"גט" – ביקורת
"גט – המשפט של ויויאן אמסלם". רונית אלקבץ, מנשה נוי.
בסרט "גט", הבמאים האחים שלומי ורונית אלקבץ שבים לעסוק בהלכות היהודיות ללא רחמים, עם סיפור קיצוני שמוצג על הבד בצורה מקצועית, מרשימה ולופתת. הטרילוגיה המשפחתית שלהם שנפתחה עם "ולקחת לך אישה", המשיכה ל"שבעה", מגיעה כעת לסיומה בהליך גירושין, שהדמויות שגילמה רונית אלקבץ יחלו לו בכל אחד מפרקי הטרילוגיה. הפרק החותם הוא ללא ספק הגרנד פינאלה – הסרט הטוב ביותר שלהם עד כה, אך עדין חלק מהמגרעות שבלטו בסרטים הקודמים מופיעות גם כאן.
בשנת 2004 הפציעו השחקנית רונית אלקבץ עם אחיה שלומי בסרט ביכורים משותף שלהם על כסאות הבימוי. "ולקחת לך אישה" קטף שני פרסים מכובדים בפסטיבל ונציה (הקהל ופרס לסרט ביכורים בשבוע המבקרים), ואת פרס השחקנית בפסטיבל ירושלים לרונית. החיבה למשחק של רונית אלקבץ היא ענין של טעם, שאני אינני נמנה על חובביו (אבל הפרס הוא דוגמה שיש מי שכן). ויויאן אמסלם של אלקבץ היא אישה שנותנת דרור לתנועות גוף תיאטרליות וקיצוניות מאד, ומדי (דבר דומה איני יכול לומר על הבעות פניה). יפה כי ב"גט", ויויאן מיצתה ומאסה כבר בחייה עד כה, ומעבר לשתיקתה במרבית הסרט – גם התנהלותה ותנועותיה מוצנעים יותר, בדומה לארבע הקירות הלבנים ומשמימים של חדר המשפט הכולאים אותה בנישואיה. [ספוילר]יש למשחק הנבון והמאופק שמציגה אלקבץ במרבית הסרט השפעה חיובית מאד על הסצינות המוחצנות יותר לקראת סוף הסרט, שהופך את המשחק שלה שם למרשים יותר.[/ספוילר]
