"עולם היורה 3: עולם חדש". כריס פראט.
"עולם היורה: עולם חדש" הוא עוד סרט המשך שנשען לא-מעט על נוסטלגיה. "עולם היורה" (2015) היה מוצלח ומהנה, "עולם היורה: נפילת הממלכה" (2018) היה הרבה פחות טוב (ומופרך עד כאב), והסרט הנוכחי מעט יותר טוב ומהנה ברובו, כל עוד מסתפקים במהתלה קצבית ולא מצפים לסיפור רציני עם היגיון ודמויות אנושיות (אני מתכוון לבני האדם, לא לדינוזאורים).
"מיט מי אין דה באת'רום".
הסרט Meet Me in the Bathroom הוא אחד הסרטים המגניבים השנה בפסטיבל דוקאביב, אך יש בו מן הבלבול, חוסר קוהרנטיות ובחירות שלעיתים נתפסות כאקראיות.
הסרט מהתחרות הבינלאומית שואף לצייר דיוקן של סצנת המוזיקה בניו יורק של תחילת שנות ה-2000 ויחד עם זאת לתאר כיצד האירועים המכוננים של ה-11 בספטמבר השפיעו על עולם המוזיקה האלטרנטיבית, מסוגר ככל שיהיה.
"אהבה בשחקים 2: מאווריק". טום קרוז.
"אהבה בשחקים: מאווריק" היא דרמת פעולה על טייס מבוגר בחיל הים האמריקאי שמוחזר ליחידה המובחרת בה צמח כדי להכשיר את הדור הבא של הטייסים במשימה מיוחדת. זהו סרט המשך לסרט "אהבה בשחקים" משנת 1986 בכיכובו של טום קרוז ומשתמש בלא מעט אזכורים ויזואליים. בכלל הסרט מרגיש כאילו הגיע מתקופה אחרת (נלך על שנות ה-80, למה לא?), לא מותאם ל-2022 ואולי זו בדיוק הסיבה שכדאי היה ליצור אותו. סרט בלי יותר מדי תוכן או עומק, צפוי מאוד, עם קטעי אקשן מותחים ומלהיבים ופשוט כיפי לצפייה, כמו פעם. קצת מעל שעתיים שעוברות מהר מאוד.
"שלום ולא להתראות". וירג'יני אפירה.
בפסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-19 בסינמטק תל אביב הוצג הסרט "שלום ולא להתראות" – דרמה קומית שמתחילה נהדר ומתקדמת למחוזות ההימרחות חסרת הסיבה על אישה בשנות ה-40 לחייה שמתבשרת על מותה הקרב וחיפושה אחר בנה שנמסר לאימוץ ללא רצונה בגיל 15. למרות שהעלילה נשמעת מדכאת, הסרט מלא בהומור. מנסה לשמור על קלילות ולחזור לכובד המתבקש ברגעים הדרמטיים. בשני הקצוות האלו הסרט מפספס. ההומור הפיזי שמשולב לאורך רוב הסרט יחסית מטופש (עיוור נתקע בקיר, לדוגמה) והסצינות הדרמטיות כל כך מוגזמות ולא אמינות שלא ממש משאירות מקום להזדהות של הצופים. יחד עם זאת, בשל הנושא המרכזי שבו, אני מאמין שצופים מבוגרים יוכלו להנות ממנו.
"אייפל". רומן דוריס.
"אייפל" נבחר לסרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-19 בסינמטק תל אביב. הפסטיבל מציג מגוון רחב של סרטים צרפתיים, כשהפעם מארגנת הפסטיבל שמה דגש על סרטים של יוצרות וסרטים שמכילים דמויות נשיות בולטות. דרמה תקופתית זאת נכתבה במקור על ידי קרולין בונגרד בשנת 1997, ולקח לו 24 שנים עד שיצא לאקרנים, בבימויו של מרטין בורבלון. הסרט מבוסס על אירועים אמיתיים שמגוללים את סיפורו של גוסטב אייפל בזמן בניית המגדל המפורסם הקרוי על שמו. למרות שאפשר להתבלבל ולחשוב שהסרט הוא על תכנון והנדסה מפוארים שהפכו לאגדה בזמן חיי האדריכל, הוא דווקא מתרכז בסיפור האהבה שאייפל היה מעורב בו באותו הזמן והדרמה המחייבת שהתלוותה אליו. עם משחק מצוין, בימוי רגיש ועלילה בקצב סביר, זו בחירה די בטוחה לאוהבי ז'אנר הדרמות התקופתיות.
"איפה אנה פרנק".
כולנו שמענו על אנה פרנק, גם אם לא קראנו את היומן שלה, שהוא, כמובן, מה שהפך אותה לסמל. סיפרו את סיפור חייה הקצרים אינספור פעמים בסרטים ובהצגות, על פי מה שהיא כתבה ביומנה, מנקודת מבטה של נערה מתבגרת. אחרי ההצלחה הגדולה של סרטו התיעודי המונפש "ואלס עם באשיר" וההצלחה הביקורתית של "כנס העתידנים" היצירתי (שבו השחקנית רובין רייט משחקת את עצמה, גם בהנפשה), ארי פולמן לקח על עצמו פרויקט מונפש של אנה פרנק, ביחד עם יוצרים ומפיקים מקומיים, בין השאר. לעומת שני סרטיו הקודמים, סרט זה "איפה אנה פרנק" כן מיועד לילדים. צפיתי בו בגרסה העברית והדיבוב עובד מצוין, כך שאין סיבה לדאוג.
"רדופה". ג'סי באקלי.
עיצוב אסתטי, מוקפד ומדויק להפליא לא מצליח להציל את סרטו של אלכס גרלנד "רדופה" (MEN) מהסתמיות הבלתי מספקת של יצירה רוויה באובר סימבוליזם ועלילה דלה מדי.
בשנת 2014 יצר אלכס גרלנד את סרטו הראשון, "אקס מכינה", שהיה מעניין וטוב למדי וגם היה אחראי לאחד הסנסציות הגדולות בתולדות האוסקר, בטח בשנים האחרונות, כשזכה בפרס האפקטים המיוחדים, למרות שהיה ממוקם אחרון מבחינת הסיכויים בסוכנויות ההימורים, בהיותו סרט עם תקציב נמוך בהרבה מהסרטים שבדרך כלל זוכים בפרס הזה.
"אהבה בשחקים 2: מאווריק". טום קרוז.
"אהבה בשחקים: מאווריק" הוא סרט המשך לסרט מ-1986 שהפך את טום קרוז לכוכב בין-לאומי והקפיץ את המניות של משקפי השמש שהרכיב ואת מספר הנרשמים לחיל האוויר האמריקאי. קטעי התעופה הרבים הם חלק נכבד מהסרט החדש והם טובים מאוד. הסרט, שכולו נראה כמו פרסומת (לאפטרשייב, למשל), מסתמך עליהם ועל מרכיב הנוסטלגיה כדי למצוא את הקהל שלו. חובבי מטוסי קרב ימצאו את מבוקשם. יש הפעם מעט מאוד "אהבה" והרבה מאוד "שחקים".
"קדימה, קדימה". וודי נורמן, ואקין פיניקס.
"קדימה קדימה" זה מה שיעשה כל מי שינסה לצפות בסרט הזה בשירות סטרמינג כלשהו או ב-VOD. לא בטוח שאני רוצה להיות חבר של אנשים שאוהבים את הסרט הזה, שיש בו פחות עניין מאשר בישיבה בחדר המתנה בקופת חולים (לא חשוב באיזו קופה אתם או לאיזה סניף תלכו).
"אפריקה". מאיר גרנר.
"אפריקה", סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי אורן גרנר, אולי לא מציע אסקפיזם אך הוא מתוק ומרגש מספיק כדי להעלים את המציאות ההזויה שבה אנו חיים לכמעט שעה וחצי.
נתחיל מזה שקניתם אותי באורכו של הסרט – שעה וחצי. נדמה שהמון סרטים לאחרונה חוטאים לאורכים לא פרופורציונאליים שלא לצורך, ופעמים רבות תקציבי קרנות התמיכה בקולנוע שמושקעים ביוצרים הצעירים מתפיידים בלי סיבה של ממש על הפקה ארוכה והמון ימי צילום. אחרי השקעה שכזו יהיה קשה בחדר העריכה להיפרד מחומר מצולם, ופעמים רבות זה בא על חשבון משהו מצומצם ואיכותי. כדי להבהיר – אין לי אנטי לפיצ'רים של שלוש וחצי שעות, אבל נדיר שסרט ביכורים יעשה את העבודה מספיק טוב כדי למשוך אותי כל כך הרבה זמן.
"מלך הצפון". אלכסנדר סקארסגרד.
דם, אש, תמרות עשן, כוכבים הוליוודים מובילים וגם ים של יחצנות בלתי פוסקת- כל אלה לא עוזרים ל"מלך הצפון" להתעלות מעל המינימום ההכרחי הדרוש עבור שובר קופות טיפוסי. בקיצור- מהומה רבה על לא דבר.
רוברט אגרס הפך לסנסציה כבר לאחר סרטו הארוך הראשון כבמאי, "המכשפה", שהיה סרט אימה-ארטהאוס עצמאי ונמנע מלהציג אימה גראפית ומפורשת, בדומה לכמה סרטים נוספים שהופקו על ידי האולפן העצמאי "איי-24", כמו "תורשתי" של ארי אסטר או "גרין רום" של ג'רמי סולנייה. סרטו השני של אגרס, "המגדלור", כבר לא היה בדיוק סרט אימה, אבל עדיין ניכרו בו מסימני הז'אנר. כעת יוצא למסכים סרטו החדש, "מלך הצפון", והוא כבר הופק על ידי פוקוס פיצ'רס, אולפן גדול יותר ופחות עצמאי מ"איי-24", כשגם הסרט עצמו נטול מאפייני אימה כקודמיו ודווקא הגראפיות שנעדרה מהסרטים הקודמים, עומדת פה בחזית הבמה. בכך אגרס מוותר, למעשה על האלמנטים שאייפנו אותו בשני סרטיו הקודמים ומגיש לנו מוצר נטול יחודיות וגם נטול איכות.
"דוקטור סטריינג' 2: במימדי הטירוף". בנדיקט קמברבאץ'.
"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף", הסרט החדש ביקום הקולנועי של מארוול, הוא תמצית מרוכזת של כל מה שרע במארוול. זה חבל מאוד, ראשית, כי כמעריץ אני חושב שיש המון טוב במארוול, אבל בעיקר כי נראה שהיה לו פוטנציאל.
כחובב סרטי מארוול מושבע כמובן שחיכיתי גם אני לסרט החדש שלהם. אני מודה שמהתחלה הגעתי עם חששות – ראשית, דוקטור סטריינג' הוא מהדמויות הפחות אהובות עליי ובנדיקט קמברבץ, שחקן מעולה באופן כללי, לא הצליח באף סרט בו הוא שיחק את התפקיד בעבר לגרום לי לקבל את הדמות כאדם חכם בעל יכולות יוצאות דופן, או אפילו לחבב אותה. שנית, הבקרוב של הסרט היה רע מאוד. הוא נתן תחושה של משחק מחשב מבולגן. לצערי התחושה היתה מדוייקת.