"ללא גבולות". בראדלי קופר.
מי מאיתנו לא רוצה להיות הגרסה המוצלח יותר של עצמו, חכם יותר, שנון יותר – או בכלל גאון-על, משהו בין "ריין-מן" לבין מייקל סקופילד מ"נמלטים"… רק פי 10 יותר? זהו, שכל אחד היה רוצה להיות כזה, והזדמנות כזו היא בדיוק מה שמתרחש ב"ללא גבולות", בהצלחה יתרה, בעזרת משחק טוב (לרוב), עלילה חביבה-פלוס-פלוס והומור למכביר.
"אתמול בלילה". קירה נייטלי.
"אתמול בלילה" הוא סרט שלוקח סיטואציה אפשרית – מותח את בחינתה על פני סרט שלם, עם עלילה ממוצעת ושחקנים ממוצעים – ומנסה להגיע למסקנה כלשהיא באמצעות הניסוי העצמי הזה. או לפחות כך זה מרגיש. אי אפשר להשתפך על סרט כזה, ולהתחיל להלל את כל מי שלקח חלק בעשייתו, אבל אפשר להעריך נקודות מסוימות בו, מאמצים ניכרים שעולים מצפיה בו, ועוד כמה פידבקים (חיוביים יותר וחיוביים פחות) שנספר עליהם בהמשך.
"מבול". מיכאל מושונוב. צילום: עמית ברלוביץ.
הסרט הישראלי "מבול" מתחיל עם כתוביות באנגלית – לא בעברית ובאנגלית, רק באנגלית: Mabul – כמו אומרים לנו: "הסרט הזה לא מיועד לכם, הישראלים, פנינו לחו"ל." הבמאי גיא נתיב ("זרים" עם לירון לבו) הצליח לקבץ לסרטו שחקנים מהשורה הראשונה הן לתפקידים הראשיים – צחי גראד, רונית אלקבץ, מיכאל מושונוב – והן לתפקידים הקטנים ביותר, ביניהם שמיל בן ארי, דני שטג ואסתי זקהיים. הסרט היה מועמד לשישה פרסי אופיר, כולל לסרט הטוב ביותר, וזיכה את מיכאל מושונוב בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר.
"איך אתם יודעים". אוון ווילסון, ריס וית'רספון
מאיפה להתחיל עם "איך אתם יודעים"? מזמן לא ראיתי סרט בעייתי כל-כך מקסים, או סרט מקסים עם כל כך הרבה בעיות. אם זו נשמעת כמו חזרה מיותרת, חכו שתראו את הסרט – וכמו הסרט, הביקורת הזאת תורכב מחלקים-חלקים שלא תמיד ברור הקשר ביניהם. הסרט נע בין מקסים למלאכותי, לפעמים באותו קטע עצמו (כמו זה בבית החולים).
"שמח תודה עוד בבקשה". ג'וש רדנור, קייט מארה.
בפסטיבל סאנדאנס 2010 זכה "שמח תודה עוד בבקשה" בפרס חביב הקהל, וברור לגמרי למה. מדובר בסרט עכשווי שמתרחש בניו יורק, אודות צעירים, החיים ואהבה, יש בו לא מעט שורות מוצלחות והוא מצחיק ומלא חן. את הסרט, שמופץ בארץ סמוך להקרנתו בבתי הקולנוע בארצות הברית, כתב וביים ג'וש רדנור, שגם מככב בתפקיד הראשי. הוא מוכר כטד בסיטקום "איך הכרתי את אמא שלכם" וזהו סרטו הראשון.
"בלו ולנטיין". ריאן גוסלינג, מישל וויליאמס.
"בלו ולנטיין" הוא סרט דרמה מעולה, שהולך עם הרעיון שלו עד הסוף – לדכא לצופה את החיים. שלא תבינו לא נכון, "בלו ולנטיין" הינו סרט שחובה לראות: הוא עשוי היטב, הן מבחינת תסריט, הן מבחינת משחק ואפילו בכל הנוגע לפריפריה, כגון צילום, מוזיקה וכיוב'. ואולי בכך טמון העוקץ, כיוון שכל זה מסתכם בסרט אחד מאוד מאוד מציאותי, ולצופה אין כל ברירה אלא להתמסר לעלילה ולהזדהות עם הדמויות לגמרי, מה שלא מסב נחת רבה לצופה לאור אוירת הדכאון הנוראי שמשרה הסרט לכל אורכו.
"אומץ אמיתי". ג'ף ברידג'ס, היילי סטיינפלד.
יש סרטים שאין בהם דבר רע להצביע עליו, ובכל זאת קשה להמליץ עליהם. כזה הוא "אומץ אמיתי", המערבון של האחים כהן. ג'ואל ואית'ן כהן עיבדו את הספר לתסריט, הפיקו, ביימו וערכו את הסרט. בשנים האחרונות ניפקו סרט בשנה, וזהו סרטם השביעי בעשר שנים, והמצליח ביותר שלהם אי פעם. הם שוב עובדים עם הצלם והמלחין הקבועים שלהם (רוג'ר דיקנס המוכשר וקרטר בורוול), וחזרו לשתף פעולה עם ג'ף ברידג'ס ("ביג לבובסקי") וג'וש ברולין ("ארץ קשוחה"). המשחק טוב, הצילום נהדר, המוסיקה מתאימה, התלבושות נכונות, אך למעט מספר קטעי פעולה מותחים, הסרט רחוק מלהיות מערבון סוחף או יוצא מגדר הרגיל.
"סאנקטום".
לא ציפיתי להרבה מהסרט "סאנקטום" על חוקרי מערות בתלת מימד, ונהניתי. לא מקבלים הרבה, אבל זה סרט שמשרת את המטרה והסיפור שלו. חשוב להבהיר שזה אינו סרט הרפתקאות דרמתי אלא מותחן עם אלמנטים של סרט אימה. הוא ברוטאלי וקלאוסטרופובי, עם קטעים שעשויים להיות קשים לצפייה לחלק מהצופים.
"בורלסק".
הזמרת כריסטינה אגילרה בת ה-30, כוכבת "בורלסק", אינה שחקנית טובה. היא לא בט מידלר, ברברה סטרייסנד או שר. סרטה הראשון הוא סרט מוסיקלי על בחורה מעיירה קטנה שמגיעה לעיר הגדולה ורוצה להצליח כזמרת. אולי בזכות חוסר ההצלחה של הסרט (פחות מ-40 מיליון דולר בארה"ב), היא תבין שעליה להמשיך להקליט שירים ולא להופיע בסרטים.
"התמונה הכוללת". רומן דוריס.
ל"התמונה הכוללת" באנו עם ציפיות גדולות בעקבות טריילר מסקרן ובעיקר רצון לסרט זר, אחרי רצף סרטים הוליוודים די ארוך, וכגודל הציפיות – לא התאכזבנו כלל! מדובר בסרט עלילתי (בניגוד להרבה סרטים זרים שמתעסקים בקליפה של השום) יחודי, מותח ומאלף, שעשוי בצורה מוקפדת ומקצועית, ועל הדרך נותן את אותותיו לכל מי שרק מנסה לקלוט גם דברים שמעבר. סרט מומלץ, אחר, אבל לא שונה, שפותח צוהר לז'אנר אפשרי בקולנוע האירופאי שמנסה בכוח, לעיתים, להיות שולי ושונה.
"קר עד העצם". ג'ניפר לורנס.
"קר עד העצם" הוא סרט עוצמתי מרגש ואותנטי – כך ממש. לא ניתן להשאר אדישים לסרט – לא במהלך הצפיה בו ואף לא לאחר מכן. הוא נשאר איתכם. עד כדי כך הוא חזק ואמיתי שהיו מספר סצינות שבהן הצופה ירגיש לרגע כאילו הוא בעצמו בתוך הסרט – ממש חוויה.
"נאום המלך". קולין פירת', הלנה בונהם קרטר, ג'פרי ראש.
החיבה לסרטים אודות בית המלוכה הבריטי אינה חדשה. ב"נאום המלך" חדרים יפים כמצופה, תלבושות מתאימות, שחקנים בריטיים מצוינים ובימוי נכון, אך סיפור העלילה – דל למדי עד מדי. יש איזו הערכת יתר לסרטים הללו, "נאום המלך" היה מועמד לשבעה פרסי גלובוס הזהב (יותר מכל סרט אחר השנה), ומוביל את המועמדים לאוסקר עם 12 מועמדויות, כולל לסרט הטוב ביותר. המשיכה אל האנשים המפורסמים האלה, המורמים מעם אך הסובלים מבעיות כמו אחד האדם, מובנת אך לא נסחפתי בהתלהבות ל"המלכה" (2006) עם הלן מירן, ו"נאום המלך" טוב יותר אבל לא טוב מאוד. על מה המהומה? לא הרבה: מדובר באנקדוטה שעליה נשען סרט דרמה לא קצר. בקדימון המצוין לסרט הצליחו ללקט את השורות הטובות ביותר מתוכו.