"אופנהיימר" הוא סרט דרמה תקופתי בן שלוש שעות (!) המגולל את סיפור חייו של "אבי פצצת האטום" במסגרת שימוע שנעשה לו מספר שנים לאחר החרבת הערים היפניות הירושמה ונגאסקי. אמנם הסרט מרגיש מעט פחות ממשכו בפועל, אבל הוא עשוי בצורה שמנסה לעורר איזו ארשת חשיבות וחוויה "גדולה מהחיים" שאפשר לראות את התפרים – כלומר, להפריד בין הסאונד (החזק במיוחד) לבין הוידאו האבסטרקטי והתסריט שמלא במשפטי מחץ שלרוב לא מרגישים טבעיים. ללא ספק, גיליתי פרטים שלא ידעתי על אופנהיימר, אבל בהחלט לא מבין את דמותו, ובטח שלא התעוררה בי הזדהות כלשהי לקורות חייו המורכבים.
כריסטופר נולאן פיתח מוניטין של במאי שמעניק מבט קולנועי שמעורר מחשבה לגבי המציאות שלנו, מעיוות הזכרון ב"ממנטו" (2000), לעיוות האמת ב"היוקרה" (2006), להטמעת רעיונות ב"התחלה" (2010) ולאחרונה, תפיסות זמן – "בין כוכבי" (2014), "דנקירק" (2017) ו"טנט" (2020). גם הפעם הוא מערער את המציאות שלנו, עם תסריט שעיבד מספר, על סיפור היסטורי, שמשלב גם אמת, גם תורת קאוונטים וגם המצאה ששינתה את פני האנושות. הסגנון בסרטיו האחרונים די דומה, וניסיון זול (לא בתקציב) לגרום לנו לחשוב שאנחנו צופים בגאונות אומנותית.
כריסטופר נולאן ("טנט", "התחלה", "בין-כוכבים"), שכתב וביים את "אופנהיימר" על ג'יי. רוברט אופנהיימר, אבי פצצת האטום, רוצה להרשים, רוצה שיתלהבו ממנו ואוהב לעשות רעש, לא במובן של "מכה גלים" אלא במובן של רמקולים רועמים עד רעידות של הכיסאות באולם. עם "אופנהיימר" הוא רצה לעשות סרט לא שגרתי על אדם חשוב מאוד בהיסטוריה האנושית, ויצא בידיים ריקות. הכול מרגיש כמו הקדמה לקראת משהו שבקושי קורה, וכמעט כל רגע וכל משפט של דיאלוג מכל דמות כמו כוונו לקדימון. כולם מדברים קדימונית וזה לא עובד. במקום להוביל לקטע הבא, בא לך לראות את הסרט שהם מפרסמים.
"אייר" (Air) הוא סרט דרמה שביים בן אפלק ומככב בו חברו הוותיק מאט דיימון. במרכז הסרט הסיפור שהוביל ליצירת נעלי "אייר ג'ורדן" של "נייקי", אך זה לא סיפור על ספורט או עיצוב אלא על איך לעשות עסקים, נחישות, משא ומתן, בני אדם. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש ב-1984 ושינה את חייהם של אנשים רבים. הסרט פחות טוב מ"מאניבול", שעסק בבייסבול אבל לא היה סרט ספורט רגיל, אולם הוא מעניין ויש בו רגעים יפים ומרגשים.
בשנות ה-80 "נייקי" היתה חברה מצליחה מאוד שהרוויחה יפה מאוד אך נתח השוק שלה מול המתחרות היה קטן יחסית. "אדידס" ו"קונברס" הלבישו והנעילו את שחקני ה-NBA, ליגת הכדורסל של ארה"ב (שמתישהו תופק מיני סדרה על פועלו של הקומישנר דיויד סטרן המנוח שהפך אותה למותג משגשג). ב"נייקי" היתה חטיבה שהוקדשה לכדורסל, ובראשה הוצב סאני ויקריו (מאט דיימון). עם תקציב מוגבל הוטל עליו לקדם את המותג דרך שחקני כדורסל מתחילים לפני שהפכו לכוכבים מפורסמים. הוא שם את עינו על מייקל ג'ורדן, כוכב ליגת המכללות, לפני ששיחק משחק אחד ב-NBA.
"אייר". ויולה דיויס, מאט דיימון.
בתפקידי משנה ג'ייסון בייטמן, אפלק עצמו, כריס מסינה (כסוכן מבית היוצר של ג'רמי פיבן ב"הפמליה"), כריס טאקר (בתפקיד די מיותר). בולט מאוד שיש רק דמות אחת של אישה בסיפור, כשכל השאר הן עובדות ומזכירות חסרות שם ברקע, וזוהי אמו של מייקל ג'ורדן, שהיה לה תפקיד מרכזי בסיפור ובחייו. למרבה המזל, מגלמת אותה ויולה דיויס שמצליחה לצקת כל כך הרבה במה שעל הנייר היה יכול להיות חד-ממדי וצפוי. את בעלה מגלם בעלה של דיויס, ג'וליוס טאנון, שגם הוא מוצלח ונוגע ללב ברגעיו המעטים.
פיסות מידע שונות (כמו שגמר ה-NBA לא שודר אז בחי; פירוש השם "נייקי" ועל הלוגו של החברה) מוגשות באופן לא עדין, כמו לנפנף בתחקיר שנעשה, ועם פחות חיוּת מאשר בסרטים של אהרון סורקין (אחד משני הכותבים של "מאניבול" שהיה עושה מטעמים מהסיפור אך לאחרונה הוא בעיקר מגיש מנות מחוממות-מחדש והוא נופל לתבניות ולכמעט פרודיה של עצמו).
"אייר". בן אפלק.
מישהו (אפלק והעורך) נהנה מאוד להראות שוב ושוב אלמנטים פופולריים או מייצגים של שנות ה-80 באופן שרק מבליט שהסרט נעשה עשורים לאחר מכן כי אם היה נעשה זמן קצר לאחר ההתרחשות אז לא היו מתעכבים על הדברים האלה אלא הם היו פשוט "שם". בהתחלה זה הגיוני: כדי לבסס את התקופה, לאורך הסרט זה מיותר. בקטע ערוך ומוגש היטב רואים את הקריירה העתידית של ג'ורדן. לא פחות בשמחה עבדו על הפס-קול שכולל שירים רבים, ביניהם Born in the USA של ברוס ספרינגסטין, Time After Time של סידני לאופר ואת הנעימה מתוך "השוטר מבוורלי הילס".
למרבה האכזבה, הסוף הנמתח (לפני קטעי ארכיון של ג'ורדן על רקע הכתוביות) לא מרגיש לגמרי שייך לסרט שראינו. אחרי שתי השורות הראשונות שקשורות ישירות לסיפור שראינו (ואפשר היה להראות בדרך יצירתית ולא להגיש במילים על המסך) עוברים לדבר על העתיד של הדמויות השונות שראינו. זה יותר מתאים לספר עיון מקיף ולא לסרט שמתמקד בעלילה רזה יחסית ובפרק זמן קצר.
"הדו קרב האחרון" הוא דרמה תקופתית שמתרחשת במאה ה-14 שמבוססת על אירוע היסטורי ומציגה את אותו הסיפור משלוש נקודות מבט. למרות שבתחילה הוא נראה כסרט מלחמה שכולל רק קרבות, משחקי מעמדות והרבה כבוד מאצ'ואיסטי, הוא משתנה בהמשכו לדרמה אישית ורגישה. כמו בכל הסרטים שמציגים כמה נקודות מבט, גם פה ישנה חזרתיות של סצינות בהן המיקוד הוא אחר ולפעמים התמונה כוללת שינויים מרומזים, אך חשובים. עם זאת, גרסה אחת של הסיפור עם ניואנסים שונים שיעבירו את נקודות המבט השונות, הייתה מעלה את רמת הסרט, כי הייתה נמנעת מלייגע את הצופים.
"מים שקטים" הוא סרט, בכיכובו של מאט דיימון, מזן שהולך ונכחד: דרמה בוגרת על אנשים מהשורה, ללא אפקטים, סיפור אנושי עם דמות מרכזית שהנסיבות מאלצות אותה לפעול בדרך שונה מהרגיל. הבעיה העיקרית היא שמנסים לדחוס יותר מדי לסרט אחד. ב-139 הדקות יש גם חלקים מתוך דרמה רומנטית ומעין מותחן, ובמקרה הזה לא משלבים אותם יחד בצורה טובה. יותר היה קל להמליץ על הסרט אם היו מקצצים ממנו את השומן העודף או מספחים את הקטעים בצורה יותר עדינה ואינטגרלית לסיפור המוביל.
"פורד נגד פרארי" הוא דרמת מרוצים המבוססת על סיפורם האמיתי של קרול שלבי, נהג מרוצים לשעבר ומנהל עסק לבניית מכוניות מרוץ ושל קן מיילס, מכונאי ונהג מרוצים, אשר מציגה את הדינמיקה המיוחדת ביניהם וההישג המפעים אליו הגיעו בשנת 1966. הסרט מתחיל טוב מאוד בצלילה עמוקה לתוך עולם הרכב, אך מתלכלך בסצינות מיותרות שנועדו לנפח את העלילה ללא צורך. ובכל זאת, מדובר בסרט סוחף ומהנה לצפייה על המסך הגדול.
אין אחידות באיכות ובתוכן סרטיו של הבמאי ג'יימס מנגולד – מסרטים שאהבתי מאוד, הדרמה "נערה בהפרעה" (1999), המערבון "3:10 ליומה" (2007) וסרט הפעולה-מד"ב "וולברין" (2013) ועד לסרטים שהיו סבירים עד בלתי צפיים – "כמו יום ולילה" (2010) ו"קייט וליאופולד" (2001). הוא ללא ספק יודע להציג מכלול סיפורי בצורה טובה, אך מתקשה להתמקד בעיקר, מה שלא רק פוגם בקצב של הסרט, אלא גם מסכן את העיניים שלי מפגיעה אחרי מספר רב של גלגולי עיניים.
עולם הרכב ומכוניות המרוץ, ובוודאי זה של שנות ה-60 בארה"ב, היה גברי (ולבן) מאוד לכן אין כמעט נשים ב"פורד נגד פרארי". יש בסרט בן השעתיים וחצי הרבה מנועים, צמיגים, נהגים וגברים בחליפות. בחלק גדול מהסרט רואים מישהו נוהג אבל זה לא משעמם.
קרול שלבּי (מאט דיימון, שנדמה שנעדר הרבה זמן מסרטים), אלוף מרוץ 24 השעות "לה מאן", נאלץ לפרוש מהספורט מסיבות בריאותיות ומשתמש בפרסום שלו למכירת מכוניות. מלבד זה אין לו חיים פרטיים, לא חושפים פרט נוסף כלשהו עליו מעבר לעבודתו. אחד ממכריו הוא קן מיילס (כריסטיאן בייל), מוסכניק נשוי חובב מרוצים ממוצא בריטי, עם בן שמעריץ אותו. קרול מגייס את קן לעזרתו כשחברת "פורד מוטורס" שוכרת אותו כדי לעצב את מכונית המרוצים הראשונה שלהם. המטרה הסופית: זכייה במרוץ "לה מאן".
פסטיבל חיפה 2019 (ה-35 במספר) נפתח אמש בחגיגיות על הרי הכרמל. המנהלת האמנותית הותיקה פנינה בלייר וראש העיר החדשה ד"ר עינת קליש-רותם הפגינו הרבה חמימות, והוקרנה דרמת הספורט "פורד נגד פרארי", שבהחלט יש לה את הרוח הקלילה הדרושה לתפקיד של סרט פתיחה, אך ז'אנר הספורט אולי הרתיע חלק מן הקהל, למרות שקשה לטעות בז'אנר לפי שם הסרט: יש באמת מישהו שלא יודע מהי פרארי?
זו בדיוק נקודת המוצא של הסרט: אנזו פרארי בנה מותג מדהים על שמו, וחברת המכוניות האמריקאית פורד רוצה לגנוב קצת מן התהילה הזו. זוהי תחילתן של שנות ה-1960, ופורד פונים אל קרול שלבי, האמריקאי היחיד שניצח במירוץ היוקרתי 'לה מאן' (עם מכונית 'אסטון מרטין'), כדי שיוביל את פורד לניצחון במירוץ עם דגם שלה. שלבי מבין שזה לא מספיק לבנות דגם מנצח, אלא צריך גם נהג מוכשר במיוחד, ויעד לתפקיד את קן מיילס הבריטי שחי ועבד באמריקה.
סרט הביוגרפיה "פורד נגד פרארי" של ג'יימס מנגולד מסקרן בגלל שהוא הראשון של מנגולד אחרי "לוגאן" עטור השבחים, ובגלל שמככבים בו כריסטיאן בייל ומאט דיימון. זהו סיפורם של צמד – מעצב מכוניות אמריקאי (דיימון, עם מבטא) ונהג מירוצים בריטי (בייל) שמחליטים להפיל את שלטונן של מכוניות הפרארי במירוצי המכוניות, ובונים מכונית משלהם במותג האמריקאי 'פורד', לקראת התחרות בת 24 השעות של 'לה מאן' ב-1966. אולפני פוקס תיזמנו אותו במקור לקיץ הזה, אבל משרכשו אותם אולפני דיסני הם ראו פה פוטנציאל לפרסים ולכן דחו את ההפצה ל-15 בנובמבר במרבית העולם, כולל ישראל.
"החומה הגדולה" הוא סרט ראווה של הבמאי הסיני ז'אנג יימו ("הפנסים האדומים", "גיבור"). לקרקס הולכים בעיקר בשביל המופע. לא מצפים לעלילה מסובכת, לסיפור מרגש, וככזה זה מה שמקבלים מ"החומה הגדולה": התפעמות והתלהבות מהחזיון, מהתלבושות, מהצבעים, מהתופים ומ(חלק מ)האפקטים.
זהו סרטו הראשון באנגלית והראשון בתלת מימד של ז'אנג יימו. הוא עושה שימוש יפה בתלת מימד. יש לו יכולת לביים דרמות עצובות כמו "לחזור הביתה" הארוך מדי ו"סיפור חיים" הנהדר, שניהם עם גונג לי, וגם סרטי ראווה שופעים כוראוגרפיה של פעלולים ולחימה כמו "גיבור" ו"קללת פרח הזהב", סרטים שצריך לראות בבית קולנוע וגם "החומה הגדולה" הוא כזה. אגב, באנגלית לחומה הסינית קוראים "החומה הגדולה של סין", ובקיצור "החומה הגדולה".
"החומה הגדולה" הוא סרט אקשן עשוי טוב ולעיתים מרהיב עין, אך לא הרבה מעבר לכך. יותר מכל הזכיר לי הסרט את "פסיפיק רים" – בשני הסרטים עיקר העניין הוא האקשן, ובשנים הוא מתבטא בעולם בו בני האדם מתאגדים כדי להלחם במפלצות המאיימות על קיומם. כמו כן, משניהם עולה התחושה שישנו עולם רחב ומעניין עם הרבה סיפורים לספר. יחד עם זאת, האקשן שמתרחש במדבריות סין פחות מרשים מזה של סרט האקשן העתידני, אך מצד שני הוא גם הרבה פחות טיפשי.
את הסרט ביים הסיני הנפלא ז'אנג יי-מו, שהוכיח את יכולותיו כבמאי אקשן בתחילת העשור הקודם עם סרטים כמו "גיבור" ו"מחול הפגיונות", לצד דרמות כמו לחזור הביתה שיצא לפני שנים ספורות. הפעם יי-מו חוזר לביים אקשן ומראה שהוא לא שכח איך עושים זאת. תוך שילוב של עיצוב צבעוני הנותן לכל אירוע אווירה אחרת ומהלכי הקרב העוברים על חוקי הפיזיקה, מצליח הבמאי המוכשר להביא למסך הגדול חוויה ויזואלית נהדרת. חוויה שהיתה יכולה להיות מושלמת אילולא השימוש הרב באפקטים ממוחשבים לא היה בולט כל כך והעלילה דלה כל כך.
"ג'ייסון בורן" הוא סרט אקשן סטנדרטי למדי, מה שאומר שהוא לא מצליח לעמוד בסטנדרטים של הטרילוגיה המקורית בכיכובו של מאט דיימון. לא מדובר כמובן בסרט רע, אלא רק באוסף של קלישאות חבוטות שלא מצליח לשחזר את המהפכה שהוביל הפרנצ'ייז בתחילת דרכו.
את הסרט כתב וביים פול גרינגראס, שחזר לפרנצ'ייז אחרי "זהות במלכודת" ו"זהות אבודה" – גם בהם כיכב מאט דיימון. השבת במאי מוכח אל הסט מסמנת טובות, ברם הבימוי של גרינגראס כאן מרגיש עייף, נוסחתי למדי ומשחזר במידה רבה את עלילת הסרטים הקודמים בסדרה. למעשה, לפרקים חשתי שהעדכון היחיד שהסרט קיבל לקראת שנת 2016 הוא העיסוק בשאלת פרטיות האזרחים באינטרנט, במקום זהויות סוכנים חשאיים.
