי הכי גבוה באותה השנה (בפער של פחות מארבעה מיליון דולרים מהסרט הכי רווחי באותה השנה, ובפער של עשרה מיליון מהסרט הרביעי הכי רווחי באותה השנה). אולפני מארוול, שעמדו מאחורי הקומיקס והסרט, הבינו מ'טבילת האש' שיש ביקוש לסרטי קומיקס עם הדמויות שלהם, ומאותו הרגע כבר תיזמנו סרטים עבור "איירון מן", "הענק", "קפטן אמריקה", "ספיידרמן" ואחרים. הראשון שיצא לפועל הוא "ספיידרמן", ומי שנבחר לביימו היה במאי הטראש סאם ריימי. היה זה ענין לכשעצמו, משום שאת "אקס-מן" ביים במאי עם תו תקן של איכות – בריאן סינגר ("החשוד המיידי"). אפשר לומר שריימי פתח את הטרנד של במאים-שרגילים-לתקציב-נמוך-ומקבלים-תקציב-ענק-כדי-לביים-סרט-קומיקס. הטרנד אגב נמשך ומצליח גם היום, כאשר "הנוקמים" בבימויו של ג'וס ווידון, הפך לסרט השלישי הכי מצליח בהיסטוריה בארה"ב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אמיצה "- ביקורת #2

"אמיצה".

סרטי האנימציה של פיקסר מצליחים לבלוט בשלל הסרטים המצוירים הרבים המוקרנים מידי שנה בבתי הקולנוע. "אמיצה", הסרט ה-13 שלהם, אינו מהסרטים הטובים ביותר שלהם, אך הוא מבדר ומעניין, הוא יפה לעיניים והוא עולה על לא-מעט סרטים לא-מצוירים של ימינו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אמיצה" – ביקורת #1

"אמיצה".

תחום האנימציה לא היה אותו הדבר ללא חברת פיקסר, ובקיץ הזה היא מוכיחה זאת שוב ומביאה למסך הגדול את הסרט "אמיצה". הסרט – המתאר את עלילותיה של נסיכה סקוטית אדומת שיער – סוחף, לא שגרתי, מרגש ומצחיק כמו שסרט אנימציה יכול וצריך להיות. מאחר והפעם בחרו פיקסר בעלילה שלרוב שמורה לסרטי דיסני, ניכר בסרט קו רך ועדין והתוצאה מתאימה בהחלט לגילאים צעירים אך גם מומלצת למבוגרים שאוהבים אנימציה ובליבם עוד שמורה פינה לסיפורים המלאים תום וסוף טוב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"שם פרטי" – ביקורת

"שם פרטי".

ארבעה חברי ילדות מתכנסים בסלון פרזיאי לארוחת ערב ופטפוטים. זהו הבסיס לקומדיה הצרפתית המצליחה "שם פרטי", סרט חכם ומשעשע שהפשטות היא הקסם שבו. הצופה מוזמן ללוות את ארבעת החברים, אליהם מצטרפת בהמשך אשת אחד מהם, ולהיות כזבוב על הקיר במפגש חם וסוער בו נושאי שיחה ורגשות מתחלפים תדיר. ברגע שמתרגלים לעובדה שהסרט הוא למעשה הזמנה לקחת חלק בפטפוטי ארוחת הערב הביתית של קבוצת חברים ואין בו התרחשות של ממש, מובטחים הנאה רבה וחיוך שכמעט ולא עוזב את השפתיים.

מאחורי "שם פרטי" עומדים שני היוצרים הצרפתים אלכסנדר זה לה פאטאלייר ומתייה דלארפור. השניים כתבו יחד את "שם פרטי" כמחזה, שכיכב בהצלחה על במות צרפת ואף הוצג בארץ בבית ליסין בכיכובם של דב נבון וליאור אשכנזי. בעיבוד המחזה למסך הקולנוע, ארבעה מתוך חמשת שחקני הקאסט הבימתי המקורי משתתפים גם בסרט, עובדה שיחד עם היצמדות ההתרחשות לערב אחד בסלון אחד, נותנת לסרט ניחוח תיאטרלי- לחיוב ולשלילה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

וודי אלן… מחשבות בעקבות הצפייה ב"לרומא באהבה"

"לרומא באהבה". וודי אלן.

יש סרטים שאני חייב לראות, לא בשל חובה מקצועית, אלא כהתניה. כזה הוא סרטו השנתי של וודי אלן. ראיתי סרטים של וודי אלן מאז שהייתי בגיל שלא ברור לי היום מה הבנתי מהם. לפני שהייתי בן 11 וראיתי את "אליס" בקולנוע, ראיתי סרטים שלו בטלוויזיה. צפיתי בסרטיו הטובים פעמים רבות מאוד. ברשותי שלושה ספרים של דברים שפרסם בכתבי עת שונים, כולל "הניו יורקר", ויש לי תקליט של ערב סטנד-אפ שלו. יש לו חלק נכבד בעיצוב חוש ההומור שלי. אני מעריץ גדול שלו ובעתיד הקרוב אצפה שוב ב""הרומן שלי עם אנני", "מנהטן", "שושנת קהיר הסגולה" או סרט אחר, פחות מושלם, שלו.

בזמנו ביקש וודי אלן לגנוז את "מנהטן" (1979) המושלם כי חשב שהוא איום; אחרי מספר ימי צילום עם מייקל קיטון ("באטמן") בתפקיד הדמות שיוצאת מהסרט ב"שושנת קהיר הסגולה" (1985) אלן פיטר אותו והחליף אותו עם ג'ף דניאלס; הוא חתך שליש שצילם ב"פשעים ועבירות קלות" (1989) וצילם קטעים אחרים במקום כל מה שהוצא (בין השחקנים בחלק הזה היו השחקניות שון יאנג ודריל האנה). אני מעדיף לא לחשוב שהוא נעשה עצלן, אך בסרטים רבים שלו בחמש עשרה השנים האחרונות יש הרגשה שצילמו גרסה ראשונית של תסריט שהיה צריך עוד כמה שכתובים ואולי אין מישהו בסביבתו שחש בנוח להגיד לו: "אולי תעבור על זה שוב, אתה בטוח שאתה רוצה לצלם את זה?"

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ספיידרמן המופלא" – ביקורת #2

"ספיידרמן המופלא".

10 שנים בדיוק לאחר הפעם הראשונה שסדרת הקומיקס ספיידרמן עובדה לקולנוע, חוזר איש העכביש בשנית ומתחיל הכל מהתחלה. "ספיידרמן המופלא" מציג שוב את סיפורו של הנער פיטר פרקר והאופן בו הפך לגיבור על. בניגוד לסרט המקביל לו שיצא לפני עשור, הפעם הדגש הוא על הפן האנושי של הדמויות והעלילה מוקפדת יותר ומציעה עומק רגשי ורגעים שלרוב מאפיינים קומדיה רומנטית. מאחר ואלה משולבים בז'אנר הרפתקאות ופנטזיה, העובדה שהעלילה ידועה מראש מכבידה פחות מהצפוי והתוצר הסופי לא רק מעמיק וחכם יותר מקודמיו אלא גם מהנה.

מאחר וסדרת סרטי ספיידרמן האחרונה הייתה להיט קולנועי שהסתיים רק לפני 5 שנים, הסיבה להתחלת הסאגה מחדש אינה ברורה ומחייבת את יוצרי הסרט הנוכחי להוכיח כי יש הצדקה לגשת לקולנוע ולצפות שוב בסיפור מוכר. אולי זו הסיבה לכך שבניגוד לסדרות גיבורי על רבות שמגיעות לאחרונה לקולנוע, "ספיידרמן המופלא" מבקש להרוויח את קיומו ביותר מסצינות קרב. התסריט חכם, מוקפד ורגיש וכאמור מקדיש מקום לא מבוטל לרגעים קומים רומנטיים, אותם ניתן אולי להסביר על ידי כך שהפעם הבמאי הוא מארק ווב, מי שביים גם את "500 ימים עם סאמר".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ספיידרמן המופלא" – ביקורת #1

"ספיידרמן המופלא". אנדרו גארפילד.

לא התכוונתי להשוות בין "ספיידרמן" (2002) המשעמם עם טובי מגוויר ל"ספיידרמן המופלא" החדש, אך זה בלתי נמנע במקרה הזה. במקום סרט רביעי בסדרה המצליחה במיוחד בבימוי סאם ריימי ובכיכובם של טובי מגוואייר וקירסטן דאנסט, הוחלט לאתחל את סדרת הסרטים על גיבור-העל המפורסם (שלישי רק לסופרמן ולבאטמן) עם במאי אחר (מארק ווב, הבמאי של "500 ימים עם סאמר") ושחקנים צעירים. על פניה, לא החלטה רעה בהכרח.

אז נראה שוב את פיטר פרקר עובר לגור עם דודיו, עכביש עוקץ אותו, איך הוא "הופך" לספיידרמן, נלחם בפושעים ברחוב, מסתיר את זהותו ומתפרסם בציבור. זה בסדר וצפוי, אך הבעיה במקרה הזה: הכול דומה מדי למה שראינו בסרט מלפני עשור. אמנם כל השחקנים מוצלחים, אך קשה למצוא הצדקה אמיתית לסרט הזה מלבד הידיעה שהשם "ספיידרמן" שווה שובר קופות מובטח שיכניס מאות מיליוני דולרים, וזה כל מה שמעניין אותם ("אותם" שווה המפיקים, האולפנים בארצות הברית).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »