"דמבו" – ביקורת #3
"דמבו". אווה גרין.
"דמבו" החדש של דיסני הוא חידוש בגרסה חיה לסרט המצויר משנת 1941, כחלק מהמגמה של החברה להפוך את כל הקלאסיקות המצוירות שלהם לסרטים "חיים". לעומת החידושים הקודמים, הקשר בין העלילה המקורית לזו החדשה כללי בלבד. הפעם החיות לא מדברות (פילים מעופפים זה הגיוני, אבל מדברים? השתגעתם?!), ולכן בני האדם ממלאים תפקידים מרכזיים יותר. השפה הקולנועית של טים ברטון אפלה כהרגלה, ולכן קשה לי לומר שהסרט מתאים בכלל לילדים, מה שמותיר אותי לתהות למי הוא כן מתאים.
טים ברטון מרבה להשתמש באותם שחקנים בסרטיו, הוא יודע מה הוא אוהב. אבל הוא לא יכול להאשים אותי שכשהוא מראה חבורת עובדי קרקס שמונהגים על ידי דמות שמגלם דני דה-ויטו בסביבת העיצוב הייחודי שלו, זה מחזיר אותי ל"באטמן חוזר" (1991), בייחוד לנוכח קטר הרכבת המחייך, שמזכיר את האביזרים המעוותים של הפינגווין (דני דה-ויטו בתפקידו האגדי). הצילום הרחב של סצינות המציגות את העיצוב המקסים והמופלא שמאפיין כל כך את סרטיו נותר מרשים, גם אם ממוחזר. האנשים שחיים בשולי החברה הם הנושא האהוב על ברטון, ולכן החיבור לקרקס של דמבו טבעי כל כך.
