ביקורות קולנוע (עמוד 18)

"כאילו אין מחר" – ביקורת: מנות יתר של סקס, סמים וקלוז-אפים שמובילות לאדישות

"כאילו אין מחר". דין מורישניקוב, ישראל אוגלבו.

"כאילו אין מחר". דין מורישניקוב, ישראל אוגלבו. צילום: ניצן גלעדי.

"כאילו אין מחר" של ניצן גלעדי ("חתונה מנייר" המוצלח) מבטיח להיות "יצירה בועטת ונועזת" ובפועל מתגלה כסרט שמורכב ממנות יתר של סקס, סמים וקלוז אפים, כך, שבסופו של דבר, הצופה נשאר אדיש למתרחש מולו.

עלילת הסרט, שעולה השבוע על המסכים, עוקבת אחר גיא ההומוסקסואל (ישראל אוגלבו) וידידתו הצמודה ג'וי (מורן רוזנבלאט), ביום שבו מתרחש פיגוע בזמן מצעד הגאווה בו שניהם השתתפו. מבוהלים עד מעמקי נשמתם, הם נסים אל דירתו של גיא ומגלים את דן, בחור כבן גילם, מכווץ בחדר המדרגות לאחר הטראומה שחווה בפיגוע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הסודות של אבי" – ביקורת: ילדים עשוים להתחבר לסרט באופן טוטלי

"הסודות של אבי".

"הסודות של אבי".

"הסודות של אבי" הינו סרט אנימציה, בהפקה בלגית-צרפתית ובבימויה של ורה בלמון, המבוסס על הרומן הגראפי "הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא", פרי עטו ומכחולו של המאייר והקרקטוריסט הישראלי, מישל קישקה, ומוצג כעת בפסטיבל הקולנוע היהודי המתקיים בירושלים.

עלילת הסרט עוסקת בביוגרפיה האישית והמשפחתית של מישל קישקה, החל בילדותו בשנות ה-50 וה-60 בבלגיה, כשאביו, שהיה ניצול שואה, מסתיר ממנו ומאחיו הקטן, שארלי, את עברו בתקופת מלחמת העולם השניה, ואת העובדה שהיה כלוא במחנה ריכוז.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אווטאר: דרכם של המים" – ביקורת: שעתיים של שעמום ואז שעה אחרונה מסעירה

"אווטאר 2: דרכם של המים".

"אווטאר 2: דרכם של המים".

"אווטאר: דרכם של המים" מגיע לקהל עמוס בציפיות שכמעט ולא ניתן לעמוד בהן. הוא בו-זמנית מצליח ונכשל במשימה הזאת. התוצאה מוזרה ביותר: סרט לא מספיק טוב שכדאי מאוד ללכת לראות בקולנוע.

13 שנים חלפו מאז יצא הסרט הראשון. סרטי ההמשך המוכרזים היו אמורים לצאת כבר מזמן אבל נדחו שוב ושוב. גיבורי העל של "מארוול" השתלטו על הקולנוע והעולם הקולנועי שבו עולה "אווטאר" השני אינו אותו עולם של הסרט הראשון, כשפעלולי המחשב נמצאים בכל פינה ומאיימים להפוך את "אווטאר 2" לסתם עוד סרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מילה שלה" – ביקורת #2: הפרשה שהביאה את MeToo# מועברת בצורה רגישה ומכבדת

"מילה שלה". זואי קזן, קארי מוליגן.

"מילה שלה". זואי קזן, קארי מוליגן.

"מילה שלה" הוא סרט דרמה המבוסס על סיפור אמיתי על שתי העיתונאיות החוקרות של מערכת הניו יורק טיימס שפרסמו לראשונה את פרשת הארווי ויינשטיין, שהובילה לבסוף לתנועת "גם אני" (#MeToo) ולמאסרו. כיוון שמדובר בסיפור בעל פרופיל גבוה מהעבר הלא רחוק, רוב הצופים יודעים איך הוא מסתיים, ולכן המיקוד הוא בכוח ובתעוזה של השתיים והלחצים שבהם היו צריכות לעמוד כדי להביא את הסיפור אל האור. הסיפור מועבר בצורה רגישה, מכבדת כלפי הקורבנות ובשום אופן לא שמאלצית. בחירה מצוינת לכל אוהבי הדרמה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הפייבלמנים" – ביקורת: כמו דפדוף באוסף זכרונות

"הפייבלמנים". מישל וויליאמס, גבריאל לבל, פול דנו.

"הפייבלמנים". מישל ויליאמס, גבריאל לבל, פול דנו.

סטיבן ספילברג הוא אחד הבמאים הידועים בעולם כבר עשרות שנים. "הפייבלמנים", סרטו האוטוביוגרפי (שהוא כתב יחד עם טוני קושנר, וביים), מתחיל בפעם הראשונה שסם (=סטיבן) הולך לבית קולנוע. הוא הבן הבכור במשפחה והוא יושב בין אביו ואמו. הוא מתרשם עמוקות מסצנת תאונת הרכבת בסרט "ההצגה הגדולה בתבל" של ססיל בי. דה-מיל (שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר). ב"הפייבלמנים", למרבה הצער, אין רגע כה מרשים שמותיר חותם על הצופה, ייחרט בתולדות הקולנוע ויזכה למחוות ולפרודיות כמו הנערים על האופניים שעולים לאוויר ב"אי-טי", האדוות בכוס המים במכונית מצעדי הטי-רקס ב"פארק היורה", כל קטע הפתיחה של "שודדי התיבה האבודה", צילום התקריב על השריף ברודי על החוף ב"מלתעות" ועוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" – ביקורת: יותר פארסה ממתח

"רצח כתוב היטב 2: תעלומה יוונית". דניאל קרייג, אדוארד נורטון.

"רצח כתוב היטב 2: תעלומה יוונית". דניאל קרייג, אדוארד נורטון.

ז'אנר סרטי הבלש הפרטי הספרותי, שהגיע לשיא הפופולריות שלו בשנות ה-70 וה-80 ונמוג בעשורים שלאחר מכן, עושה קאמבק נאה בשנים האחרונות, וכעת מגיע אלינו סרט ההמשך ל"רצח כתוב היטב" המצליח והמוצלח. הבעיה היא שההמשך "רצח כתוב היטב 2: תעלומה יוונית" כבר הרבה פחות מוצלח מקודמו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"התפריט" – ביקורת: החידוש הצורני מתברר כשגרתי וצפוי

"התפריט". רייף פיינס.

"התפריט". רייף פיינס.

"התפריט" מתיימר להיות יצירה עם אמירה יחודית, אבל האמירה שלו שחוקה וגם אופן הביטוי שלה הפך מזמן לשגרתי. מה שנשאר זה סרט תפל מאוד.

הסרט מספר על ארוחת ערב במסעדת בוטיק יוקרתית שנמצאת על אי. כל ערב מתכנסים במקום אנשים אמידים מאוד שיכולים לעמוד במחיר הסעודה בה השף הידוע סלוביק (רייף פיינס) מציג כל מנה ומנה. הסרט מתמקד בערב אחד בו מתקבצים יחד מספר אנשים לארוחה שלא ישכחו בחיים ולא בגלל המנות המצוינות שיוגשו בה. לאט לאט נחשפת הסיבה לבחירת האנשים הספציפיים שנמצאים במסעדה בערב זה וככל שהזמן עובר האירועים הופכים למוזרים ומאיימים יותר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"סרג' טנקיאן: אמת לכוח" – ביקורת פסטיבל סאונדטרק: הפסקול של המהפכה

"סרג' טנקיאן: אמת לכוח".

"סרג' טנקיאן: אמת לכוח".

הסרט התיעודי "סרג' טנקיאן: אמת לכוח" שהוקרן בפסטיבל סאונדטרק בסינמטק תל אביב, הוא איזון טוב וחזק בין מוזיקה ואקטיביזם פוליטי. סולן להקת המטאל "סיסטם אוף אה דאון", סרג' טנקיאן, מצטרף למאבקה של ארמניה בקבלת הכרה ברצח העם שאירע ב-1915 ומוצא עצמו חופר בשורשי משפחתו וסיפור הגירתם דרך לבנון ועד ללוס אנג'לס.

הסרט אורג יחדיו את סיפור משפחתו של טנקיאן יחד עם סיפורה של להקתו, אשר כל חבריה ארמנים גם כן, וכיצד מצאו ארבעת חברי הלהקה דרך לא אלימה להעביר ביקורת על שלטונות מושחתים וכרוניקות פוליטיות ידועות מראש.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מילה שלה" – ביקורת #1: זואי קאזאן וקארי מוליגן נהדרות בסרט על הפלת הארווי ויינסטין

"מילה שלה". קארי מוליגן, זואי קזן.

"מילה שלה". קארי מוליגן, זואי קאזאן.

"מילה שלה" הוא סרט דרמה טוב על שתי העיתונאיות של ה"ניו יורק טיימס" שחשפו את ההתעללות המתמשכת של מפיק הקולנוע הארווי ויינסטין, מבעלי חברת "מירמקס" (שילוב של שמות הוריהם של הארווי ואחיו-שותפו בוב: מרים ומקס). זהו כמעט סרט פרסומת לָעיתון.

מייגן טוהי (קארי מוליגן, "לחנך את ג'ני", "צעירה ומבטיחה") וג'וֹדי קנטור (זואי קאזאן, "חולי אהבה") הן חברות לעבודה. כל אחת נשואה לגבר תומך, אמא לילדות שלשתיים מהן יש שמות עבריים. מייגן נרתמת לשתף פעולה עם ג'ודי כדי לחשוף את הסיפורים שרצו בהוליווד במשך שנים על הארווי ויינשטיין. נשים מפחדות להתלונן, לא ששות ששמן יופיע בעיתון, חוששות מהתגובות וההשלכות של החשיפה הזאת ולשבור את קשר השתיקה המתסכל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הבן" – ביקורת: דרמה כבדה ואותנטית שנמנעת מסחיטת דמעות

"הבן". יו ג'קמן.

"הבן". יו ג'קמן.

"הבן" הוא סרט דרמה כבד על מערכת היחסים של אב ובנו המתבגר מנישואיו הראשונים, שסובל מבעיות רגשיות ומקשיים בבית הספר. הדרמה מתפתחת לאט וטוב, היא מדודה ויוצרת הזדהות מיידית (גם לנטולי ילדים), ונמנעת מסחיטת דמעות בכוח. בשל התכנים המורכבים, לא יתאים לבני נוער צעירים ומטה, וגם הייתי ממליץ לצופים עם התנסויות לא פשוטות עם הילדים המתבגרים שלהם לוותר על הצפייה, שעלולה לעורר אי נוחות. לכל השאר מובטח מסע רגיש ומבט אמיץ בעיניים לסיטואציה בלתי אפשרית ואותנטית במיוחד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"הפנתר השחור 2: וואקנדה לנצח" – ביקורת: חוסר כריזמטיות של שחקנים בינוניים

"הפנתר השחור 2: וואקנדה לנצח".

"הפנתר השחור 2: וואקנדה לנצח" . Eli Adé. © 2022 MARVEL.

בעוד ש"הפנתר השחור" יזכר כאחד הסרטים היותר מקוריים, מעניינים ואיכותיים ביקום הקולנועי של מארוול לדורותיו, הרי שעל ההמשך שלו "הפנתר השחור 2: וואקנדה לנצח" אין יותר מדי דברים טובים לומר וסביר מאוד להניח כי ישכח במהרה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"תתקשרי לג'יין" – ביקורת #2: צובט את הלב

"תתקשרי לג'יין". וומי מוסאקו, אליזבת' בנקס.

"תתקשרי לג'יין". וומי מוסאקו, אליזבת' בנקס.

"תתקשרי לג'יין" יוצא בזמן מאוד רגיש לנשות העולם, כשכל העיניים נשואות אל ארה"ב וביטול הפסיקה של וייד נגד רו. הסרט מתאר אירועים מלפני הפסיקה, צובט את הלב ומספק לנו הצצה מפחידה אל עולם שנשים אינן בשליטה מלאה על גופן.

אחרי הצפייה בטריילר של "תתקשרי לג'יין" תייגתי לעצמי את הסרט כמתוק אך שטחי, אולי התרגלנו לסרטים שמכווצ'צ'ים את ההיסטוריה האנושית לדיאלוגים שנונים ומהירים. אולי גם התרגלנו לקולנוע שבמידה מסויימת (נו פאן אינטנדד) הפך למסורס, כזה ששואל מה הדרך הכי פחות כואבת לדבר אמת ועונה לעצמו עם סרטים כמו "נשים בחזית" (2020). אך יצירות כמו "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" (2020) מחזירים לי אמון ביכולתו של הקולנוע לספר סיפורים אמיצים ומישירי מבט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »