"לייט נייט". אמה תומפסון.
במקום לראות את "לייט נייט" (Late Night) צפו ב-89 הפרקים של הסדרה המעולה "המופע של לארי סנדרס" ששודרה מ-1992 ל-1998. בסרט ניסו לדחוס ב-102 דקות מספיק עלילות לעונה שלמה (של לפחות 13 פרקים) של סדרה. אמנם יש פה את כל האלמנטים והמרכיבים לסרט מעניין וטוב אבל הם לא מתחברים טוב יחד ומרוב כדורים באוויר שמנסים ללהטט ביניהם יוצא סרט מפוספס, לא מספק, ומאכזב במיוחד סרט שהיו לו את הנתונים להיות טוב והוא אינו כזה.
"מלון מומביי". נזנין בוניאדי.
"מלון מומבאי" הוא סרט דרמת אקשן/מתח המבוסס על סדרת פיגועי הטרור שהתרחשה במספר מוקדים במקביל בעיר מומבאי בשנת 2008 ע"י ארגון איסלאמי וגבתה את חייהם של 207 בני אדם, ומתמקד באירוע שהתרחש במלון הטאג' במשך שלושה ימים וחצי. סרט אקשן שמבוסס על אירועים אמיתיים יכול לצאת טוב מאוד או קיטש נוראי שבעיקר נועד למלא שורה בקורות החיים של כל המעורבים. לשמחתי, "מלון מומבאי" שייך לסוג הראשון. הוא לא סרט אקשן קלאסי, כי המוקד שלו הוא לא האפקטים ותרגילי פעלולים מרשימים, אלא הדרמה האנושית שמתחוללת גם אצל הקורבנות, אך גם אצל הרוצחים (במידה פחותה).
הסרט מבוים נהדר. הוא מדוד, מאוזן, מותח ולא משעמם לרגע – גם בחלקים הרגועים יותר. העובדה שזהו סרטו הארוך הראשון של אנת'וני מאראס, הופכת את כישורי הבימוי שלו למרשימים אפילו יותר. התסריט נכתב על ידי מאראס, שלו ניסיון מועט גם בכתיבה, ביחד עם ג'ון קולי שהתמחה בעיקר בכתיבת סרטים לכל המשפחה. הם יצרו סרט שבהחלט לא יתאים לכל המשפחה או לכל מי שרגיש למראות גרפיים אלימיים. מנגד, הוא גם לא סרט אימה, כך שלא רואים את הפגיעות בשביל אפקט הגועל.
"מלון מומבאי". דב פאטל.
"מלון מומביי" משחזר את מתקפות הטרור שזעזעו את העיר מומביי שבהודו ב-26 בנובמבר, 2008 (כולל בית חב"ד), ומתמקד באירועים שהתרחשו במלון "טאג'" היוקרתי שבעיר. הוא סרט מותח, מעניין ועשוי טוב.
במתקפה קטלנית מתוכננת ומתוזמרת היטב פעלו בו זמנית במספר מוקדים טרוריסטים מוסלמים חמושים בכבדות (רובים ורימונים), מספר הנפגעים היה גבוה מאוד, אוזלת היד של רשויות החוק היתה איומה ורואים גם את התפקיד שלקחה התקשורת. בין צוות העובדים שמתמודד עם המתח האישי של המצב ותחושת החובה בהגנה על אורחי המלון בשעת המצב המתוח (במשך שעות רבות וארוכות) ניצב אורג'ון, עובד זוטר, מלצר שמפרנס ילד קטן ואישה בהיריון, שאותו מגלם דב פאטל (הוא "נער החידות ממומביי" ומ"מלון מריגולד האקזוטי"). יש בו נחישות ומרץ נהדרים.
"צעצוע של סיפור 4".
"צעצוע של סיפור 4" הוא סרט המשך בסדרת סרטי האנימציה המצליחה של פיקסר על עולמם ההרפתקני והעשיר של הבובות כשבני האדם מסובבים את הראש. הסרט ברמה פחותה משלושת קודמיו, כי נראה שלמרות שהמוטיבים של העצמה נשית (הם נורא באופנה כרגע, לא שמעתם?) נכנסו לסיפור, הוא מרגיש מאולץ ומזניח את הגרעין של הסרטים הקודמים – הקשר של וודי, בובת הבוקר, ושל באז לייטייר, בובת האסטרונאוט. ילדים יהנו ממנו מאד ומבוגרים (יחסית) יתרפקו על הנוסטלגיה ויתפעלו מההבדלים המשמעותיים באיכות האנימציה מאז הסרט הראשון משנת 1995 ועד היום.
"צעצוע של סיפור 4".
"צעצוע של סיפור 4" פחות טוב משלושת הסרטים הקודמים בסדרה, והוא עדיין סרט מהנה. כיף לחזור ולצפות בשלל הדמויות הנהדרות המוכרות, בתוספת צעצועים חדשים מגניבים; יש רעיונות יפים, הסיפור שרצו לספר מוצלח רק חבל שהעלילה כל כך צולעת. אם יהיה "צעצוע של סיפור 5" (ואין סיבה שלא יהיה) אני מקווה שהוא לא יהיה עוד סיפור הצלת צעצוע.
"צעצוע של סיפור" (1995) היה סרט האנימציה באורך מלא הראשון שנעשה כולו במחשב, וזיכה את יוצריו בפרס אוסקר מיוחד על כך. הוא הביא לשינוי בתעשיית הקולנוע בכלל ובסרטי האנימציה בפרט (מספר סרטי האנימציה בשנה שהופקו בכל העולם הוכפל פי כמה). הוא סרט האנימציה הראשון שהיה מועמד לאוסקר על תסריט, ומאז היו מועמדים סרטי אנימציה נוספים בקטגוריה (אך טרם היה זוכה שכזה). ארבע שנים מאוחר יותר יצא "צעצוע של סיפור 2", סרט ההמשך הראשון של "פיקסר".
"השמן והרזה". סטיב קוגן, ג'ון סי. ריילי.
"השמן והרזה" הוא סרט דרמה ביוגרפי על חייהם של שני שחקנים ותיקים בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, לאחר שתהילתם דעכה במעט והם מנסים להשיג אותה מחדש ולהתקרב שוב זה לזה. זהו לא סרט רע ויש בו איכויות לא מבוטלות של משחק וסיפור אישי לא מוכר על דמויות מפורסמות מעולם הבידור, אבל הוא גם לא סרט טוב במיוחד, וחלקים גדולים ממנו צפויים ומשעממים. הסרט לא מספק את העוצמה הדרמטית שנדרשת ממנו. אולי מבוגרים שגדלו על מערכונים של הצמד הקומי יוכלו למצוא בו איזשהי ארומה נוסטלגית.
הסרט מבוסס על ספר ביוגרפי שנכתב על סיבובי ההופעות בבריטניה ואירלנד על ידי איי.ג'יי. מריוט שכתב עליהם מספר ספרים, כמו גם על צ'רלי צ'אפלין, והוא שזור פרטי טריוויה על חייהם. התסריט שעובד מחומר המקור הוא יחסית סטנדרטי ולא מעניין והבמאי ג'ון ס. ביירד לא הצליח להוציא ממנו את רמת המתח הדרמטי שיכול היה להוציא. ישנם לא מעט קטעים שממש אפשר לראות את הפספוס בהעברת סצינות באופן נוגע ללב.
"גברים בשחור: אינטרנשיונל". כריס המסוורת', טסה תומפסון.
הסרט "גברים בשחור: אינטרנשיונאל" מוכיח שגם עם תסריט חלש מאוד סרט יכול להיות מהנה. כל מה שהוא צריך זה שחקן כריזמטי מאוד מאוד, שחקנית שיודעת את העבודה ושהכימיה בין השניים תהיה מושלמת.
סרט זה הוא ריבוט (התחלה מחודשת) לסדרת סרטי "גברים בשחור" שבה כיכבו ויל סמית וטומי לי ג'ונס. הפעם מגלמים את תפקידי שני הסוכנים כריס המסוורת' וטסה תומפסון, שעבדו כבר כצוות ב"ת'ור ראגנרוק", הוא כת'ור והיא כוואלקירי.
"אקס-מן: הפיניקס האפלה". סופי טרנר.
בכתוביות הסיום של "אקס-מן: הפניקס האפלה" יש רשימה ארוכה של אנשי מחשב תחת הכותרת של digital artists. עוד ועוד שמות בשורות אין-סופיות, בכמות שהיא על גבול הפרודיה. אולי בשל התלת מימד המיותר (יש קטע עם רסיסי חללית בחלל וב"כוח משיכה" מלפני 6 שנים זו היתה חוויה בלתי נשכחת ועשויה טוב יותר) ושימוש היתר במסך ירוק, שבו מרכיבים רקע ואפקטים סביב השחקנים, לפעמים נראה ששני שחקנים שרק משוחחים אינם יחד באותו מקום. זה מרחיק ומפריע.
"חורשות את הלילה". ביני פלדסטין, קייטלין דבר.
"חורשות את הלילה" היא קומדיית נעורים מצחיקה ביותר על התבגרות, גילוי עצמי, פמיניזם ומיניות דרך הרפתקאותיהן של שתי חברות בלילה שלפני סיום התיכון. אי אפשר שלא לדמות את הסרט לגרסה נשית של הסרט "סופרבאד" (2007), ולא רק כי באחד התפקידים הראשיים משחקת ביני פלדסטין, אחותו של ג'ונה היל ששיחק את אחד התפקידים הראשיים בסרט מלפני 12 שנים. הנושא המרכזי בשני הסרטים הוא האהבה האלפטונית העמוקה שיש בחברות של הדמויות המרכזיות כשברקע קורים דברים משוגעים. מה שכן, הסרט הזה מתעלה על הקודם בכל המדדים.
"רוקטמן". טארון אגרטון.
"רוקטמן", הסרט על אלטון ג'ון, הוא סרט מתסכל מאוד. החצי הראשון שלו הוא מחזמר פנטזיה יוצא מן הכלל. החלק השני שלו הוא מהסרטים הגרועים שראיתי בשנים האחרונות. נראה כאילו שני חלקי הסרט נעשו על ידי יוצרים שונים לגמרי, והצופה יוצא ממנו עם טעם מר בפה לאחר שעה איומה שמצליחה להשכיח את כל מה שקדם לה.
הסרט מספר על חיי אלטון ג'ון, שנולד בשם רג'י דוויט. הוא עוקב אחר סיפורו החל מילדותו הקשה כבן לשני הורים בעייתיים, דרך לימודי הפסנתר באקדמיה, הפגישה עם ברני טופין, ההצלחה, ההתמכרות ועד גמילתו מסמים.
"רוקטמן". טארון אג'רטון.
"רוקטמן" הוא סרט מוזיקלי (לא רק סרט על מוזיקאי) על אלטון ג'ון. ניסו לעשות משהו קצת אחר בכך שלא כתוב אף פעם את שנת ההתרחשות (שזה טוב), לא לגמרי בסדר כרונולוגי (זה יכול לעבוד) אך בסופו של דבר בבסיסו זה הסיפור המוכר על דרך עלייתו המסקרנת של זמר נודע, הקושי שלו להתמודד עם ההצלחה (קהל המעריצים מול כל רצונו בחיבוק אמיתי) על רקע להיטים ידועים. הוא מתחיל בסדר ונעשה גרוע ובעיקר משעמם ככל שהוא מתקדם.
"משפטו של טד בנדי". זאק אפרון.
"משפטו של טד בנדי" הוא דרמת פשע אמריקאית המגוללת את סיפורו של הרוצח הסדרתי הידוע לשמצה טד בנדי מזמן הכרותו עם בת זוגו ועד תפיסתו והבאתו למשפט. מלבד סצינה אחת (שגם היא לא גרפית), לא רואים אלימות בסרט והיא רק באוויר. זה יכול היה להיות אלמנט מצוין אם הסרט היה מצליח לשמור על המתח שלו לכל אורכו. לצערי, הוא שומר על מבנה צפוי וארוך שלא לצורך ומשאיר אותו כסרט שיתרונו העיקרי באספקת פרטים נוספים על דמותו של בנדי, בלי מטען דרמתי משמעותי.
לאחר שביים סדרה תיעודית על הרוצח הסדרתי, ג'ו ברלינג'ר התפנה לביים את הסרט העלילתי אודותיו עם תסריט שהתבסס על ספרה האוטוביוגרפי של אליזבת' קנדל. לברלינג'ר ניסיון עשיר מאוד ביצירת סרטים וסדרות תיעודיות, אך דל בעלילתיים. זה עדיין לא תירוץ לשינוי הכיוון שקורה בשליש הסרט, בה הדמות הראשית כביכול הופכת להיות דמות משנית וחד מימדית כמעט לגמרי. זהו לא הסרט הראשון על בנדי (מארק הרמון מ-"NCIS" לקח סיבוב בשנת 1986 באחת הגרסאות), כך שאולי בעתיד יש סיכוי שנראה עיבוד יותר מותח ומעניין.