גל סדלינסקי - רשימת מאמרים בבלוג (עמוד 12)

"ג'ולייט, הגרסה העירומה" – ביקורת #3

"ג'ולייט, הגרסה העירומה". איתן הוק, רוז בירן.

"ג'ולייט, הגרסה העירומה". איתן הוק, רוז בירן.

"ג'ולייט, הגרסה העירומה" הוא לא סרט פורנו, אלא דרמה על תוצאות של בחירות בחיים ועל הקשיים בניתובם למקום הרצוי תוך נאמנות לסביבה ולחיים הנוכחיים. הוא מצליח להצחיק וגם מעט לרגש ובעיקר שומר על קצב נכון ועניין, בשילוב של רגעים אנושיים שקל להזדהות איתם. לא מדובר בדרמה כבדה, למרות הנושאים הכבדים שהוא נוגע בהם.

עם ניסיון נרחב בבימוי סדרות טלוויזיה מצליח הבמאי ג'סי פרץ להציג את האישיויות העגולות שעיבדה אחותו התסריטאית יבגניה פרץ ביחד עם הזוג ג'ים טיילור ותמרה ג'נקינס מספרו של ניק הורנבי. הוא משכיל להדגיש דווקא את הדמויות (כמו שחשוב בסדרות), לעומת ההתרחשויות הלא מעטות בסרט, ובכך גורם לצופים להיות מושקעים יותר בגורלן. הסרט מתקדם ברוגע, ועל אף האירועים הלא שגרתיים שבו, הוא שומר על מציאותיות רבה וגם ההומור בו שאוב מהחיים עצמם ולא מטורף.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אי הכלבים" – ביקורת

"אי הכלבים".

"אי הכלבים".

"אי הכלבים" הוא סרט אנימצית הרפתאות קומי שמכוון לקהל בוגר ומתרכז בכלבים שהורחקו לאי מבודד ביפן העתידית. אנימצית הסטופ-מושן (Stop Motion) מהפנטת ביופיה ויצירתית, אך העלילה צפויה, נמרחת ואפילו מעט משעממת בחציו השני של הסרט (הייתי צריך לעורר את המלווה שלי משינה). הנושאים הכבדים שהסרט נוגע בהם, בליווי הגרפיות המעט אלימה, לא יתאימו לקהל צעיר מאוד.

זהו סרט האנימציה השני של הבמאי ווס אנדרסון וגם הקודם, "מר שועל המהולל", נעשה באנימצית סטופ-מושן, כך שהוא לקח את הניסיון שצבר צעד אחד קדימה. כמו בשאר סרטיו – גם סרט זה מסוגנן באופן מובהק והאסתטיות שלו ברמה גבוהה מאוד. שלא כמו "מר שועל", הפעם הוא לא מבוסס על ספר ילדים, מה שאיפשר לאנדרסון לחזור לתמות שהוא רגיל לעסוק בהן – חבורות משונות של אנשים עם אג'נדות מאוד ספציפיות. כמו בשאר הסרטים שלו, גם כאן הדיאלוגים שנונים, אך חסרי רגש. וכמו בסרטיו האחרונים, ישנה האדרה רבה של טוהר הילדים מול שחיתות המבוגרים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"האישה" – ביקורת

"האישה". ג'ונתן פרייס, גלן קלוז.

"האישה". ג'ונתן פרייס, גלן קלוז.

"האישה" הוא סרט דרמה על דינמיקה זוגית בוגרת שמתפתח באיטיות וחושף את עומק הדמויות שכבה אחר שכבה ובכך מקרב אותן לצופה ממקום אנושי ומזדהה, לעומת שטחי ונוסחתי. הוא מדוד ובזה סוד הקסם שלו. אמנם ישנן מעט סצינות שמצליחות ממש לרגש, זה לא מפריע לצפייה בחתיכת החיים המוצגת על המסך. כפי שניתן להבין משמו, הסרט שם דגש על דמותה של האישה ומקומה בתוך מארג החיים של הזוג.

על אף היותו גבר, הבמאי השוודי ביורן רונגה נותן נקודת מבט נשית מורכבת. הייצוג הגברי נוכח ובולט, אבל בדיוק זה מה שמעניק את הייחוד בדרך בה מוצג הסיפור. מן הסתם, נקודת המבט הנשית נובעת מן התסריט שנכתב על ידי התסריטאית ג'יין אנדרסון שמבוסס על ספר של הסופרת מג ווליצר. התסריט עשיר ברגעים אותנטיים מאוד, כמו שיחות לילה במיטה, מעבר חד מריב קשוח לשמחה וקרבה בין הזוג, התנהלות שונה של זוג מול ילדיו. למרות הקצב האיטי יחסית של הסרט, הוא מצליח להישאר מעניין לכל אורכו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אהבתה מרתיחה את מי האמבט" – ביקורת

"אהבתה מרתיחה את מי האמבט".

"אהבתה מרתיחה את מי האמבט".

"אהבתה מרתיחה את מי האמבט" הוא סרט דרמה יפני שעיקרו יחסי הורים וילדים ובפרט יחסי אם ובת, המציג סיטואציות טעונות רגשית ולפעמים מרגיש שמפספס את המטרה. עלילת הסרט מלאת פיתולים, מה שגורם לה לעתים להיות לא אותנטית, למרות הנטייה הכללית של הסרט לריאליסטיות. סצינות רבות מדי מלוות בסחטנות רגשית שהמלווה שלי לסרט תיאר שמרגיש כאילו חותכים לו בצל מול הפנים.

את הסרט ביים ריוטה נאקאנו, שזהו סרטו השני באורך מלא, וקיבל מועמדות לפרס האקדמיה היפני על עבודתו. הבימוי מעט מפוזר מבחינת רכבת ההרים הרגשית. המתח לא נבנה כראוי ומרגיש שפשוט מפילים על הצופים מנות גדושות של סצינות כבדות ללא הכנה מוקדמת. הסרט מרגיש ארוך יותר מאורכו האמיתי, כי הקצב שלו לא עקבי. לעומת "פרידות", שהשכיל להציג סיפור אנושי ישיר בתוך מסגרת של תרבות יפנית מסורתית, העומס של סרט זה לא מאפשר התמקדות במסר העיקרי של הסרט.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"באהבה, סיימון" – ביקורת

"באהבה, סיימון". ניק רובינסון.

"באהבה, סיימון". ניק רובינסון.

"באהבה, סיימון" הוא דרמת נעורים ממוצעת כשבמקום נערה שמחפשת את הבחור הנכון, גיבור הסרט הוא נער הומוסקסואל שמחפש את הבחור הנכון, תוך התמודדות כ"שונה" בחברה הטרוסקסואלית. בהתאם, זהו סרט שאוהבי הז'אנר יהנו ויתרגשו ממנו. הוא מתאים לקהל צעיר (בגילו או בנפשו) שמחפש סיפור רומנטי קצת פחות שגרתי. כמו בשאר הסרטים מהסוג הזה, מהלך הסרט צפוי (למרות המסתורין שמלווה אותו לאורכו), אך הוא מרגש במידה ומשעשע.

הסרט מבוסס על ספר מאת בקי אלברטלי ועובד לתסריט על ידי אליזבת' ברגר ואייזק אפטייקר. זהו התסריט הראשון שכתבו לסרט, לאחר ניסיון רב בכתיבת תסריטים לסדרות (על רובן עבדו במקביל). מאחר שלא קראתי את חומר המקור, אוכל רק להניח שהרבה מהעולם הפנימי של הדמות הראשית הולך לאיבוד לטובת זרימת הסרט. הבמאי גרג ברלנטי, בעל ניסיון נרחב בכתיבה לסדרות סופר גיבורים ("החץ", "הפלאש", "סופרגירל" ועוד) וניסיון דל בבימוי (הקומדיה הרומנטית הצולעת "החיים כמו שמכירים" משנת 2010 הייתה הסרט השני שביים), מצליח ליצור סרט שמתאים לקהלים גדולים ומעניין ברובו. הדרך בה נקט ברלנטי כדי להתאים את הסרט לרוב הצופים, היא השטחתו והשארתו עם ייחוד מינימלי, כדי שיוכל לרדת בגרון בקלות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"לאמץ אלמן" – ביקורת

"לאמץ אלמן". אנדרה דוסולייה.

"לאמץ אלמן". אנדרה דוסולייה.

"לאמץ אלמן" הוא קומדיה צרפתית עם נגיעות דרמה וקורטוב קיטש, שמצליח להלך במקצועיות ליד תהום "הקומדיה המטורפת" ולרגע לא ליפול אליה. הסרט מודע לעצמו ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, לכן גם עם עלילה צפויה למדי הוא מהנה וקליל.

הבמאי פרנסואה דזאניה עשה עבודה טובה מאוד בהעברת הטון הנכון בסצינות השונות. ישנם לא מעט קטעים נדושים, אבל הם פשוט יעילים. היה עדיף אם מישהו היה חותך קצת מהשומן המיותר של הסרט, אבל בסך הכל הוא שומר על קצב טוב לאורכו ולא משעמם לרגע, בעיקר בזכות סצינות לא ארוכות במיוחד. למרות שההומור בסרט הוא לא מהמשובחים שיש לקולנוע להציע, מצאתי את עצמי צוחק בקול בחלקים נכבדים ממנו.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מקווין" – ביקורת פסטיבל דוקאביב

"מקווין".

"מקווין".

פסטיבל דוקאביב 2018 – "מקווין" הוא סרט תיעודי על חייו של מעצב האופנה לי אלכסנדר מקווין שנפטר לפני שמונה שנים, לאחר קריירה מצליחה שופעת תצוגות אופנה מיוחדות ופרובוקטיביות. רובו של הסרט מעניין מאוד וחושף את המנועים שדחפו אותו לנתיב שסלל לעצמו בעולם המקצועי. מוצגות בסרט שלל יצירותיו של מקווין שילהיבו חובבי אומנות בכלל, וחובבי אופנה בפרט.

הסרט מציג באופן ליניארי את סיפור חייו של מקווין דרך ראיונות עם בני משפחה, חברים, עמיתים ומבקרי אופנה. הסרט מחולק למקטעים לפי הפרקים בחייו, שככל שהם מתקדמים מתרכזים בחייו המקצועיים, ובהלימה גם למקטעים קוראים בשמות תצוגות האופנה שהפיק באותו הזמן. זהו תענוג צרוף לצפות באומנות שיצר באמצעות הבגדים והשימוש במימד הויזואלי בשביל לייצר משהו רענן בעולם האופנה המקובע יחסית. הוא מוצג כאדם שהיה בו דחף לחדש, וגם לזעזע, להמציא את עצמו מחדש ולשאוב השראה מכל מקום. הסרט מגולל את האבולוציה שלו כיוצר וכאדם באופן מקיף יחסית. דואגים להראות את הצדדים הפחות יפים באישיותו כהיפוך לקולקציות הנהדרות שיצר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"ואז הגיעה טלי" – ביקורת

"ואז הגיעה טלי". שרליז ת'רון.

"ואז הגיעה טלי". שרליז ת'רון.

"ואז הגיעה טלי" הוא סרט דרמה עם נגיעות קומיות על אמהות (בדגש על הקשיים בה) שמצליח לרגש ולהצחיק בדיוק במידה הנכונה ולגרום לצופים לחשוב על הבחירות השונות שאנחנו עושים בחיים ולאן הן מובילות אותנו. הסרט דואג להשאיר את הסקרנות מבעבעת, כיוון שברוב הסרט לא ברור מה הולך לבוא בהמשך ואיך הסרט יפתור את עצמו. יחד עם זאת, הסרט מאוד ישיר ולא מנסה לבלבל בעלילות משניות שיסיטו את תשומת הלב מהחוויות המטלטלות שחווה גיבורת הסרט.

סרט זה הוא שיתוף הפעולה השלישי של הבמאי ג'ייסון רייטמן והתסריטאית דיאבלו קודי (הרביעי, אם מחשיבים את תפקידו כמפיק בסרט שכתבה קודי, "הגוף של ג'ניפר"). "ג'ונו" המקסים היה שיתוף הפעולה הראשון, בה נחשפנו לראשונה לכתיבתה השנונה של קודי, ועליו גם זכתה באוסקר על התסריט, עליו ניצח במומחיות רייטמן והביא לנו סיפור אהבה קצת שונה והתמודדות מיוחדת עם הריון לא צפוי של בת עשרה. שיתוף הפעולה השני הוא הסרט המערער (בקטע משעשע) "תקועה" ("Young Adult" – השם באנגלית כל כך הרבה יותר טוב) שבו כיכבה שרליז ת'רון – כוכבת הסרט החדש. גם בו השנינות של התסריט בולטת, וניכרת עלית מדרגה בביקורתיות על מבניות החברה ומונחי ההצלחה בה נמדדים אנשים.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חמישים אביבים" – ביקורת

"חמישים אביבים". אנייס ז'אוי.

"חמישים אביבים".

"חמישים אביבים" הוא דרמה קומית צרפתית על אישה בגיל המעבר ועל הקושי שלה להתרגל לשינויים בחייה, שכמעט לא מצליחה לרגש וגם ההומור בה נע בין משעשע קלות לצולע. יש לה עלילה צפויה, שזה לא תמיד נורא, כי מה שחשוב באמת זו הדרך בה היא מוצגת. הבעיה היא שגם הדרך לא ממש מעניינת. מה שכן אפשר לומר בעד הסרט הוא שזהו אחד הסרטים היחידים (כפי שגם טורחים לציין בסרט) שמתמקד בתקופה משמעותית זו בחיי נשים.

זהו סרטה השני באורך מלא של הבמאית בלנדין לנואר, ונראה כי היא צריכה עוד שפשוף במקצוע. גם סרטה הקודם "זוזו" עוסק בנשיות ובאהבה בגיל שאחרי 50. "חמישים אביבים" זורם טוב בתחילתו ועם התקדמותו מאבד קצב ונמרח. הוא מרגיש ארוך בהרבה מ-90 הדקות של משכו האמיתי. חלק מהסצינות בו מוגזמות באופן מכוון, אך מלבדן הסרט משדר אותננטיות ולמעשה קל להרגיש אמפתיה כלפי הדמות הראשית.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" – ביקורת

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים". לילי ג'יימס.

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים". לילי ג'יימס.

"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" (כן, זה שם ארוך) הוא דרמה בריטית תקופתית כבדה במעטה של עומק רגשי, כשלמעשה אין בו יותר מדי, מלבד עלילה צפויה רצופה מערכות אמון שנוצרות במהירות רבה ודמעות לא מעטות. יחד עם זאת, הסרט מספק בידור טוב והוא לא משעמם (שזו מעלה נדירה). היו בסרט רגעים קיטשיים וסצינות סתמיות – הוא לא מושלם בשום צורה, אבל מי שמחפש דרמה וסיפור אהבה יוכל להנות ממנו.

הסרט מבוסס על ספרן של מרי אן שייפר ואחייניתה אנני בארוז המורכב ממכתבים מדמות אחת לשנייה, לכן המעבר לסרט עלילתי היה יכול להיות חופשי יותר. הבמאי מייק ניוול לא זר לסרטי דרמה הכוללים סיפורי אהבה מורכבים כבמאי "ארבע חתונות ולוויה אחת" המקסים, "אפריל הקסום", "אהבה בימי הכולרה" ועוד רבים אחרים. לאחר כמה נפילות ביקורתיות עם סרטים כמו "תקוות גדולות" ו"הנסיך הפרסי", הצליח ניוול ליצור סרט קוהרנטי וזורם, למרות הפלאשבקים הרבים והמיותרים שמשובצים לאורך הסרט, והציג סיפור יחסית ישיר.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"המגשר" – ביקורת

"המגשר". דין נוריס, ג'ון האם, רוזמונד פייק.

"המגשר". דין נוריס, ג'ון האם, רוזמונד פייק.

"המגשר" (או "ביירות", בשמו המקורי של הסרט) הוא דרמת מתח עם מעט קטעי פעולה שנותנת לצופה בדיוק מה שהוא הגיע אליו, לא פחות, אבל גם לא יותר. הסרט אפלולי ושומר על קצב קבוע במהלכו. העלילה יחסית צפויה, עם רגעי מתח ספורים, ואפקטיבית. למרות שמרגיש כמו סרט שכבר נעשה בעבר בשונות קלה, הוא קולע למטרה שלמה הוא נוצר – הצגה של מציאות מורכבת בצורה שטחית ונוחה לעיכול שמספקת לצופה אסקפיזם זמני תוך העברת תוכן היסטורי שמשקף את המציאות העכשווית.

במאי הסרט, בראד אנדרסון, לא זר לסרטי מתח ופעולה. הוא ביים את "הקריאה" בכיכובה של האלי בארי בשנת 2013 ופרקים בסדרות מהז'אנר ("פרינג'", "לנצח", "האמיצים" ועוד), וגם הפעם הוא מבצע עבודה טובה, אם כי נטולת סיכונים. אין שום דבר מיוחד או חדשני בבימוי, ולסרט זה הוא הולם וטוב. התסריט נכתב על ידי טוני גילרוי, שכתב ארבעה מתוך חמשת סרטי "ג'ייסון בורן" וסרטים נוספים בסגנון מתח/פעולה על רקע ממשלתי ("סימן חיים", "שם המשחק"), כך שתת הז'אנר של סרט זה הוא בדיוק המומחיות שלו. לכן זו לא ממש הפתעה שהשילוב של הבימוי והתסריט יצרו סרט שמצליח לעניין, גם אם הוא לא מרשים במיוחד.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"בחזרה מטואיצ'י" – ביקורת #2

"בחזרה מטואיצ'י". דניאל רדקליף.

"בחזרה מטואיצ'י". דניאל רדקליף.

"בחזרה מטואיצ'י" הוא סרט הישרדות ישיר למדי, שעל אף המראות הקשים וההזדהות עם גיבור הסרט, לא מצליח לרגש או לעניין באופן מיוחד ועל כן מאבד מהטעם שלו. העלילה, שמבוססת על ספרו של יוסי גינסברג (המגולל את חוויותיו האמיתיות), בעלת פוטנציאל אמיתי, אבל לא מצליחה לממש אותו בעקבות בימוי בעייתי. הסרט משובץ בסצינות גרפיות (ביניהן יותר, ביניהן פחות) שמבקשות לזעזע את הצופה, והן אכן אפקטיביות במטרה זו. אילו רק זה היה מספיק בשביל להפוך סרט לטוב.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »