"שכחו אותי בגלקסיה".
הקיץ הוא פח הזבל השנתי של סרטי האנימציה דלי התקציב. דלות התקציב נמדדת, כמובן, אל מול האולפנים הגדולים, ועל כן לא ניתן לקחת סיכונים – סרטים אלה חייבים להיות בנויים מכל אבני היסוד שהוכיחו את עצמם כבר בסרטים קודמים, מצליחים ומוכרים. "שכחו אותי בגלקסיה" נכלל בסל סרטים זה, אבל לזכותו יאמר שהוא עושה את העבודה שלשמה הוא נוצר על הצד הטוב ביותר – ילדים בני 6 עד 9 יהנו הנאה מרובה.
"כאב ותהילה". אנטוניו בנדרס.
ב"כאב ותהילה", סרטו החדש של פדרו אלמודובר, מככב אנטוניו בנדרס כבמאי קולנוע, בן דמותו הברור של אלמודובר (עד השיער). הסרט מרגיש הרבה יותר מ-113 דקותיו כי הוא משעמם לפעמים, עם חלקים מוצלחים ורגעים יפים אבל קשה מאוד להמליץ עליו. אני מעדיף את הסרטים הפרועים של אלמודובר משנות ה-90 ("עקבים גבוהים", "קיקה" ו"אהבת בשר ודם") וגם הדרמות הטובות שלו ("לחזור", למשל) טובות מהסרט הזה.
"ההונאה הגדולה". סלמה הייק, אלכסנדר סקארסגרד, ג'סי אייזנברג.
"ההונאה הגדולה" הוא דרמת מתח שמציבה מראה מול הכיוון שאליו פונה החברה האנושית דרך פרויקט שאפתני של שני בני דודים, וממצה את עצמו יחסית מהר. תרגום שם הסרט בעברית מטעה: זהו לא סרט בסגנון "אושן 11" ואין כאן איזה תרגיל עוקץ מתוחכם. לסרט התחלה טובה ומבטיחה ברם שם זה פחות או יותר נגמר, כאילו הוא לא החליט לאן להתקדם, אז הוא שוקע במקום. הניסיון ליצור דרמה אנושית מטלטלת ומן הצד השני להפיח מתח מסוגנן עם משפטים מתוחכמים, לא ממש עובד.
כמו בכל סרטיו, קים נגוין כתב וביים סרט זה. מלבד עלילת המסגרת של הסרט, שהיא מאוד עכשווית ואף נושאת מסר חברתי (כמו רבים מסרטיו הקודמים), הדיאלוגים מרגישים ממוחזרים וצפויים. הקצב של הסרט איטי מדי בשביל באמת לתפוס את תשומת הלב, אבל זהו חוסר ההזדהות עם הדמויות שמאבד את האחיזה מהצופים. המוטו של דוד נגד גוליית שנזרק לאוויר מספר פעמים במהלך הסרט אולי גם משקף את הניסיון של הסרט הקטן הזה להצליח בגדול, שיכול היה לקרות עם בימוי מהודק יותר.
"אהבה ממבט שני". ז'וזפין ז'אפי, פרנסואה סיביל.
יש סרטים בהם כל חלקי הפאזל מתחברים באופן מושלם לכדי סרט מקסים ומרומם רוח. הסרט הצרפתי "אהבה ממבט שני" הוא סרט כזה. לפני שבוע יצא הסרט "יסטרדיי", קומדיה רומנטית שנשענה על גימיק, וקרסה לתוך הריקנות של עצמה. הפעם מדובר בסרט שהגימיק הוא רק נקודת המוצא שלו אל דמויות שובות לב ורוח טובה שהוא משרה על הצופה.
רפאל (פרנסואה סיביל), פוגש באוליביה (ז'וזפין ז'אפי) ומיד מתאהב בה. הוא מצליח לכבוש את ליבה, הם מתחתנים והחיים לא יכולים להיות טובים יותר. או שכן. הקריירה של רפאל נוסקת. ככל שהצלחתו של רפאל כסופר מצליח גדלה, כך מתערערים יחסיו עם אוליביה ועם פליקס (בנז'מין לאוורן) חברו משכבר הימים. במקביל, קריירת המוסיקה של אוליביה לא מצליחה להמריא, ובעוד שרפאל מגשים את החלומות שלו, היא נשאבת למרה שחורה. ההמשך בלתי נמנע וריב קשה פורץ בינהם.
"מלך האריות".
"מלך האריות" הוא חידוש בגרסה חיה של הסרט המצויר משנת 1994, שמקרקעת את התנועות וההבעות של החיות שיראו יותר כמו סרט טבע ופחות אנושיות. הגישה הזאת לסרט גם מבטלת את כל הצבעוניות והפנטזיה מושכת העין של הסרט המצויר והתוצר הוא סרט יחסית קודר, מלבד האפלוליות המובנית של העלילה שמבוססת בחופשיות על המחזה השייקספירי "המלט". הסרט כשלעצמו סביר למדי וילדים יהנו ממנו, שזו הרי מטרת העל, הוא פשוט פחות טוב מהקודם (זה, כמובן, לא יעצור מבוגרים שרוצים להתרפק על נוסטלגיה מחודשת מלפקוד את בתי הקולנוע – ועל זה בדיוק דיסני סומכים).
זהו החידוש השני של סרט דיסני שמביים ג'ון פבארו. הוא הספיק להשתפשף ב"ספר הג'ונגל" (2016) עם אנימציה ממוחשבת של חיות מדברות והתקדם לעיבוד של הסרט המצויר בדו מימד הרווחי ביותר בכל הזמנים. עם גרסה מקורית מצליחה שעובד גם למחזמר שהרוויח מעל 8 מיליארד דולר ונמצא במקום השלישי במספר ההופעות בברודווי אי פעם, פבארו ידע שאין טעם לסטות בהרבה מהנוסחה המנצחת. ואכן, הסיפור שהוכיח את עצמו בגלגול משנות ה-90 נשאר מוצלח והאנימציה מהממת בדיוק והמציאותיות שבה, אבל הכובד של הכל קצת מקשה על קצב הסרט להתרומם.
"אהבה ממבט שני". פרנסואה סיביל, ג'וזפין ז'אפי.
"אהבה ממבט שני" היא קומדיה רומנטית צרפתית חמודה ומתוקה עם בסיס פנטזיה/מדע בדיוני, ויותר רומנטיקה מקומדיה. הסרט ואנחנו היינו יוצאים נשכרים לו היו מקצרים אותו בהרבה, בעיקר מהחלק האחרון.
מראים יפה מאוד את הזוגיות המתהווה והמתפתחת של רפאל ואוליביה, סופר ופסנתרנית, שמכירים בתיכון. הוא כותב סדרת ספרי מדע בדיוני-פעולה מצליחה וחי עם אשתו אוליביה בדירה גדולה ויפה. בוקר אחד הוא מתעורר כשכל חייו שונים והוא היחיד שיודע זאת: הוא כבר לא עשיר מפורסם וסופר מצליח, כבר לא נשוי ואשתו לא מכירה אותו. הוא נחוש לחזור לחייו הקודמים (/המקבילים) ולכבוש בשנית את לבה של אוליביה. מכאן השם הלא מושך במיוחד של הסרט בעברית, שבמקור נקרא "אלמונית שלי".
"שוטר על הדרך". קומייל ננג'יאני, דייב בטיסטה.
במהלך הצפיה בקומדית הפעולה "שוטר על הדרך" תהיתי לא פעם האם המפיקים קיבלו כסף עבור כל פעם שהוזכר המותג 'אובר', או שמא חברת 'אובר' סיבסדה את הסרט מבלי לדרוש כמות מסוימת של אזכורים לשמה 'אובר'. בהיותו קומדיה קיצית בלתי מתחייבת על צמד גברים שונים שיהפכו לחברים ('באדי מובי') לא נדרש מהסרט להגיע לרמות תסריט גבוהות, והשימוש של התסריט ברעיונות של 'אובר' הוא מספק. האוירה המבודחת של הסרט גם היא מספקת, ואפילו שתצוגות המשחק של צמד כוכביו אינן מעלות אותו רמה, הסרט מאפשר חויה נעימה ומשעשעת.
את הסרט ביים מייקל דוז, שבאמתחתו הסרט "בריון להשכרה" (2011) מהז'אנר וגם הקומדיה הרומנטית "אולי בכל זאת" שהיתה חלק מניסיון ההתרחקות של דניאל רדקליף מהצל של הארי פוטר. מאז ביים לטלויזיה, וניתן להניח שזה משום שכל סרטיו לא היכו גלים, וסביר שגם "שוטר על הדרך" לא יעשה הבדל משמעותי, במיוחד כשהתחרות שלו בבתי הקולנוע היא "ספיידרמן: רחוק מהבית".
"בידיים טובות". אלודי בושז, ז'יל ללוש.
"בידיים טובות" הוא סרט דרמה על מערכת האימוץ בצרפת. די ברור מה יקרה, ופשוט רואים את התנהלות התהליך. זה יותר מעניין ממשלוח של רהיט לבית לקוח אבל לא מספיק לסרט עלילתי. בסרט יש כיסים של שעמום, ולמרות שחקנים מוכרים וטובים, בראשם ז'יל ללוש וסנדרין קיברלין, ובתפקיד משנה קטן מיו מיו הוותיקה והמקסימה, לא כדאי לצפות בו.
הסרט מאוכלס באישה שרוצה מאוד לאמץ תינוק, גבר נשוי שבאופן קבוע מטפל בילדי אומנה, בחורה צעירה שיולדת, מיילדות ועובדים סוציאלים. פירוש השם המקורי של הסרט הוא של מעמד משפטי, משהו כמו "קטין נזקק", וגם באנגלית הוא נקרא כמו "בידיים טובות".
"החיוך האטרוסקי". בריאן קוקס, רוזנה ארקט.
"החיוך האטרוסקי" הוא סרט דרמה משפחתית המבוסס על ספר מצליח (לאחר ששינו את פרטי המסגרת, כמו ארצות ההתרחשות ושמות הדמויות) שלמרות דמות ראשית עגולה, מדשדש בקיטשיות צפויה. קורים לא מעט דברים טובים על המסך, אך הם לא מתכנסים לכדי יצירה זכירה. אף על פי כן, הסרט משרת את המטרה שלו וצופים שנוטים להתרגש ממתח בין דורי ומשקעים מהעבר יהנו מאד מהסרט – לרוב אלו יהיו צופים בגילים מבוגרים יותר.
זהו הסרט הראשון באורך מלא שמביימים מיכל ברזיס ועודד בן-נון ("איה" הקצר) – העובדים יחד מתחילת דרכם – וגם הסרט הראשון שהם מביימים בתקציב גדול עם שחקנים הוליוודיים. התקציב איפשר להם יד חופשית יותר בבחירות האומנותיות, אך היא באה לידי ביטוי בעיקר באתרי הצילום, ללא ניסיון לחדש או להפתיע. הקצב בסרט לא אחיד ומרכז הכובד של סצינות בעלות פוטנציאל להיות משמעותיות מרגיש לעיתים מונח במקום הלא נכון.
"ספיידרמן: רחוק מהבית".
תפקיד לא פשוט הוטל על "ספיידרמן: רחוק מהבית". לא קל להיות הסרט שמגיע אחרי "הנוקמים: סוף המשחק". אין זה קל גם להיות הסרט שמגשר בין הסאגה הראשונה לבאה אחריה. בהתחשב בכל המכשולים שניתן לדמיין בסיטואציה הזו, הסרט מצליח לעמוד באתגר באופן מרשים ולהעניק לצופים הנאה, סגירת מעגל ופתיחה חדשה.
ההתחלה דווקא לא מבשרת טובות. הסרט לא מצליח למצוא את הטון והקצב שלו, ונראה כי הוא עומד להיות כישלון. גם הסיפור מעט תמוה: קבוצת תלמידי בית ספר יוצאת למסע ברחבי אירופה. לכל מקום שבו הם מגיעים, המזל שלהם מזמן להם מפלצת איומה שמאיימת להשמיד את כדור הארץ. אך אל דאגה, ספיידרמן שלנו נמצא שם, יחד עם גיבור-על מכדור-ארץ אלטרנטיבי. בשילוב כוחות הם מצליחים למנוע את הסכנה. אבל בעולם שכולו פייק ניוז, לא כל מה שנראה מושלם מתגלה ככזה. מבלי לגלות יותר מדי אומר רק כי פיטר פארקר עומד בו מול אויבים לא פשוטים.
"יסטרדיי". הימש פאטל.
הנה דבר שמפתיע אותי כל פעם מחדש – מפיקים ויוצרים שחושבים שגימיק מעניין, מאפשר להם לוותר על מאמץ בכל שאר תחומי העשייה. "יסטרדיי", סרט עם רעיון ממש חמוד, מדגים איך אפשר לקחת גימיק שהיה מחזיק יופי כסרט קצר של חצי שעה, ולהפוך אותו לסרט מפרך. והגימיק באמת מוצלח – מה יקרה, אם בעקבות מאורע מסתורי ימחק קיומם של הביטלס מההיסטוריה? ומה יקרה אם יוצר וזמר כושל יהיה היחיד שכן יזכור אותם? ומה יקרה אם אותו יוצר יתחיל לבצע את השירים שלהם כשירים שהוא כתב כביכול?
נקודת הפתיחה המעניינת הזו יכולה להוביל למספר דיונים העוסקים ביצירה ואמנות. הסרט, לצערי, מוותר על כל דיון מעניין באמת ונשאר ברמת הגימיק.
"המוסד". טל פרידמן, צחי הלוי. צילום: עידו ברלד
מטר הבדיחות שיורד בקצב מסחרר בסרט הישראלי "המוסד" וכל האוירה המבודחת ששורה עליו מעניקים חוויה מהנה לקהל חובב הז'אנר, אבל היעדר שלד עלילתי מעניין מגבילים אותו מלפרוץ אל מעבר. אני מתקשה לראות צופים מכל הסוגים נוהרים להקרנות של הסרט (ואני מעריך שגם ההפקה יודעת את זה, אז מחמאות לכל הנוגעים בדבר שאיפשרו לחזון החשוב הזה להתממש), אך צופים בבית – בערוצי הטלויזיה, ב-וי-או-די או בהורדות פיראטיות – בוודאי יוכלו להעניק מעוף לסרט הזה ולבנות לו עדת מעריצים מעבר להקרנות חצות בסינמטקים.