ביקורות קולנוע (עמוד 87)

"בחזרה למשחק" – ביקורת #1

"בחזרה למשחק". קלינט איסטווד, איימי אדמס.

"בחזרה למשחק". קלינט איסטווד עם איימי אדמס.

"בחזרה למשחק" הוא לא עוד סרט בייסבול על קבוצה מפסידנית ('אנדרדוג', במונח המקצועי) שאיכשהו עושה את הבלתי אפשרי ובסוף הסרט זוכה באליפות. זהו סרט על משחק הבייסבול עצמו, תמצית החיים של אנשים מסוימים – אהבתם האינסופית. אפשר לקרוא לסרט הזה "שיר אהבה לבייסבול", ואין ספק שמי שחי ונושם את הספורט הזה (בעיקר אמריקאים, מה לעשות), יעריך את כל המחוות הקטנות (וגם הגדולות) ששזורות לאורכו.

"בחזרה למשחק", "Trouble With The Curve" במקור, הוא הסרט הראשון שבו קלינט איסטווד מככב מבלי לביים, מאז 1993. אנחנו ציפינו בכלל לסרט שכן איסטווד מביים, ועל כן גם ציפינו לסרט ראוי; ובעוד הבימוי של רוברט לורנס לא איכזב – לא ניתן לומר את אותו הדבר על הופעתו של איסטווד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בתוך הבית" – ביקורת

"בתוך הבית". ארנסט אומהור.

"בתוך הבית". ארנסט אומהור.

השאלה 'מהי חווית כתיבה?' עומדת במרכזו של הסרט "בתוך הבית" של פרנסואה אוזון. הסרט מוגדר כמותחן אך מאחר ועיסוקו הוא בחינת האופן בו אנו מתארים את המציאות ולאו דווקא הצגת פיסת מציאות כלשהי, העלילה המותחת הנה רק אמצעי. העיסוק האמיתי של הסרט הוא רתימת הצופה לבחינת האופן בו אנו מספרים סיפור והתוצאה היא סרט משעשע ולא שיגרתי אך גם כזה שמתמיד להשאיר את הקהל בעמדתו כצופה חיצוני ולא מאפשר לו לשקוע לתוך היצירה.

פרנסואה אוזון הוא מהבמאים והתסריטאים הצרפתים הבולטים כיום ("פוטיש – אישה – צעצוע", "8 נשים"). נטייתו לספק נקודת מבט יחודית ונטולת מעצורים על יחסים הכנתה לו מעמד כילד הרע של הקולנוע הצרפתי והוא מוכר גם כבמאי המקפיד לשלב סאטירה והומור חד בסרטיו. מבחינה זו "בתוך הבית" אינו יוצא דופן אך מה שמייחד אותו הוא העמדה שאוזון נוטל בו – הוא אינו מציג בפני הצופה נושא ומזמין אותו לחשוב עליו, כפי שעשה עם "בריכת שחייה", סרט נוסף שלו העוסק בחווית הכתיבה, אלא הוא מצליח לקחת את הצופה יחד עמו להתלבטות אקטיבית בנושא.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דמדומים 4: שחר מפציע – חלק 2" – ביקורת

"דמדומים 4: שחר מפציע - חלק 2". קריסטן סטוארט, רוברט פטינסון.

"דמדומים 4: שחר מפציע – חלק 2". קריסטן סטוארט, רוברט פטינסון.

"דמדומים 4: שחר מפציע – חלק 2" הוא סרט מפתיע במתח והאימה שהוא מייצר, וכנראה האפקטיבי ביותר בסדרה עבור קהל יעד משני המינים. מדובר בסיום הולם בהחלט לסדרת הסרטים הרומנטית לנוער, גם אם התסריט התפזר הרבה יותר מדי.

זהו הסרט השני שביל קונדון ("נערות החלומות", "קנדימן 2") מביים בסדרת "דמדומים" המצליחה, והוא מצליח למתוח כאן את החבל כמו שאיש לא עשה בסדרת סרטי נוער מוכוונת-המין-הנשי, שאני מצליח לזכור. להבדיל מסדרת סרטי "הארי פוטר", שנפתחה ב-2001 עם שחקנים-ילדים צעירים-ביותר ונסתיימה עשר שנים מאוחר יותר כשגם הקהל וגם השחקנים התבגרו מאד; "דמדומים" אפילו לא ארכה חצי מהטווח הזה.

כך, עוצמת המתח והאימה שמשרה קונדון בסרט האחרון מצליחה להפתיע, ובהתאם, אמנע מלקלקל לצופים שעוד לא ראו בתיאור מעשי האלימות הנוראים שעולים על המסך. בואו רק נאמר שיתדות כסף שהופכים את הערפדים לאבק והיו פופולרים בעלילות ערפדים אחרות ("באפי"! "באפי"!), לא השתתפו בעלילה של "דמדומים 4.2".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ארץ יבשה" – ביקורת

"ארץ יבשה". שיה לה'בוף.

"ארץ יבשה". שיה לה'בוף.

"ארץ יבשה" אינו סרט משעמם במיוחד, אך גם אינו סרט מענין במיוחד. האמריקאים מסרבים להניח לתקופת היובש שאסרה על מכירת משקאות אלכוהולים בארה"ב, וממשיכים להערים סדרות וסרטים תקופתיים שיעסקו בנושא, ויהיו יבשים בהתאם.

על "ארץ יבשה" המתרחש בעשור השלישי-רביעי של המאה העשרים בארה"ב, אחראים שני אוסטרלים: הבמאי ג'ון הילקוט, והתסריטאי-מוסיקאי ניק קייב, שכבר עבדו יחד בסרט "ההצעה" (2005). הילקוט ביים את כל שלושת הסרטים שכתב קייב, בדרך כלל ידוע כמוסיקאי מוערך, ובין השני לשלישי גם הספיק לביים את הסרט "הדרך", שגרף כמה וכמה תשבוחות, אך לטעמי היה יבש לא פחות מ"ארץ".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פרנקנוויני" – ביקורת

"פרנקנוויני".

"פרנקנוויני".

"פרנקנוויני" הוא סרט סטופ-מושן (stop motion, שבו עוסקים אנשים בעלי הסבלנות הגדולה בעולם, ולפיו מזיזים בובות במילימטרים ספורים בכל פעם כדי ליצור תנועה רציפה של סרט), שיטה שבה יש לטים ברטון ניסיון כבמאי "חתונת רפאים" וכמפיק "הסיוט שלפני חג המולד" ו"ג'יימס והאפרסק הענק". הסרט נראה מדהים, ויש בו תנועות מצלמה יפות, אפקטים ודמויות מצחיקות עד שלגמרי שוכחים שמדובר בבובות קטנטנות בשחור-לבן. "פרנקנוויני" הוא סרט טים ברטון טיפוסי, עם לא מעט הומור. השעה הראשונה שלו נהדרת, ואז יש עוד 25 דקות.

יש מעט מאוד במאים עם סגנון ייחודי וקל לזיהוי כמו זה של טים ברטון. מספיק לראות פריים מסרט ולדעת שזה סרט שלו. בשנים הראשונות העיצוב שירת את הסיפורים והסרטים שלו: "ביטלג'וס", "באטמן", "המספריים של אדוורד" ועד "סליפי הולו". אך בשנים האחרונות ההשקעה בעיצוב עלתה על איכות הסרטים: "אליס בארץ הפלאות", "צ'רלי בממלכת השוקולד", "צללים אפלים".

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הורג אותם ברכות" – ביקורת

"הורג אותם ברכות". בראד פיט.

"הורג אותם ברכות". בראד פיט.

טרנטינו וגיא ריצ'י הלכו לים ולמען האמת בסרטו החדש של אנדרו דומיניק "הורג אותם ברכות", שניהם טבעו ואיש לא נשאר. מציאות פוליטית מזויפת ומצב כלכלי קשה אמורים היו להיות הרקע לסרט נושך ומטאפורי, אך רצונות לחוד ומציאות לחוד, ובסופו של דבר מדובר בדרמת פשע שמתחילה טוב ומסתיימת בצורה כל כך פשטנית וחסרת פשר, שייתכן ואין טעם להתחיל לצפות בה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גן עדן" – ביקורת

"גן עדן".

"גן עדן".

ישראליות מלאה בסטיראוטיפים, עדות ומגזרים מציפה את "גן עדן", סרטו הדוקומנטרי החדש של הבמאי רן טל. במשך יותר משנה עקב טל אחר קהל המבקרים המגוון בבריכת הסחנה ונתן למצלמה לקבץ אותם למציאות אחת שהיא קודם כל ישראלית ויותר מהכל אנושית. בעזרת צילומים מרהיבים וצנועים, סיפורים אישיים והרבה שתיקות, מצליח טל לחשוף את הישראליות העממית במערומיה ובד בבד להעניק לה חסד נדיר ורכות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סקייפול" – ביקורת

"סקייפול". דניאל קרייג.

"סקייפול". דניאל קרייג.

הסרט ה-23 בסדרה של סוכן 007 ג'יימס בונד, "סקייפול", מתהדר סוף סוף בעלילה, דיאלוגים מעניינים, ודמויות קצת יותר מורכבות מאשר מכונות יריה. ההדר הזה מחוויר מאד כאשר מתברר כי הסרט לא סתם הושפע מ"האביר האפל", אלא ממש מחקה אותו בכל המרכיבים החשובים בעלילה.

"סקייפול" הוא לא רק חגיגת 50 השנים של ג'יימס בונד בקולנוע ("ד"ר נו", 1962), אלא נקודת מפנה בתולדותיה הקולנועיות של הדמות. לא עוד סרטים עם דמות קולית שהגברים רוצים לחקות והנשים רוצות שתהיה להן. מעכשיו דעו שלדמות יש עומק והיסטוריה, והסרט החדש הוא ההיפך הגמור מ"קוואנטום של נחמה" (2008) עמוס האקשן ונטול כל דבר אחר (כמו סיפור). "סקייפול" מגיע לאקרנים ארבע שנים אחרי "קוואנטום", בשל הצרות הכלכליות של אולפני MGM, שהכריזו בדרך על פשיטת רגל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"העיתונאי" – ביקורת

"העיתונאי". זאק אפרון.

"העיתונאי". זאק אפרון.

יש באנגלית את המושג "זבל לבן" (white trash) שמתייחס לאנשים לבנים ממעמד נמוך הגרים בדרום ארצות הברית. סרט על אנשים מהאוכלוסיה הזאת יכול להיות מהוגן, לא נצלני ולא מטופש, אך כזה הוא "העיתונאי" – סרט זבל (לבן).

במאי הסרט לי דניאלס, ביים גם את "פרשס", זוכה פסטיבל סאנדאנס, שזכה באוסקר על תסריט מעובד ושחקנית משנה. הסרט ההוא עסק בהתעללות קשה שעברה ועוברת נערה שחורה צעירה וקהת חושים למה שעובר עליה, וכך גם אני הרגשתי בשעת הצפייה ב"פרשס": לא נגע ללבי סיפורה של הגיבורה. ב"העיתונאי" אין אפילו ניסיון לרגש. הסרט עוסק, כביכול, באסיר נידון למוות שנלחמים על הוכחת חפותו, אך כמו שלאסיר לא ממש אכפת מכך, כך גם לצופים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"למלא את החלל" – ביקורת

"למלא את החלל". הדס ירון.

"למלא את החלל". הדס ירון.

"למלא את החלל" הוא סרט מרגש ומעניין, שמכיל תצוגות משחק, בימוי ומצלמה נפלאים, ונעכר רק בשל ההישענות הבלעדית על לבטיהן של הדמויות הראשיות, החוזרים ומשתנים בכל רגע של העלילה, לפעמים מבלי סיבה מספקת. הוא כמעט חף מהביקורתיות שרבים ודאי דורשים לראות בסרט על מגזר שונה ומקובע בדרך כלל (כפי שגם מוצג בסרט), אך קשה לצפות לאלמנט כזה בסרט שהיוצרת שלו היא חוזרת בתשובה שנמשכה לתוך העולם הזה 'מבחוץ', ומבקשת לפנות לכל הקהלים בסרט שלה.

מאחורי "למלא את החלל" עומדת רמה בורשטין, כאמור חוזרת בתשובה. היא נולדה בארה"ב, אך סיימה את לימודיה בבית הספר לקולנוע סם שפיגל עוד בשנת 1994. זמן קצר לאחר מכן חזרה בתשובה, נישאה, גידלה ילדים, והחלה ללמד קולנוע במגזר הדתי. היא יצרה סרטים עלילתיים ותיעודיים קצרים לנשים חרדיות, ו"למלא" הוא סרטה הארוך הראשון. היא הצליחה לגייס לעזרתה בסרט תמיכה מקרן הקולנוע הישראלי, מקרן אבי חי וממכון סאנדנס; וכמה שחקנים בולטים ואיכותיים מאד, בינהם יפתח קליין, עירית שלג ורזיה ישראלי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כמה טוב להיות פרח קיר" – ביקורת

"כמה טוב להיות פרח קיר". אמה ווטסון עם לוגאן לרמן.

"כמה טוב להיות פרח קיר". אמה ווטסון עם לוגן לרמן.

היום כבר לא כותבים שירים על אהבה וגם כמעט ולא עושים סרטי התבגרות שאינם מוצפים בקצב תזזיתי או דרמטיות כבדה. לעומת אלה, נעים לפגוש בדרמה הרומנטית "כמה טוב להיות פרח קיר", שבכל זאת מצליחה להציע חוויה תמימה יחסית ונעימה למדי. העלילה עוקבת אחר סיפור התבגרותו של צ'ארלי, נער צעיר ורדוף, שבעזרת חבריו יבין כמה דברים על החיים ואופן ההתמודדות עמם. על אף שהסרט רחוק מלהיות מבריק או מוקפד, הוא בהחלט נוגע ומרגש.

עלילת "כמה טוב להיות פרח קיר" מבוססת על ספרו של סטפן צ'בוסקי, שגם ביים וכתב את התסריט לסרט. עבור צ'בוסקי זה הסרט המצליח הראשון שיצא תחת ידיו, ומבחינה זו לא נראה כי יש בו הבטחה גדולה לעתיד. מאמץ התסריט לספק שנינויות ואמירות אינטליגנטיות ניכר למדי וכך איכות החוויה נפגמת. בנוסף, מניעי הדמויות לא ברורים לגמרי והדיאלוגים אינם תמיד קוהרנטים ואף קטועים לעיתים. גם כבמאי לא נרשמת לזכות צ'בוסקי הצלחה, במיוחד לאור הזרימה המסורבלת והאחדות הכמעט מוחלטת של משחק בינוני מקאסט שעל הנייר הוא טוב למדי. למזלו של צ'בוסקי, "כמה טוב להיות פרח קיר" הוא מקרה מובהק בו השלם עולה על סכום חלקיו וכך, על אף אוסף מרכיבים שאינם מרשימים, יש בסרט קסם עקבי שמבטיח חוויה סופית של הנאה מתוקה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המאסטר" – ביקורת

"המאסטר".

"המאסטר".

סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון, "המאסטר", הנו סרט שכל חלק בו נוצר על ידי אומן מוכשר ביותר בתחומו כך שהתוצר הסופי הנו יצירה איכותית ביותר, גם אם לא קלה לצפייה. הסרט מציג את המציאות האמריקאית לאחר מלחמת העולם השנייה כפי שזו משתקפת ממפגש בין שני גברים קיצוניים ואקסצנטריים- האחד חייתי והשני רוחני, ומהמסע שיעברו יחד. התכנים בהם עוסק המאסטר הנם מעניינים ומעוררי מחשבה אך העובדה כי הסרט כולו אינטנסיבי וכבד יוצרים חווית צפייה לא פשוטה ולעיתים מעיקה. לצד זאת, אין ספק שזה סרט חובה לכל מי שרוצה ללמוד כיצד ליצור סרטים, כיצד לצלם אותם, איך לטעת בהם מוזיקה שתקבל קול משמעותי ויותר מהכל, זהו סרט חובה לכל מי שרוצה לדעת כיצד נראה משחק פנומנלי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »