"לוגאן: וולברין" – ביקורת #2
"לוגאן: וולברין". יו ג'קמן, דפני קין.
היסטוריה אלטרנטיבית היא דבר מעניין, כפי ש"אקס מן: העתיד שהיה" הראה. כך למשל, שערו מה היה קורה אם ההפקה של "משימה בלתי אפשרית 2" לא הייתה מתעכבת ודאגריי סקוט היה יכול לגלם את וולברין ב"אקס מן" המקורי. כמה מההצלחה של הדמות (והסרטים) ניתן לזקוף לכתיבה וכמה ליו ג'קמן? כמובן שלעולם לא נדע, אלא אם סקוט ירצה לגלם את וולברין עתה שג'קמן תלה את טפריו עם סיום הצילום של "לוגאן: וולברין" לאחר שבעה סרטים (ושתי הופעות אורח). הבעיה שעם סיומת שהיא כמעט מושלמת באנושיות שלה מחד והאכזריות שלה מנגד, כזו שלא מוותרת על דבר, לא הייתי מנסה לעשות המשך כלשהו או לחזור לדמות הזו לעולם. שישאל את בן אפלק.
מפה לשם, כבר כמעט עשרים שנה עברו מאז ש"אקס-מן" יצא ולא נראה שז'אנר סרטי גיבורי העל הולך לשום מקום (אם כי מל גיבסון כבמאי של "יחידת המתאבדים 2" יכול לעשות צעד גדול בכיוון). במשך הזמן הזה, ניתן לזהות שלושה סרטים שעיצבו את הז'אנר כפי שהוא היום: "אקס מן" המקורי הפך את הז'אנר ללגיטימי (ז"א כלכלי); "האביר האפל" (יחד עם "באטמן מתחיל") הראה שזה גם יכול להיות רציני, אפל ומעורר מחשבה; ו"דדפול" הוכיח שלא צריך לפנות לילדים כדי להצליח ואלימות והומור גס הם גם אופציה.
"לוגאן" משלב בין השלושה כשבעקבות "דדפול" הסרט לא חשש ללכת על הדירוג R שמגביל את הקהל האפשרי (ובכך גם את פוטנציאל מכירת המרצ'נדייז). אבל בעוד שאצל "דדפול" האלימות הייתה הומוריסטית (עד כמה שהדבר אפשרי) והיא התכתבה עם אופי הדמות והשתלבה היטב עם הרפלקסיביות שלה, אצל "לוגאן" האלימות הינה גרפית וריאליסטית ובכך יוצרת סינרגיה עם אופי הסרט: זהו סרט אכזר, מלא ייאוש עם מעט תקווה, ובוודאי לא תקווה מוחלטת.
