ביקורות קולנוע (עמוד 36)

"איש מזל התאומים" – ביקורת #1

"איש מזל התאומים". ויל סמית'.

"איש מזל התאומים" אינו גרוע והדיאלוגים טעונים שיפור, אך הוא לא מממש את ההבטחה שבו (מה שמאכזב מאוד) ואינו סוחף או מלהיב. יש מרדף אחד, על אופנועים וברגל, שמתקרב לכך, אבל חוץ מזה זה לא ממש עובד כסרט פעולה. זה נע ומתקדם כמו סרט דרמה, אבל גם דרמה ממשית אין פה. אין פה עיסוק אמיתי בסוגיה, שגם אינה מהפכנית בימינו (התסריט נכתב בשנות ה-90 ואז אולי היה נשמע מעט מקורי וחדשני יותר). והרגעים של ה"נאומים", שבהם במקום דיאלוג אמיתי ישנה דמות שבעיקר מדברת ומעבירה לנו מסרים, הם די משעממים ומיותרים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אד אסטרה" – ביקורת

"אד אסטרה". בראד פיט.

בראד פיט מצוין ב"אד אסטרה" ("עד הכוכבים" בלטינית). האם זה מספיק כדי לראות סרט בן שעתיים? לא.

גלים חשמליים מהחלל פוגעים בכדור הארץ וזה איכשהו כנראה קשור לרוי (בראד פיט), אסטרונאוט שמגלה שאביו, שנעלם במשימת חלל בפיקודו 29 שנים לפני כן והוכרז כמת, בחיים ככל הנראה, והוא יוצא ליצור קשר עמו מטעם חברת חלל, שיכול להיות שיש לה אג'נדות נסתרות (זה פחות נכלולי ממה שזה נשמע). את אביו מגלם טומי לי ג'ונס; דונלד סאת'רלנד משום מה מופיע כאסטרונאוט זקן; ליב טיילר נראית עצובה ומודאגת כפי שהיא יודעת בתפקיד מצומצם ביותר שלולא היתה מפורסמת לא הייתי טורח להזכיר; ולרות' נגה תפקיד שמרגיש שאפשר היה לפתח יותר אבל זה לא הסיפור שלה או של האנושות אלא על רוי ואביו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"השורד" – ביקורת

"השורד". מדס מיקלסן.

"השורד" הוא דרמת הישרדות של אדם מול איתני הטבע הפוסעת קדימה בצעדים איטיים, אך בכל זאת מצליחה להשאיר את הצופים מאחור, אם כי לא לאבד אותם לגמרי. על אף שבמקרה זה הבחירה בתרגום שם סרט הסוטה מן המקור מובנת לצרכים מסחריים, השם המקורי "Arctic" טומן בחובו את הסביבה הקפואה בה צריך לשרוד. הסרט כמעט נטול סצינות פעולה ועוסק במאבקים חיצוניים ופנימיים של דמות אחת, ולמרות שהוא לא משעמם לחלוטין, הוא גם לא מחזיק יותר מדי עניין במהלכו.

ג'ו פנה לקח איתו לסרטו הראשון באורך מלא את שותפו התסריטאי בשלושה סרטים קצרים, ריאן מוריסון, והוא משתף איתו פעולה גם בסרטו הבא, סרט מד"ב בשם Stowaway בכיכובן של טוני קולט ואנה קנדריק, המיועד לצאת ב-2020. פנה הדגיש את ההתמודדות הקיומית של הדמות מלאת התקווה של הסרט ולא ויתר על מראות מעט קשים לצורך אותנטיות והבנת כובד המצב בו היא נמצאת. בחלק הראשון הוא מצליח לשמור על קצב טוב, הוא אמנם איטי, אך מושך ומסקרן. לאחריו, דווקא כשהדמות מתחילה במסעה ויוצאת מהשגרה הקבועה שלה, יש שחרור לחזרתיות שמאבדת את העניין.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"נוכלות בלי חשבון" – ביקורת

"נוכלות בלי חשבון". קונסטנס וו, קיקי פאלמר, ג'ניפר לופז, לילי ריינהארט.

לג'ניפר לופז בת ה-50 יש פחות שומן מאשר ל"נוכלות בלי חשבון" שבמקום להיות 90 דקות מהודקות מגיע למשקל של 105 דקות עם המון קטעים ארוכים בלי סיבה שמתחבא בהן סיפור טוב. במקום להיכנס, להמם, לעשות את המכה וללכת, נמשך הסרט יותר מדי, מדשדש ומתפזר, ומרגיש בסופו של דבר כפספוס קטן.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אחוזת דאונטון: הסרט" – ביקורת

"אחוזת דאונטון: הסרט". אליזבת' מקגאוורן, יו בונוויל, מאגי סמית' ולורה קרמייקל

הסרט "אחוזת דאונטון" מיועד בעיקר למעריצים (הרבים) של סדרת הטלוויזיה שהחלה ב-2010. סרטי המשך בקולנוע לסדרות הם דבר נדיר. מפני שחלפו ארבע שנים מאז ירידת הסדרה וזה לא בא מיד אחרי זה אז הגעגועים לסדרה יביאו להצלחה של הסרט בקרב הצופים הנאמנים -כיף לחזור ולראות את הדמויות הרבות- אבל קשה להאמין שאחרים יאהבו את הסרט או יתרשמו ממנו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פנים רבות לאמת" – ביקורת

"פנים רבות לאמת". נעמי ווטס, קלווין האריסון ג'וניור, אוקטביה ספנסר.

"פנים רבות לאמת" הוא סרט דרמה (עם מעט מתח) הגדוש במסרים חברתיים על נורמות, ציפיות, מעמדות, גזעים ומשפחה תוך היצמדות לאותנטיות, קצב הולם ועניין. אז נכון, אולי אין בו יותר מדי עלילה, אבל הסיפור על המסך עשיר ברבדים ובפרטים, הדמויות עגולות ומרתק ללמוד על דרך המחשבה שלהן ככל שהסרט מתקדם. לא מעט צופים ילכו לאיבוד בין כל המסרים בסרט, והוא באמת משחק על הגבול של להיות מחנך מדי, אך אלו שבכל זאת יישארו איתו, יזכו לפֶּתח חדש בזווית הראיה החברתית (האמריקאית, בכל אופן).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המוח" (1969) – ביקורת

"המוח". בורוויל, ז'אן-פול בלמונדו.

צפיתי בסרט "המוח" בן החמישים, משלוש סיבות: ז'אן פול בלמונדו, דיויד ניבן והז'אנר שלו. בתוך ז'אנר סרטי השודים האהוב יש תת ז'אנר של סרטי שוד רכבות.

"המוח" הוא תוצר טיפוסי ברור של שנות ה-60, כולל שיר הפתיחה האיום, עם נשים בשמלות קצרות, נשים בביקיני, מרדפי מכוניות ברחובות ערים, עיצוב במלוא העוצמה והומור. היום לא היו עושים סרט כזה שדובר אנגלית, צרפתית ואיטלקית אלא כולם היו מדברים באנגלית. מלבד ניבן הבריטי ובלמונדו הצרפתי משחקים גם אלי וולך האמריקאי (שלוש שנים אחרי "הטוב, הרע והמכוער") ובורוויל ("המעגל האדום" המעולה) שבשנות ה-60 שיחק בשלושה סרטים של במאי הסרט ז'רר אוּרי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פרזיטים" – ביקורת

"פרזיטים".

כשחושבים על סרטים קוריאנים עשויים לחשוב על סרט אטי ומהורהר כמו רבים מהסרטים מהמזרח הרחוק שמגיעים לארץ (להוציא את סרטי הפעולה, שאותם ממעטים להקרין בבתי הקולנוע אצלנו). "פרזיטים" אינו סרט כזה. הוא סרט קוריאני, ללא ספק, אך הוא לא דורך במקומו, עם מתח והומור. הסרט, זוכה פרס דקל הזהב (הפרס הראשי) בפסטיבל קאן השנה, הוא סוחף וכובש. יש סרטים שאפשר להמליץ עליהם לכל אחד ("חומות של תקווה", "הנסיכה הקסומה", למשל), ו"פרזיטים" נכנס לקטגוריה של סרטים טובים שלא מתאימים לכל צופה, גם כי יש בו אלימות ודם.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"השיר של רוז" – ביקורת

"השיר של רוז". ג'סי באקלי.

"השיר של רוז" הוא סרט בריטי שמתרחש בגלזגו, סקוטלנד. הוא סרט דרמה "קטן", מהסוג שהבריטים טובים עד מתמחים בהם, אמין, אנושי, עם שחקנים מצוינים שמגלמים אנשים אמיתיים שגרים מחוץ ללונדון, שלא עוסקים בעבודות נוצצות ונחשבות שמצטלמות היטב (עורכי דין, עיתונאים, מעצבים למיניהם, בעולם הפרסום) בתוך חיים זוהרים וגרים בבתים מעוצבים לעילא, שגם בתפקידים הקטנים ביותר יש דמויות עם אישיות ולא קריקטורות (כמו השכנה פה). במקרה הזה מדובר בשחקניות טובות מאוד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"היו זמנים בהוליווד" – ביקורת

"היו זמנים בהוליווד". ליאונרדו די'קפריו, בראד פיט.

"היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו לא חף מפגמים, אך עדיין מדובר בסרט מרשים מאוד של יוצר מבריק, והמחשבות שהוא מעורר ממשיכות עם הצופה גם לאחר שהוא יוצא מבית הקולנוע. הסרט הזה כמעט ולא מאפשר דיון רציני ועמוק מבלי לגלות דברים מהותיים עליו. כדאי לדעת כמה שפחות לפני שהולכים אליו. בכל זאת, אנסה בקצרה להסביר מה הופך אותו לסרט כל כך טוב.

נתחיל בכך ששמו בעברית אינו מדויק. שם הסרט הוא Once Upon a Time… in Hollywood, "היה היה פעם… בהוליווד", כלומר אנחנו נמצאים באגדה או פנטזיה ולא בסרט נוסטלגי בלבד. זה לא צריך להפתיע את מי שעוקב אחר הסרטים של טרנטינו, אך עדיין, נראה שכשמדברים על הסרט הזה יש להדגיש זאת אף יותר, כיוון שזהו סרטו המאופק ביותר של טרנטינו מאז "ג'קי בראון" הנהדר (עד כמה שטרנטינו מסוגל לאיפוק, כמובן). הכוונה היתה לשמור על התבנית של הסרטים הקודמים שהתחילו ב"היו זמנים ב" (במערב, באמריקה) אבל כאן זה חוטא למקור.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"פליימוביל: הסרט" – ביקורת

"פליימוביל: הסרט".

עוד לפני שיצא, הרגיש "פליימוביל: הסרט" כמו שכפול של "סרט לגו". הצפיה בו הוכיחה שהוא אכן כזה, אך ההפתעה היא שהוא פחות גרוע ממה שניתן היה לצפות. הסרט נבנה סביב המותג פליימוביל הגרמני, שמשווק את צעצועיו כבר 45 שנים. כל קבוצת סטים עוסקת בנושא ספציפי – המערב הפרוע, משטרה, חלל וכו' – וסביב הרעיון הזה מתחיל הסרט, שפונה בעיקר לטווח גילאים נמוך – 5 עד 9. ילדים גדולים יותר (וכמובן מבוגרים) ישתעממו.

פתיחת הסרט היא אינה באנימציה: מרלה וצ'רלי הם שני אחים שאוהבים מאוד לשחק בסטים של הפליימוביל שלהם ולדמיין את עצמם במקומות רחוקים. מרלה מתכננת בדיוק לעשות את זה – עכשיו משסיימה ללמוד, היא עומדת לצאת ולטייל בעולם. אבל אז מתרחשת טרגדיה. הוריהם של מרלה וצ'רלי נהרגים ומשאירים אותם לבדם. בשלב זה מרלה מוותרת על החלום ונשארת כדי לגדל את צ'רלי.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אנגרי בירדס 2" – ביקורת

"אנגרי בירדס 2".

"אנגרי בירדס 2" הוא סרט מיותר לחלוטין: אין בו שום יחוד או יופי, וכל מהותו היא עשיית כסף. הוא אמנם שיפור לעומת קודמו בסדרה, אבל זה בגלל שקודמו היה איום ונורא. "אנגרי בירדס 2" מצחיק יותר וסוחף יותר, אבל לא מספיק כדי להפוך לבעל ערך עבור הצופה המבוגר. הוא נוצר בחטיבת האנימציה של סוני, שהוכיחה לנו בשנה שעברה שיש לה יכולות מרשימות מאוד: "ספיידרמן: מימד העכביש" הוא אחד מסרטי האנימציה הטובים של שנות ה-2000 ואף אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הפעם, הם הסתפקו בעשיית סרט שכל תכליתו היא מכירת כרטיסים ומרצ'נדייז. מכיוון שכאמור אין ערך לצופה המבוגר, תהיה זו הפעם ביקורת משפחתית: שני בני, איתמר (בן 11) ודניאל (בן 8) ישתפו אתכם בדעותיהם לגבי הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »