פסטיבל אוטופיה 2014 – הימים הראשון והשני: "תיאורית האפס", "המכשפות מהיער", "לכידות"
"תיאוריית האפס". כריסטוף וולץ (משמאל) עם לוקאס הדג'ס.
"תיאורית האפס" – סרטו האחרון של טרי גיליאם נראה יותר כמו של במאי שרוצה להיות טרי גיליאם ולא גיליאם עצמו. כל המאפיינים הגיליאמים שם: עיצוב מרהיב (העתיד של "ברזיל" פוגש את לונדון של "ד"ר פרנסאוס"), סוריאליזם ומצבי תודעה משונים, דמויות שחצו את קו השפיות. קוון לת' (כריסטוף וולץ) הוא מתכנת גאון ולא יציב נפשית, שמחכה באובססיביות לשיחת טלפון שתשנה את חייו. הבוס שלו (דיויד ת'יוליס) מסדר לו פרוייקט מהבית שמטרתו להוכיח שלקיום אין משמעות. התהליך הזה מערער אותו עוד יותר, אבל גם חושף בפניו רבדים שונים אודות עצמו והחיים.
הדמיון החזותי של גיליאם ייחודי ובלתי נשכח, וגם טכניקות הסיפוריות שלו מבוססות הרבה על התודעה של הגיבור ופחות על המציאות – בכל הקשור באלה גיליאם הוא עדיין בעל קול ייחודי ומרתק. הבעיה ש"תיאורית האפס" הוא פשטני למדי. בסרטיו של גיליאם לרוב אין מסר ישיר, הסרטים מאתגרים את הצופה ודורשים ממנו לעבוד כדי להבין אותו (גם אם לא תמיד הדבר ברור). "תיאורית האפס" מגיש לנו את מוסר ההשכל שלו על מגש וכל מה שנותר מהסרט זו עטיפה יפה ונוצצת. גיליאם שיודע גם לעשות סרטים חכמים ומתוחכמים אפילו לילדים ("הברון מינכהאוזן") נופל הפעם לקלישאות חלולות. זהו אולי סרטו החלש ביותר, שכן "האחים גרים" אולי סרטו הסתמי ביותר עד כה לפחות היה נטול יומרה.
