"ילד מחוק".
"ילד מחוק" הוא סרט דרמה כבד, המבוסס על סיפור אמיתי, על נער הומוסקסואל ממשפחה נוצרית אדוקה שנכנס לתכנית המרה מתעללת נפשית, שעל אף הבסיס המצוין שלו מפספס את הנגיעה ברגש. הסיפור כשלעצמו מטלטל – יש בו גם חוויה טראומטית, גם מתח משפחתי, גם התבגרות קשה של התמודדות של המתבגר עם עצמו ועם הסביבה שלו וגם שבר של אמונה בדת ובהשקפת העולם עליה הגיבור גדל, אבל משהו נשאר רדוד בדרך בה הסרט מתגלגל וזה פוגע באמפתיה כלפי הדמויות.
"אפקט המים".
"אפקט המים" הוא סרט דרמה קומית צרפתית-איסלנדית משנת 2016 על אהבה בין גבר גמלוני וביישן לאישה קשה וחשדנית שמשנה כיוון באופן חד לאחר השליש הראשון שלו ולא מצליח למצוא את הדרך חזרה למקום קוהרנטי. הדקות הראשונות של הסרט דווקא מסמנות אותו כסרט שעשוי להיות מוצלח ואנימצית כתוביות הפתיחה חמודה למדי. המשך הסרט עובר מהמגוחך בטוב טעם למגוחך הלא ממש משעשע ומשם ללא מגוחך בכלל, אלא סצינות שהקשר ביניהן מקרי בהחלט. האנשים היחידים שאולי יוכלו להנות ממנו היא כאלו שתפיסת המציאות שלהם לא רציפה. לשמחתי (או לצערי?), אני לא אחד מהם.
"שתיקה רועמת".
"שתיקה רועמת" הוא סרט דרמה גרמני המבוסס על סיפור אמיתי שמתרחש בגרמניה המזרחית באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת ועוסק בערכי הסולידריות והחשיבה העצמאית תוך תהליכי התבגרות והתפכחות. המסר בסרט חזק וברור והייתי מרחיק לומר שיש לו חשיבות חברתית, בייחוד לנוער המתבגר כיום בעידן המנותק. הבעיה שלו היא שהוא לא מהודק מספיק וצופים רבים יאבדו עניין באמצע הדרך, בייחוד אותו נוער שרגיל לגירויים בלתי פוסקים.
במאי הסרט לארס קראומה עיבד לתסריט את ספרו של דיטריך גרצקה, שנפטר באפריל השנה, אשר התבסס על האירוע המכונן של חייו. נראה שלקראומה יש משיכה לתקופה ההיסטורית הזאת, גם סרטו משנת 2015, "האמת של פריץ באוור", מתרחש בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השניה. כמו כן, יש לו משיכה לעיסוק בדילמות מוסריות כבדות, גם בסרט זה וגם בסרטו "טרור" (2012) המבוסס על מחזה, הדמויות צריכות להתמודד עם ההשלכות של מעשיהן ולבחון באופן אינטנסיבי את האמת שמנחה אותן בחייהן.
"מרי פופינס חוזרת". אמילי בלאנט.
העיצוב בסרט "מרי פופינס חוזרת" יפהפה, מוקפד ומושך את העין, אך שם פחות או יותר נגמרים הדברים החיוביים לומר עליו. זה לא שהוא סרט רע, סימנו "וי" על כל האלמנטים שהופכים סרט מוזיקלי לכל המשפחה (ובעיקר לילדים) למהנה, פשוט חסר בו קסם קולנועי. נקודת הפתיחה שלו כבר בעייתית, בשל היותו המשך לסרט שנצרב בזכרון הקולקטיבי כמושלם, אך אם היה לפחות מנסה להתרחק מלהיות שחזור פחות מוצלח של הסרט המקורי משנת 1964, היה לו סיכוי לזרוח.
"ספיידרמן: מימד העכביש".
"ספיידרמן: מימד העכביש" הוא סרט אנימציה פעולה-מדע בדיוני המבוסס על קומיקס המשלב מוטיבים מעולם הקומיקס ובעל סגנון ויזואלי ייחודי ולא פחות ממרהיב. עלילת הסרט מורכבת ולוקחת את הצופים למסע מעט אפל, כך שהסרט יתאים לצופים מעל גיל 9 (שכבר ראו דבר או שניים). הוא מתחיל נהדר ורענן, עם פארודיה קלילה על המבנה התבניתי של סיפורי קומיקס וככל שהוא מתקדם גם הוא נופל לאותה תבנית לא מקורית במיוחד.
"פתאום משפחה". רוז ברן, מארק וולברג.
"פתאום משפחה" הוא סרט מצחיק, מרגש וכן על משפחה, תהליך אומנה, הקרבה ואהבה עם מעט טון מחנך ויותר ממעט טון קיטשי, שמותיר את הצופים בהרגשה חמימה בפנים בסיומו. פייר, הסרט הפתיע אותי. חשבתי שהוא יהיה מהסרטים השטותיים, השטחיים ובעלי ההומור הירוד ברם הוא ניצב במרחק המדויק מהגבול הזה – קיבל את כל האנרגיה של הסרטים מהסוג הזה, אך עם התוכן והטעם הטוב של סרטים בעלי משמעות. הסרט אמנם מתאים לכל הגילים, אבל כיוון שהוא מתמקד בדמויות בוגרות, צופים בגיל דומה, שיוכלו להזדהות איתן, יקבלו מהסרט יותר.
"המשפחה שלי".
"המשפחה שלי" הוא סרט דרמה יפני אנושי עם נגיעות של הומור, שמתנהל באיטיות המאפשרת למכת המציאות להיספג עמוק יותר ולרגש. הוא מציג נושאים אוניברסליים של משפחתיות, מסירות ואהבה בתוך מסגרת של קושי הישרדותי ומשחק עם גבולות חברתיים. הזרות התרבותית עבור צופה מערבי עוזרת להבליט את המסר שלו. על אף הנרטיב הברור והעלילה המסקרנת של הסרט, הוא לא יתאים לצופים רבים, כי הוא מתפתח לאט והדגש בו על העברת תחושה ולא התקדמות שיטתית אל עבר סוף הסיפור.
"חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד". אדי רדמיין, קתרין ווטרסטון.
"חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" הוא סרט פנטזיה מעולמו של "הארי פוטר" (קסמים, רבותי, קסמים) שופע אפקטים ודל בעלילה שיתאים בעיקר לצעירים ולחובבי הז'אנר. זהו סרט המשך לסרט הראשון בסדרה "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" ולכן עליי להזהיר כי הביקורת תכלול ספוילרים לסרט הקודם. הסרט החדש טוב יותר מקודמו, אך גם הוא מרגיש כמו אקספוזיציה לסרט הבא, ולעומת הקודם, הסיפור בו הזיז רק במעט את הכלים במשחק והיה בעיקר חסר פואנטה. יש בו קטעי אקשן מעניינים, אבל דרמה פשטנית ושטוחה.
"זמנים קשוחים באל רויאל". ג'ף ברידג'ס.
"זמנים קשוחים באל רויאל" הוא סרט פשע ומסתורין שמתאמץ מאוד להיות מגניב, שנון, מתוחכם ומסוגנן, אבל הוא בעיקר נמתח, ארוך וחסר פואנטה – זיעת המאמץ ניכרת. זה לא סימן טוב כשסרט גורם לתהות במהלכו מתי הוא יסתיים. בסרט שאורך שעתיים ועשרים דקות, היו לי לא מעט תהיות כאלה. אני יכול להניח שבני נוער יוכלו למצוא בו איזשהו חן, בשל האלימות, ה"תחכום" ואיפיון הדמויות המובהק. צופים ותיקים יותר ראו סרטים הכוללים סיפורי דמויות משתלבים שנעשו באופן מהודק יותר.
"נורמנדי בעירום". פרנסואה קלוזה, טובי ג'ונס.
"נורמנדי בעירום" הוא סרט דרמה צרפתי עם אלמנטים קומיים ממוצע למדי העוסק בעיירה כפרית קטנה שנאבקת לשפר את מצבה הכלכלי בדרך לא שגרתית. העלילה די צפויה ורדודה, ובעיקר מרגישה לא מקורית – "ללכת עד הסוף" ו"נערות לוח השנה" עשו את זה טוב יותר, גם אם בעצמם לא היו סרטי מופת. יחד עם זאת, צופים מבוגרים עשוים להנות מאוד מההומור שמתרכז במודרניות מול שמרנות ואינטריגות בין אישיות.
את הסרט ביים פיליפ לה גיי שגם כתב את התסריט, בשיתוף עם אוליבייה דזה וויקטוריה בדו. כמו בסרטו משנת 2010 "הנשים בקומה השישית", אותו כתב וביים, גם בסרט זה ישנו עיסוק במצב חברתי וכלכלי. לעומתו, בסרט זה יש הרבה פחות קסם, הדמויות שטוחות יותר והמסר עובר מבולבל. הקצב שלו די טוב וקורים מספיק דברים על גבי המסך בשביל לא לשעמם, אך מה שקורה שם לא מספיק מעניין בשביל לעורר תיאבון לעוד. הוא מצטייר כאותנטי למדי ונשען על נושא אקטואלי ומדאיג.
"בקשה מסתורית". בלייק לייבלי, אנה קנדריק.
"בקשה מסתורית" (במקור "טובה פשוטה" – לעולם לא אצליח להבין עיוותים מיותרים בתרגום שמות הסרטים) הוא סרט דרמת מסתורין קומית (כן, קראתם נכון) שעוסק באמהות, חברות וחקירת אמת ועושה זאת בחיוך ובקלילות, אך גם ברצינות ובביקורתיות חברתית. הוא אמנם לא השאיר אותי על קצה המושב בציפייה לתפנית העלילתית הבאה שתגיע, אבל הוא כן החזיק אותי על רכבת ההרים של העלילה – דבר שאני לא לוקח כמובן מאליו.
במאי הסרט פול פיג לא זר לסרטים קומיים שמככבות בהם נשים – "מסיבת רווקות", "עצבניות אש", "מרגלת", "מכסחות השדים" – והפעם החליט לנסות משהו ללא מליסה מקארת'י, עם סגנון מהודק וזוהר יותר, בעל הומור עם פחות אלמנטיים פיזיים וזה עובד.
"כל מה שתרצה". ג'וליאנו מונטאלדו, אנדראה קרפנזנו.
"כל מה שתרצה" הוא סרט דרמה איטלקי שעוסק בהתבגרות ובהתפכחות של גבר צעיר במהלך הכרותו עם משורר זקן שחולה בשיטיון ומבלבל בין העבר להווה. למרות שיש בו מספר סצינות אותנטיות ומרגשות, הסרט לא מצליח לתפוס ומרגיש חזרתי ומרוח. ללא ספק, הנופך האיטלקי מוסיף הרבה חן, אבל לא מספיק בשביל להחזיק את הסרט באוויר או לגרום לעלילה להיות פחות צפויה.
לבמאי הסרט פרנצ'סקו ברוני יש בעיקר ניסיון כתסריטאי ("הון אנושי") וזהו הסרט השלישי שביים. הניסיון הדל ניכר בקצב הלא אחיד שהסרט סובל ממנו. יש דיסוננס בולט בין העומק של הדמויות, כמעט אף אחת מהן לא שטוחה, לבין העלילה עצמה. מלבד הדמות הראשית, שאר הדמויות כמעט ולא מתפתחות. ישנה גם שבלוניות בדו השיח שכתב ברוני לדמויות. נראה כאילו היו לו רעיונות טובים לסרט, אבל הם לא התחברו לכדי יצירה קוהרנטית אחת.