עפר שכטר. "כלבת".
"כלבת", סרט האימה הישראלי הראשון, אינו סרט אימה 'מצוין' ואפילו לא 'סתם טוב', אולם למרות זאת, אין מדובר בכשלון, אלא דווקא בהצלחה גדולה. מבולבלים?… אמת, "כלבת" אינו מפחיד כלל וכלל, ולעיתים קטעים שאמורים להפחיד דווקא מצחיקים, ספק פתאטים — אולם למרות הכל, מדובר בניסוי כלים חשוב וראשון מסוגו, המוכיח כי לקולנוע הישראלי יש את היכולת להתייצב באותה שורה אם הקולנוע הבינלאומי (ולא רק כאשר מדובר בסרטי 'איכות', אנימציה או סרטי בורקס).
דניאל רדקליף. "הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק ראשון".
"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק ראשון" הוא עוד פרק בסדרת הקוסם הצעיר. אם לא ראיתם (או קראתם) אף פרק עד עכשיו, לא מומלץ לנסות פתאום, ואם אתם מכירים ומורגלים להווי ההארי-פוטרי, ספק אם תתאכזבו, בתנאי שתגיעו עם הציפיות הנכונות. החלק הראשון של "הארי פוטר ואוצרות המוות" הוא ממש לא תחילתו של הסוף. אני – דווקא ציפיתי שכן והתאכזבתי לגלות את ההיפך. אתם – צפו לעוד פרק חביב בסדרה עמוסת האפקטים המיוחדים, והתעלמו מהעובדה שהוא מבוסס על הספר האחרון בסדרה. החלק הראשון של "אוצרות המוות" הוא כאמור, עוד פרק, ואם אהבתם את הקודמים – כנראה שתאהבו את גם את זה, ביחוד משום שהגבירו את העוצמה של השנינויות והאקשן.
"פלונטר".
אולפני דיסני שבים בסרט האנימציה ה-50 באורך מלא שלהם לסיפור אגדות, כמו אלו שהתמחו בהם בימי חייו של וולט דיסני ("שלגיה ושבעת הגמדים", "סינדרלה" ו"היפהפיה הנרדמת", למשל). "פלונטר" (Tangled במקור), שבמשך שנים נקרא בשם של הגיבורה "רפונזל" (פעמונית), מבוסס על מעשייה של האחים גרים על נערה בעלת שיער ארוך שגרה בבדידות במגדל. האנימציה מהממת ועם השיבה לעולם האגדות עם נסיכות, מכשפות וחיות יער, מקבלים שוב גם את הקסם הישן של דיסני בצורה הטובה ביותר, יחד עם שירים. אמנם ההומור מכוון יותר לילדים, אך בשביל זה דיסני קיימים, ומבוגרים ייהנו מהסרט המתקתק גם בלי לצחוק מרוב הבדיחות (ועדיין יש בדיחות, חלקן חזותיות, לא רעות בכלל).
ראסל קרואו. "שלושת הימים הבאים"
זה מדהים, איך תמיד מוצאים רעיונות חדשים על מה לעשות סרטים. לפעמים לוקחים אירוע קטנצ'יק, שבוחרים עם פינצטה, ומגדילים פי 32 על מנת לייצר ממנו משהו בדמות סרט באורך מלא. לפעמים זה הולך, לפעמים לא. הכל מתחיל ונגמר במספר מרכיבים שכל אחד מהם מהווה משתנה תלוי אבל גם בלתי תלוי: תסריט, בימוי, שחקנים. לא תורה מסיני, אבל לא פשוט כמו שזה נראה. אז בשביל מה כל ההקדמה הלא מועילה הזו? כדי להסביר לכם למה הסרט "שלושת הימים הבאים" הוא לא תוצר סופי טוב, על אף שמרכיביו יכולים להטעות. אבל כמו שכבר למדנו על בשרינו, זה לא המרכיבים לבדם, כי אם סך כל המרכיבים, כלומר, התוצאה הסופית.
אמה סטון. "באה בקלות".
"באה בקלות" היא קומדיית נעורים קלילה אשר הודות לתסריט שנון ומתוחכם יכולה להתאים גם לצופים הבוגרים יותר. על אף שסיפור העלילה מתרחש על הרקע המוכר של תיכון אמריקאי טיפוסי הסרט מצליח לחדש, לסקרן ובעיקר להצחיק.
לא ניתנת לעצירה.
"לא ניתנת לעצירה", סרטו החמישי של הבמאי טוני סקוט עם דנזל וושינגטון ("חטיפת הרכבת התחתית 123"), הוא בסדר – לא יותר, לא פחות. לא סרט שיוזכר לטוב או לרע בסיכומי השנה, ומועמד מוביל לטקס פרסי הפעלולנים ואולי גם לאיגוד מערבלי הצליל (כן, גם להם יש טקס פרסים- שמשום מה לא משודר בשידור חי ברחבי העולם). "לא ניתנת לעצירה" היא רכבת שדוהרת על הפסים במדינת פנסלבניה שבארצות הברית. הסרט לא טוב כמו "ספיד" או "מצור ימי", ולא רק בגלל שאין רעים (מלבד אנשי הנהלת הרכבת הקפיטליסטים במשרדים הממוזגים שלהם). הרכבת היא רכבת משא, האנשים בצרה הם תושבי העיירות שבדרכה.
נעמי ווטס עם שון פן. מתוך משחק הוגן.
במבט ראשון (או טריילר) ניתן לטעות ולחשוב כי "משחק הוגן" הינו עוד סרט עלילתי הוליוודי העוסק ב-CIA, אולם אין זה כך. למעשה מדובר בשיעור חשוב בדמוקרטיה, המבקש להזכירנו כי גם ל'בורג הקטן' שמור תפקיד חשוב במערכת הצדק הגדולה. אך אל חשש, "שיעור" זה אפילו די מהנה לצפייה.
התגנבות יחידים.
על אף נקודות הפתיחה המבטיחות, לא הלכתי לסרט עם ציפיות גבוהות. "התגנבות יחידים" נעשה בתקציב של שבעה מיליון שקלים בידי דובר קוסאשווילי ("חתונה מאוחרת") והתסריט מבוסס על ספרו הנחשב של יהושע קנז מ-1986, אולם ידעתי שמדובר בעוד סרט על קבוצת חיילים. במקרה הזה קורותיהם של טירונים בעלי כושר לקוי בבה"ד 4 בשנת 1956. הסרט היה מועמד לשישה פרסי אופיר: בימוי, שני שחקני משנה (מיכאל אלוני ואסף בן שמעון), תלבושות ומשום מה גם למוסיקה.
המדריך למהפכה.
האם אדם אחד יכול לחולל מהפכה? איך מנהלים מהפכה בישראל במאה ה-21? מי מושך בחוטים? מה באמת חשוב לחברי הכנסת שלנו? כל זאת ועוד בסרט הישראלי הטוב ביותר שתראו בשנה הקרובה. "המדריך למהפכה" הוא סרט מצוין, מעניין מתחילתו ועד סופו, מצחיק ומרגש. יש בו בדיוק את כל מה שצריך להיות בסרט, וגם מוסיקה נהדרת של אבי בללי (נקמת הטרקטור). יוצרי סרטים עלילתיים יכולים ללמוד הרבה מהסרט השלושת-רבעי תיעודי הזה, בין-השאר כיצד להראות התפתחות עלילתית ללא דיאלוג ומהי עריכה קצבית ונכונה. הסרט זכה בשני פרסי אופיר: על עריכה והמוסיקה, והיה מועמד גם לסרט הטוב ביותר, בימוי ותסריט.
רד: ברוס וויליס עם מרי לואיז פארקר.
האמת, הופתענו מהסרט "רד", ועוד לטובה, וזה לא שאנחנו פסימיים מטבענו, פשוט כיום נדמה כי ברוס וויליס הוא כבר סוס עייף וזקן, שהשיא שלו כבר חלף מזמן מתישהו בשנות ה-90, ומורגן פרימן כבר הצליח לאכזב אותנו עם הופעות הרבה מתחת ליכולת ולסטנדרט שלו. פתאום מגיע לו הסרט הזה, ואיכשהו שני כוכבים אלו, ביחד עם ג'ון מלקוביץ' הגדול מכולם, ומצליחים להרים יחדיו סרט מהנה, מצחיק, רווי הומור עצמי ומהנה (כבר אמרנו?).
גנב עירוני: בן אפלק עם ג'רמי רנר.
"גנב עירוני" מוכיח לנו שגם סרט טוב יכול להיות סיוט. לקחת עלילה פשוטה, לתת לה חיים עם קצב מסעיר וסצנות חזקות, לשלב מתח ואקשן, יכולת בימוי מרשימה – כל אלו יכולים ואמורים להצטבר לכדי סרט ממש לא רע. אבל לא אם מכניסים למשוואה הזו את בן אפלק… בתור שחקן. שלא תבינו אותנו לא נכון, אין לנו שום בעיה עם הבחור, אבל במקרה הזה, במשוואה הזו, הוא רק הרס.
מתוך שליחותו של הממונה על משאבי אנוש.
יש סיבה שמעטים העיבודים הקולנועיים לספרים והסיפורים של פרנץ קפקא. משמעות המושג "קפקאי" היא משהו כמו "האדם מול ביורוקרטיה, עולם אבסורדי, חסר היגיון ומתעתע" – לא הגורמים המבוקשים ביותר לעלילה קולנועית. ויש משהו קפקאי בדרמה "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שביים ערן ריקליס ("הכלה הסורית", "עץ הלימון") וכתב נח סטולמן ("אדם בן כלב", "מישהו לרוץ אתו") על פי ספרו של א. ב. יהושוע. הסרט זכה בחמישה פרסי אופיר, כולל לסרט הטוב ביותר, לבימוי ולתסריט.